אברהם קריב, ליטא מכורתי, תשי"ח

ממרחק השנים צף לנגדי עולם מכורתי אשר נעקר מארץ חיים, ומבטו האילם נתון בי,

כתובע הוא ממני: אל תתנני לרדת נשיה.

לא כותב דברי ימי העבר אנוכי ולא בציירי עולם שחלף חלקי. רק קטעי קווים, זעיר מזה

וזעיר מזה – זאת תהיה מסת ידי. ואם לרגעים תרעד היד מהמיית זיכרונות, תישאר גם

רעדתה על הגליון.

 

אמרה התורה: ריבונו של עולם, תן חלקי בשבט של עוני.

(ילקוט שמעוני, רות)

 

א

גוש יהודי רצוף השתרע על פני מזרחה של אירופה וארץ ליטא – עצם מעצמיו, עם זאת הייתה ליטא בתוכו חטיבה בפני עצמה, בעלת דרך משלה ביהדות, בעלת משקל סגולי משלה. במפה של תפוצות ישראל לשעבר תפסה ליטא מקום בולט והשפעתה פשטה הרחק מעבר לגבולה.

ליטא ארץ צנועה הייתה לפי טבע ברייתה ולפי טבע בריותיה. נופה – הנוף הרגיל באותו אזור, המטה קצת לעצבות: שדה ויער, נהר ואגם. באוצרות טבע כמוסים לא נשתבחה, חלקה בעושרו של עולם מועט היה. וכמוה גם האדם אשר בה לא רב היה חלקו במעשים הנעשים על ארץ רבה. היא לא שפעה על האדם רב שפע והוא לא שפע יוזמה, פעלתנות. לא פרחה שם חרושת גדולה, לא התענפו עסקים בעלי תנופה ומעוף. המסחר שבה לא פרץ גבולות, לא היה בו מיסוד הלהיטות וההרפתקנות, הטפולות לו במקום שהוא במרכזו של עולם. המעשים לא הרחיקו שם הרבה ממעגל הפרנסה. פרנסה ברווחה – זו הייתה הדרגה שרק שכבה מצומצמת הגיעה אליה. אבל גם פרנסה בצמצום לא הייתה הפקר לכל, ואליה נשאו הרבים את לבם. פרנסות קלות לא היו מצויות שם כל עיקר, אלא בעמלם הביאו אנשים את לחמם.

מרביתם של יהודי ליטא, יושבי עיירותיה ועריה, היו יגעי כפיים. הם עסקו בכל המלאכות למיניהן, שהקיפו את צרכי החיים בימים ההם, צרכי עצמם וגם צרכי עם הארץ בעיר ובכפר. הם היו הטוחנים, האופים, החייטים והרצענים, הטייחים והזגגים, הנפחים, העגלונים, הסבלים וכל היוצא באלו. יהודים עסקו שם בעבודות של יער, בעבודות של מים. הם היו קולעי רפסודות ומסיעיהן בנהרות. גם גידול ירקות היה בידי יהודים. אך גם החנוונות, שעל הרוב פירנסה את בעליה במסכנות, הייתה צורה של עמל ויגיעותיה לא היו מועטות מיגיעותיהן של מלאכות שונות. חייהם הכשרים של כל אלה המוני בית ישראל דשם לא היו חיים קלים. בזיעת אפיהם אכלו לחם ובירכו עליו את ה'. כמובן, היו בליטא גם יהודים אמידים – לא אילי כסף! – אך לא הם נתנו את הצביון. הקיבוץ היהודי דליטא ברוב מנינו ובנינו היה שבט של עוני.

אף על פי כן לא היה היהודי הליטאי דרך כלל מדולדל בגופו, תשוש-כוח. שכרות והוללות לא אכלו בו, החיים הצנועים והטהורים היו לו למקור של בריאות. גם המלאכות, ששלחו בהן היהודים את ידם, חישלו את גופם דור אחר דור. לצדם של הגויים היו הכלבים והאבנים ואגרוף הרשע והרצחנות שבדם, אבל מצד עצמם לא היו היהודים דלי כוח לעומתם. ולא עוד אלא שכמעט בכל ישוב יהודי היו מצויים גברתנים, שהפילו חתיתם על גויי הסביבה ביומא דשוקא. אבל לא הגוף הייתה ידו על העליונה במשכנותיהם של היהודים. תלמיד חכם אחד היה רישומו ניכר יותר משל עשרה גיבורי כוח. ללא כל ערעור קיבל הגוף מרותו של הרוח, מרצון מסר לו את הבכורה, כי במערכי החיים הפנימיים לא הייתה סמכות הכופה את רצונה בכוח. גרם המעלות בתוך הקיבוץ היהודי נוסד על זיקות שבנפש, שאופיין היה אופי יהודי מובהק.

 

ב

ליטא שיצאתיה בעודני נער, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יותר משהייתה מלכות ניקולאי-קיסר הייתה מלכות השולחן-ערוך.

באותו חבל-ארץ צפוני-מערבי, הקרוב קירבה גיאוגרפית לגרמניה אבל כלול היה בתחום הקיסרות הרוסית עד לתמורות של המאה הנוכחית, בנו להם יהודים עולם יהודי כנוס בתוך עצמו וכמעט נקי מתערובת זרה. מבחינה נפשית ורוחנית הרגיש עצמו היהודי שם במקום חיותו, ככל שיתכן הדבר על אדמת ניכר, תחת אפו של שלטון עוין. השלטון, אמנם שלטון עריצים, טרם חדר לכל תאי החיים, וככל שיכלו היהודים להתעלם ממנו, לשכוח מציאותו, עשו כן. לא רק בתחום הדתי והרוחני בלבד היו נתונים לנפשם, גם עסקי משא ומתן בין יהודים התנהלו לרוב בלי תיווך של ערכאות הרשות, ובמקרה של סכסוך הלכו אל הרב. במידה מועטה ביותר נזקקו שם היהודים לשפת המדינה ולשפת עם הארץ. ואפילו הייתה נתונה בפיהם של יהודים השפה הנוכרית, לא שימשה להם על הרוב אלא לצרכי משאם ומתנם על האיכר או עם העירוני, ואל שפת ספר, שפת מזון לנפש ויניקה לרוח. את יניקתם הרוחנית מצאו לא רק רוב מנין אלא גם רוב בנין של יהודי ליטא, כלומר גם אנשי המעלה שבהם, באותיות המרובעות שלנו. ארון הספרים של יהודי מדור ישן היה כולו עברי. נשים יודעות קרוא היו להן ספרי קודש משלהן – רובם באידיש. בדור אחרון נוספו לאט לאט גם עתונים וספרי קריאה בעברית ובאידיש, שלכל אחת מהן הייתה חזקה על חוגים שונים שבעם.

אורח החיים, קצב החיים בבית וברחוב, בקודש ובחול היה יהודי שביהודי. הייתה הרגשה, שאפילו מחזור הטבע, כל סדרו של עולם מתנהל לפי הלוח היהודי. חגי ישראל היו המחיצות המוחשיות שבין תקופות השנה, וכאילו אלו תלויות באלה. דומה היה שברכת החודש קובעת את מזג האוויר. היה, למשל, בידוע ובמוחש, כי משמברכין חודש שבט גובר הכפור ומשמברכין חודש תמוז גובר החום. בחודש אלול החלו מנשבות רוחות קרירות ורוח של כובד-ראש השתכנה בחדרי-נפש, והרוחות שבחוץ התמזגו עם הרוח הפנימית וכמו בנות מקור אחד היו – קרבת הימים הנוראים.

גם פרשות השבוע חילקו את השנה לחוליות קטנות ונתנו צביון מיוחד לכל אחת מהן. אינה דומה פרשת נח, למשל, לפרשת לך-לך, או פרשת קורח לפרשת בלק. נשתנה גבור השבוע בבית הכנסת, בחדר ובמקצת גם בבית, ובמשהו נשתנה חלל האוויר, פסוקים אחרים ריחפו בו, המכתבים פתחו ב"לסדר" אחר. פרשת השבוע שימשה ציון הזמן לא רק במכתבים פרטיים אלא גם בתעודות שונות.

ולא השנה בלבד התחלקה לפי סדר החיים היהודי. גם ליום היה מין שעון יהודי משלו. מראה הרחוב העיד, אם בבית הכנסת עוד נמשכת מלכותה של תפילת שחרית, או כבר כלתה התפילה. בכל ישוב יהודי, בין קטן ובין גדול, הרגשת את ייחודה של השעה שקושרת את היום עם הלילה – שעת בין מנחה למעריב. בנוהג שבעולם, זוהי השעה שאדם מחליף רוח מעבודת יומו, וכך אמנם היה הדבר גם אצל גוברין יהודאין. הסנדלר והחייט, השען והעגלון, החנווני הזעיר ובעל העסקים, היהודי האמיד והיהודי הדלפן, כולם הניחו טרדותיהם או צרותיהם והלכו ליהנות קצת מן החיים, להוציא שעה בנעימים. אבל להיכן הלכו? פשיטא, לבית הכנסת או לבית המדרש – מקום אחר לבלות בו שעות הפנאי לא היה כלל בנמצא. במידה מסוימת שימש מקום קדוש זה גם מעין בית-ועד לתושבי המקום, שהיו עוסקים שם קצת גם בשיחות-חולין, כגון בעסקי מדינה, פוליטיקה בלע"ז, או בעסקי המקום וכיוצא. שיטה הייתה בדבר, שהקודש הקצה מקום בתוכו גם לחול, כנראה כדי למנוע הקמת רשות אחרת, שעשויה להיות בת תחזרות למקום הקדוש, או שהחולין עשויים להרים שם ראש יתר על המידה. דיים לחולין שהחיים מלאים מהם, אבל בתים מיוחדים לא נבנו בשבילם. ובכן הותר בית הכנסת גם לקצת דיבורים של חולין, שאיש העם נזקק להם, אבל עיקר התענוג שספג שם היהודי היה ממין אחר: דף גמרא, פרק משניות, קטעי עין יעקב, סעיפים ב"חיי אדם", או פשוט אמירת תהלים בציבור או ביחידות. כל אחד לפי דרגתו ולפי החברה שהוא שייך לה: חברת ש"ס, חברת משניות וכו'. יהודים שלא היה חלקם בשום לימוד ואף לא באמירת תהלים היו כמעט אנשים שלא מן הישוב, אם בכלל היו בנמצא. כל אחד ואחד השתבץ במשבצת היאה לו ובא על סיפוקו – לא רק סיפוק נפש, כי אם גם סיפוק שבהנאה ובתענוג, פשוטם כמשמעם. יהודים התחדשו והתרעננו בשעות הללו, השיבו את נפשם בניב הליטאי: "מ'האט זיך מחיה געווען". ואם הייתה אותו יום דרשה של רב או של מגיד עלתה ההנאה למעלה למעלה. ואחד אנשים ונשים וגם טף היו באותה הנאה של שמיעת דרשה נאה. דרשה נאה טיננה עיניים בעזרת הגברים והעלתה דמעה בעזרת הנשים. בליטא המוחזקת למוחית, ליבשה, פרכס בחשאי לב רגשני. מי שלא עמד על תכונה זו לא מצא את המפתח לטיפוס היהודי דשם.

אכן, היהודים של בין מנחה למעריב, רובם יגעי-כפיים ופשוטי עם, היו עם לבדד בדרך קשירת היום עם הלילה. הבריות מפטירין אחר יומם בדרך שמפטירין, אם דרך המתקת השעה בטיפה המרה, כמנהג עם הארץ בארצות שונות, ואם דרך ישיבת קרנות, משחק הקלפים או בדומה, ואם במנעמיה עם גירוייה של מלכות הבדים. הדרכים מתפצלות וכמה גוונים להן, אך הצד השווה של רובן ככולן, שהנפש מתפרקת ממטענה החיובי ויצרים הנמים במשך היום נעורים, מתגרים, יוצאים ממחבואם. מעבר לכל אלה הייתה הדרך שנסללה במשכנותינו הישנים. היהודי לא יצא מביתו בין השמשות לתור אחרי היצר הרע, אלא דווקא להמתיק שיח עם יצרו הטוב שבאה אז שעתו; לא להתרוקן יצא כי אם להתמלא. שעה זו הייתה לו מין טבילה רוחנית. הוא ניער מעליו אבקו של יום, פרק מעצמו חלק מגשמיותו, וחזר אל ביתו רוחני יותר, בעל נשמה יותר משיצא משם. המתח היהודי שאולי רפה במשך היום שב וגבר בו. נמצא, היום לא נשתפל וירד אל הערב, כי אם היפוכו של דבר, היה לו היטוי כלפי על. אל הערב עלה היהודי ונתעלה בו.

וזה אחד מיסודותיו של אותו אורח-חיים יהודי, שכל סיום שבזמן היה נטויה במעלֶה ולא במורד, עד שאפילו לערב נמצא תיקון של עליה. ודבר הלמד מאליו, שביותר נתבלט יסוד זה לגבי יום השבת. הימים היו עולים אל מלכות השבת. משיצא חצי השבוע, קרבתה של השבת כבר החלה נותנת אותותיה. ביום החמישי כבר חשת ריח ריחה של שבת. יום השישי כבר לא היה יום חול רגיל, הוא היה הפרוזדור לטרקלין שבת. הרב והעגלון, הגביר והקבצן – כל יהודי לפי מדרגתו התקין עצמו בפרוזדור הזה. אחד משישים של שבתיות כבר היה שרוי בבית ברפות צהרי יום השישי, ובכל זאת עוד נכונה שעת-פתאום גדולה. עולם היהדות בליטא לא היה מעולף מסתורין, ספר הזוהר לא שלח קרני רזיו לשם, אך כל ערב שבת בערוב היום היו רגעים בעיירה הליטאית, כאילו נדמו העולמות והקשיבו בחיל לכניסת השבת. ובבית הלכה ונמוגה מלכות החול ונתפנה חללו למלכה שתבוא עם שלהבות הנרות. בחיי הדת בישראל הייתה האישה שמוטה במקצת לירכתיים, אך זאת עבודת הקודש החרישית, הממליכה את השבת בבית, ניתנה בידי האישה, אם הבית – ואיך עשתה זאת! נשמתה רטטה עם לחישת שפתיה ונשמת הבית רטטה עמה. ברכת האישה על הנרות, כשכפות ידיה שוככות על פניה, אשר לתעים תדירות הייתה דמעה אז ניגרת עליהם, זה היה אחד הרגעים הקדושים ביותר בחיי הבית היהודי. על מה הזילה האם דמעתה בשעה החגיגית של הדלקת נרות השבת? אין זאת כי אם מה שלא חזתה היא חזה מזלה, כי השבת הקדושה באה אל הבית שנידון לחורבן – כי בני הבית יפוצו מתחת קורתו, מי להרג, מי לשבעה מדורי פורענויות, מי לדרכי נוד, מי אל מעבר למסכים אטומים, ומי להנחת לבנה לעולם יהודי חדש, לא תבינהו… האם על הנרות הייתה מיסטריה חרישית, שהצניעה בתוכה רזי ההוויה היהודית. פגישה אחרת עם השבת, בקהל עם, נכונה לאב ולבנים.

מה נאוו ברחוב השוקט פעמי יהודים בלכתם שפי אל בית הכנסת לקבלת שבת! שכינת השבת הקדימה לארוח עמהם, ללוות צעדיהם, בטרם שרו לה הם מזמורי קבלת שבת. ואחרי כן מה טוב ומה נעים היה שבת כל בני הבית אל שולחן השבת, שהיה כעין אי הצף מעל לכל החולין שבעולם וכולו רועף שאננות-שבקדושה. מפת השבת כיסתה היטב היטב על ששת הימים, על היגיעות ועל הדאגות, על צרות שנתרגשו ובאו ושמתרגשות לבוא. נסיכיה של המלכה שבת הסבו אל שולחנה בעולם שכולו טוב.

יהודי ליטא לא פינקו גופם ביותר, אך עם שבת עלה הגוף במעלה, שלא חלם עליה כל ששת ימי המעשה. והוחל הדבר עוד בערב שבת. פשוטי-עם דהתם לא הלכו להתקדש במקווה לכבוד שבת, אבל הלכו אל המרחץ כפשוטו ושטפו מגופם זיעת החול עם החול עצמו. ומשחזר זה הגוף רחוץ ומקורב לשבת, נמצא ראוי לטעום טעימה ממטעמיה. וכשבאה השבת עצמה, הריקה עליו ברכתה עד בלי די – ברכת שולחן, איש כפי מדרגתו, וברכת מנוחה, שווה בשווה לכל, וכל גוף שנצרך לה יותר, ראה יותר כי נעמה. בקיצור, השבת נהגה בגוף כבאחד מרמי היחש. ובכל זאת לא הוא היה ראש קרואיה, כי אם זאת השוכנת בתוכו פנימה. עמה התלחשה השבת בשפת שלהבת הנרות, בשפת אמירת שלום עליכם למלאכי השלום, בשפת ניגון הקידוש, ואפילו בשפת טעם המאכלים שהורגש בו אותו "תבלין אחד", בשפת השירים ושנים מקרא ואחד תרגום ועוד ועוד. שיח ארוך היה לשבת עם זאת השוכנת בסתר חביון, שיח אשר נבצר לפרשו, אך שיח-קודש יאמר לו. וזאת שהשבת חדרה אליה לפני ולפנים והמתיקה עמה סוד שיחה, האם היא היא, מתמול, משלשום, מרביעי בשבת? היא ולא היא, "נשמה יתירה" עתה שמה. מליצה? לא, קריאה בשם למה שהיה מוחש לכל יהודי ויהודי ביום שבתו ומה שלא יוחש ולא יובן למי שלא טעם טעמה של השבת היהודית השלמה.

ובנטות היום הקדוש לערוב נתמשכה עגמומית של פרידה על משכנות ישראל. הדמדומים התעבו והלכו עד שנעשו כחומה של צללים, כאומרים לגדור את הדרך בפני השבת שלא תמהר לצאת. אך קורצים כוכבים מלמעלה ואומרים: הניחו, כי באה השעה ליציאת השבת. ואם הבית, אשר הדליקה תמול שלהבות הקודש, עמה עתה, בטרם תעלה אור של חול בבית, לפני החלון המעריב, ושפכה שיח חרישי בנעימת עצב: "אלהי אברהם, שבת-קודש שלך הרחומה כבר מסתלקת…"

ורצים הימים ושבתות באות והולכות, והשנה מתקרבת אל קצה. וקץ השנה מתגבה כמין כבש שהותקן בזמן – אל הימים הנוראים, ימי ההזדככות וההתעלות.

פעמיים בשנה ערכו יהודים טיהור גדול, וריווח של מחצית השנה ביניהם. האחד – טיהור של הבית והכלים וצחצוחם לקראת חג האביב. ארונות ושידות ודרגשים הוצאו החוצה, כאילו מתכוננים יהודי ליטא ליציאת מצרים חדשה. נשים טורדות, בעלים עורכים גלות, והחג יבוא וימצא נוה-טוהר וכל זווית ופינה תקדמהו בפנים רחוצות ושוחקות. והיה טיהור אחר, טיהור פנימי, טיהור הנפש ומירוקה מהזיהום שדבק בה במשך השנה, כדי להיכנס לשנה החדשה בניקיון, וניקיון פירושו – גם בלא עלבונות ורוגז וטינה ונטירה בין איש לרעהו. והיו יהודים מבקשים מחילה זה מזה ומוחלים זה לזה ופותחים מגעם ומשאם בדף חדש. כך נהגו בארץ ליטא ומסתמא גם בשאר קהילות קודש. הטיהור הראשון, לכל שמקיף את האדם מבחוץ, רק שינה צורה, אך דור מדור ינחלנו, אבל עלובה זו ששמה נפש, רק אבותינו התמימים נתנו דעתם למרקה, ואילו בניהם שהחכימו עזבוה לנפשה…

אחר בא חג הסוכות, הארוך שבחגי ישראל והמורכב שבהם. בכובד-ראש היה היהודי הליטאי מקיים מצווה מפורשה שבתורה: "ושמחת בחגך". בחג זה ראו כתליהם של בתי מדרשות שותי שיכר, אבל לא ראו כתלים אלה יהודי שדעתו ניטלטלה עליו מתוך שתייה ולא שמעו דיבורם שאינם מהוגנים גם אחר שכלה כל השיכר. אך השיכר עשה את שלו – יהודים פתחו פיהם ושרו "ברוך אלהינו שבראנו לכבודו" ועוד שירים כיוצא באלה. הכתלים יכלו לזכור את השיר רק מהחג דאשתקד. כי בכל ימות השנה לא היו שרים בליטא בקהל ועדה, אלא אם כן בשמחה של מצווה, כגון בחתונה, בברית מילה.

ויש ליתן את הדעת גם על טיבו של חול המועד באורח החיים היהודי. חומרת החג לא נהגה בימי חול המועד, אבל בדרך כלל היו יהודים בטלים בהם ממלאכה, חוץ מאשר לצורך נפש. נמצא, כל אחד משני החגים הגדולים, פסח וסוכות, כלל בתוכו שבוע של חופש. כלומר, הלוח היהודי העניק לכל איש עבודה חופשה שנתית של שבועיים מתוך אווירה של חג. וחופשה זו ניתנה לכל בעת ובעונה אחת, שלא יצטרך אדם מישראל להתבודד במועדיו בזמן חופשתו.

העבודה, כל שאתה מתבונן יותר בסדרי הזמנים בישראל, אתה מגלה יותר ויותר, כמה היו ספוגים שרף הנשמה היהודית. הקטן שבספרים והדל שבהם, הלוח שלנו, הוא ספר הנשמה של עמנו!

וכמה מופלא הדבר וכמה עומק בו, שהשמחה היתרה המשובצה בלוח השנה קשורה במה שמקנה לעולם ישראל את המתר הגבוה וכובד-ראש שאין למעלה הימנו – בתורה!

בליטא, שלא הייתה שטופה בשמחה, היה הדבר בולט בכל פליאתו, שסדר החגים של השנה נסתיים בהילולא רבא לכבוד התורה.

מאידך, לכבוד מה מסוגלים היו יהודי ליטא לעשות הילולא רבא אם לא לכבוד התורה?

מימי ילדותי זכורה לי שמחת עם המקום מולדתי, בסלובודקה. היה לילה ועם רב נהר ברחובה של עיר בנרות דולקים. עיני הילד וכוכבים ממעל השתאו למחזה. העיר הקטנה כולה חגגה את סיום הש"ס בבית המדרש הישן. מקרה אחד זה בלבד נשמר בזיכרוני, כי הסיום היה חל אחת לשבע שנים.

אילו לא ידע אדם, מה שמחה זו שקפצה על יהודים ליטאים בערב מן הערבים, צריך היה להבין מדעתו, כי עניין של תורה בגו.

 

ג

התורה הייתה האיתר שהספיג את עולמם של יהודי ליטא; לימוד התורה – עליית הנפש שלהם; גידול בנים לתורה – משא הנפש של האב ושל האם. שיר הערש הנפוץ ביותר היה השיר על הגדי הצח ועל הבן הרך, שיחלקו ביניהם את טוב העולם: בחלקו של זה – צימוקים ושקדים, ובחלקו של זה – תורה. משנכנס הילד בשנתו השישית התחיל לקיים את הנאמר בשיר ששרה לו אמו. וגם אם יתום היה הילד מאב ומאם ומקופח מערש ושיר, היה מי שדאג גם לו שלא יגדל נבער מתורה. מכל אוכלוסי רוסיה רבתי בימים ההם היה קיים לימוד כללי בשנות הילדות רק בקרב המיעוט החורג והנרדף – היהודים. ללא כל חוק חיצוני מחייב, היה כל בית אב מישראל שולח את הבנים בקטנותם אל החדר. חיים של מותרות לא היו ממידתם של יהודי ליטא, ורק בדבר אחד בלבד היה היהודי הליטאי יוצא מגבול יכולתו – בשכר לימוד. אפילו עניי עם היו מכניסים עצמם בעול כבד זה, ומהדרים שבהם אף בחרו לילדיהם מלמד מן המובחר, ששכרו היה למעלה ממשג ידם. כלום שייך חשבון בדבר שהוא יסוד החיים?

הלימוד בחדר היה נמשך בממוצע עד בר-מצווה. אבל רבים המשיכו תלמודם כמה שהמשיכו, אם אצל מלמדי גמרא ואם באחת הישיבות הקטנות או הגדולות, שליטא נשתבחה בהן. אבל שם, בליטא, למדו לא רק בשנות הנעורים, אלא גם בשנות העמידה ועד זקנה ושיבה לא עמדו מללמוד. למדו ביחידות ולמדו בציבור, לשם כך היו קיימות חברות שונות, שכבר נזכרו לעיל.

הזמן הנקצב בזמננו לקולנוע היה שם קודש ללימוד. ואם למדו בששת ימי המעשה, בשבת ובמועד לא כל שכן. עם לומד! היפלא כי רבו יודעי תורה בליטא? ואפילו פשוטי עם, אם תורה לא הייתה בהם, היה בהם ריח תורה, אהבת תורה בוודאי הייתה בהם ודרך ארץ בפני אנשי תורה, יחד עם הרגשה ברורה כי תורתם של הללו היא גם שלהם. מתאכסנת היא אצל הלמדנים, אבל כל יהודי אותה קריבות בינו לבינה. ובסתר לבו היה גם עם הארץ גמור הוגה תקווה, הוא ואשתו עמו, שהבנים או לוקחי הבנות או בני הבנים והבנות יהיה חלקם בתורה. יודעי התורה היו מעמד האצילים, אבל מעמד זה היה פתוח, וכל משפחה יכלה להשתלב בו. ואמנם בכל מקום מצאת עשירי תורה שאבותיהם היו עניים בתורה.

כשם שהצמחים מתמשכים לעבר השמש, כך התמשכו יהודי ליטא אל התורה. מעל אותו קיבוץ יהודי היה מרחף האידיאל הנבואי:  ו כ ל   ב נ י ך   ל מ ו ד י   ה '.

 

ד

פארה והדרה של ליטא היו הישיבות. אל הישיבות הגדולות בה היו נוהרים בחורי ישראל מקרוב ומרחוק, לא רק מפלכי ליטא עצמה ומרוסיה הלבנה שכנתה, אלא גם מאוקראינה, מפולין ומשאר גלילות רוסיה, וכמה אכסניות של תורה שבליטא יצא שמעם בכל העולם היהודי. מהישיבות הללו פשטו מורי הוראה ומרביצי תורה לכל תפוצות הגולה ועד אל מעבר לאוקיינוס הגיעו.

אמנם, לא כל יוצאי הישיבות הייתה תורתם אומנותם וגם לא זאת הייתה מגמתם היחידה של הישיבות. לא מעטים מתלמידי הישיבות עסקו לאחר נישואיהם בישובו של עולם, אך גושפנקא של הישיבה נשארה טבועה גם בהם. רובם ככולם הצטיינו אלה ברכושם הרוחני ובנועם הליכותיהם עם הבריות. בכל עיר ועיירה מהמקומות ההם היו מצויים תלמידי ישיבות לשעבר והם בעלי-בתים למדנים, אנשי מידות טובות, מכובדיה ואציליה של קהילתם. חלק ניכר מהאינטליגנציה המובהקת שלנו בדורות אחרונים, חכמים וסופרים ופרנסי ציבור, מוצאם מהישיבות. וליטא נעשתה הארץ הקלאסית של ישיבות – משתלות אלו לטובי בני האומה.

ב"המתמיד" של ביאליק, שנכתב בשנת תרנ"ד, הובאנו אל אחת הישיבות, וזו מראיתה בפואמה: "כאודים מוצלים זעיר שם תעשנה / נפשות אומללות ונשמות עלובות / החיות בלי יומן ובלי עת תזקנה / כחציר העולה בארץ תלאובות". תמונה קודרת זו, שצייר המשורר לפי זיכרונות ילדותו, אם יש לה תוקף של עדות, הריהי שייכת לעבר נשכח ואין בה אפילו צלה של המציאות בימי גדולתן של ישיבות ליטא, שהלכו עם הזמן לפי דרכן. זכותה של ליטא היא, שהקימה ישיבות לתפארת, והושיבה בהן תפארת בחורים. לא מצאת בתוכן "נפשות אומללות ונשמות עלובות", אלא צעירים למאות בעידן לבלובם, שעיניהם נוצצות בברק הטוב ופניהם מפיקים מחשבה ותוכן פנימי. הישיבה הליטאית לא ביקשה כל עיקר לדכא בחניכיה את רוח העלומים, רק נתנה לו אפיק רציני. מידה של כובד-ראש איננה שם נרדף לדיכאון. התלמידים לא הזקינו בלי עת, כי תנאי חייהם היו נאותים למדי, ללא מותרות, כמובן, אך גם ללא מחסור. אפילו על המלבושים הקפידו שם שתהיה להם צורה מכובדת (להוציא ישיבת נובארודוק, שנקטה זלזול-במתכוון בדברים שבחיצוניות, כדי להתגבר על דעת הבריות). עצם בניין הישיבה היה רחב-ידיים, לפי מושגי הימים ההם, מלא אור ואוויר ומואר היטב בערבים. העובר ברחוב היה מעט צעדיו ועושה נפשו כאפרכסת לקול התורה הבוקע מבין כתלי הישיבה, פעמים מתוך קנאה מוסתרה, כי היה הקול ערב ללב. רוח של רצון היה שורה בין הכתלים פנימה, הלומדים למדו מתוך חדווה, טעמו טעם בתלמודם, מותר לומר נהנו ממנו הנאה של "עולם הזה", שהלכה וגדלה ככל שדלתי תורה נתרחבו לפניהם. אמנם היו גם יחידים נקועים, שנמשכו בחשאי אחרי ספרים חיצוניים או אחרי קסמים אחרים של העולם מסביב, והייתה הגמרא פתוחה לפניהם ולבם בל עמה. אלקים יודע היכן היה לבם. אך אלה היו עלים מצהיבים שעל אילן מוריק, שלאט לאט נשרו מעליו, והאילן הוסיף והוריק כתמול שלשום. ואפילו בעורקיהם של אלה נשתמר על הרוב מקצת מליחו ולשדו של האילן.

כיוון הלימוד בישיבות היה לאו דווקא לקניית בקיאות, אלא בעיקר לעליה במעלות התפיסה וההבנה, מה שהיה מתקרא שם "שטייגן אין לערנען" – מושג של איכות שנתחדש והוטל בו שם הדגש החזק ביותר. הלומד לא השים עצמו כמין קופסה להכניס לתוכה דפים, סוגיות, אלא במוחו הער היה כמשתף עצמו במשאם ומתנם של תנאים ואמוראים, של רש"י ותוספות. תוספת של ערות הביאו אותן שיחות של תורה ("רעדן אין לערנען"), שהיו רווחות בישיבות – היינו בירורו של עניין על ידי חילופי דיעה וסברא, העלאת סברא כנגד סברא וסברא מתוך סברא, כעין המשך רחוק של התלמוד גופו, הבנוי בצורה זו עצמה. בשעת משא ומתן כזה היו זיקי מחשבה מרצדים ממוח למוח ומתלבים זה מזה. עתים היה השיח לובש צורה פולמסנית חריפה. זר-לא-יבין עשוי היה לדמות כי שני אויבים ניצבים כאן זה מול זה. אבל למעשה אך גבר אל ידי כך דיבוק חברים, כמאמר הגמרא בקידושין: "אינם זזים משם עד שנעשים אוהבין זה את זה". ולא בכדי גברה האהבה בין המתנצחים, כי עד שהחזיק כל אחד בשלו נתברך משל חברו. ולא זו בלבד שהסוגיה נתלבנה יותר לשניהם, גם שני המוחות גופם, שעשו מלחמה זה עם זה, נשתחזו מתוך כך זה בזה. אם תמצא לומר, היה בזה שלא במתכוון גם מיסוד הספורט, היינו זריקת כדור המחשבה, שהעניקה תענוג-נפש לא שיערוהו זורקי הכדורים וצופיהם במגרשי הספורט דהאידנא.

והדמיון איננו מופלג כל כך, כי מה שמוחזק בימינו על דבר השרירים, שצריכים התעמלות לשם פיתוחם וחיסונם, היה גלוי וידוע שם בקרב הלומדים לגבי המוח, שעל ידי אימון ופיתוח ניתן להרחיבו ולהגמישו. שיכלול תדיר של עצם כלי המחשבה – זה היה אחד התפקידים של אותה "מלחמתה של תורה", שהייתה רווחת בישיבות ליטא. אולם עם זאת חתר כל אחד מהמתנצחים אל האמת לאמיתה ולא נתכוון לניצוחי דברים בעלמא. השיטה הסופיסטית הייתה מנוגדת לעצם מהותה של הלמדנות הליטאית ולא היו לה שם מהלכים כלל.

ליטא הלמדנית הרחיקה את הפלפול לשמו, שיש בו רק ממעשי זיקוקין של המוח, ופילסה את דרך ההבנה העמוקה. גדולי ליטא לא גרסו כל נפתל ופתלתול, לא מתחו גשרים תלויים על בלימה בין עניינים רחוקים. הגיונם היה חד ומיישיר ולן בעומקם של דברים. בעצם לא גרסו שם אלא פשט, אך לא הפשט שעל השטח, שהוא נחלת ההדיוטות. שם צללו בבארותיו העמוקות של הפשט, הבקיעו אל עומק שלפנים מעומק, ולפיכך מעולם לא אמר שם אדם: צר לי המקום בתחומי הפשט.

גדולי ליטא, ראשי הישיבות שלה, מיזגו יחד חריפות עם אחריות, עמקות עם צלילות. המוח היהודי נתלטש אצלם פלאים והאיר באור צחצחות. אור זה משנזרע על דפי הגמרא העתיקים נתרעננו, נתלבלבו, והיה עונג-נפש להפליג בסוגיותיהם הסבוכות. כפנס נאמן הוליכה שיטת ההבנה בעבי הסבך, הנהירה שביליו, ונעשו הדברים שמחים ומאירים, עד שאורו בהם עיניהם של הלומדים. חז"ל עצמם אמרו: "במחשכים הושיבני – זה תלמודה של בבל". בליטא חזרו וגילו בתלמודה של בבל את אור מעמקיו. ספק אם במקום מן המקומות הייתה נודעת הנאה של תורה כפי שהייתה מצויה בישיבות ליטא. אף התלמוד ונושאי כליו ודאי הפיקו שם הנאה שלמה מלומדיהם.

ונפלא הדבר, שבעלי מוחין הללו לא נתנו רשות למוחם לחקר ולנקר במופלא מהם. כים זה שמסיע גליו האיתנים רק עד הגבול שהושם לפניו, כן הכה המוח הליטאי גליו בתוך הוויית דאביי ורבא, רב ושמואל, ר' יוחנן וריש לקיש, ולא עבר גבולן. לא ה"מורה נבוכים" כי אם ה"יד החזקה" העסיק שם את המוחות. כי אכן למדני ליטא לא היו נבוכים כל עיקר ולא ידעו חיבוטי אמונות ודעות. כל אחד מהם נתקיים בו הכתוב "וצדיק באמונתו יחיה". בתחום האמונה היו החריפים הללו אנשי תום, שלמים עם נפשם ושלמים עם אלקים, והנחילו תום זה ושלמות זו לתלמידיהם אחריהם דור אחרי דור. שופרות הזמן תקעו תקיעות השכל הכובש, וחומת האמונה לא שחה לפניהם; רוחות סערו, בישרו הפיכות ומהפיכות, ובחללה של ליטא הוסיף להשתפך כמימים ימימה הניגון העצוב-המתוק:

– ת-נו רבנו !

 

ה

אולם גם בליטא הלמדנית לא הסתגרו בד' אמות של הלכה בלבד. אם לא נפתחו שם חדרי לב לא לפני הפילוסופיה מזה ולא לפני קבלה וחסידות מזה, נפתחו לרווחה לפני המוסר.

אביה של תנועת המוסר, אשר צמחה ופרחה בליטא, הוא כידוע ר' ישראל מסאלאנט (תק"ע-תרמ"ג), והיו אבות גם לו. קודמו של ר' ישראל בשיטת המוסר הוא ר' זונדל מסאלאנט, תלמיד תלמידו של הגר"א, אשר ממנו פינה לכל גדלות רוחנית בארץ ליטא. אך יש לדרך המוסר שורשים חבויים בעצם הטיפוס היהודי, שהתפתח במשך מאות בשנים על אדמת ליטא. האדם היהודי נוסח ליטא לא התהלך בתילוי-ראש ולא דחק את רגלי השכינה. יצר הבלטת עצמו והתנשאות על זולתו לא היה לו שליטה מרובה עליו, על היהודי הליטאי – כמובן, בטיפוסי שבו הדברים אמורים. רבנים גדולים ישבו בענוותנותם בעיירות זערערות ולא תבעם לבם לכסא גדול מזה. בכל החוגים פגשת שם אנשים שהיו מורידין מערך עצמם ולא מעלין. הכבוד יש עליו קופצים בכל מקום, בליטא היו קופצים לא מעטים גם על נחיתת דרגא. הליטאי לעתים טורדו ספק חוב, דומה לו שהוא חייב למאן-דהו, ולא שמאן-דהו חייב לו. אין הוא להוט "לבלות" את הזמן. אלא, אדרבא, צר לו על הזמן שמתבלה. "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו" – היו שרים בעלי המוסר ומושכים במלות החרוז ובנגינתן העצובה בשביל למצות את חשבון הנפש שבהן. ונפלא הדבר שאין זה רחוק משירת אדם הכהן, שקדמה כמה עשרות שנים לפעולתו של ר' ישראל מסאלאנט. הווה אומר, לא אכסניה-שבאקראי הייתה ליטא לתנועת המוסר, אלא הקרקע היה מזומן שם לתנועה זו. ואף על פי כן נתקבלה גם תנועה זו בהתנגדות, ומצד מי? דווקא מצד רבנים מפורסמים. זעיר אנפין נשנתה במאה הי"ט בליטא פרשת ההתנגדות לחסידות במאה הי"ח. אימת הכיתות הייתה על רועי ישראל, וכל ספיק ספיקא של כיתה הדריכה מנוחתם. אך לבסוף נקלט המוסר ברוב מרכזי התורה דליטא. הוא נעשה אבן-פינה בישיבותיה של ליטא עצמה וגם באלו שהסתעפו מהן מעבר לגבולה. ודווקא המוסר הוא שנתן יציבות לישיבות ועוגן לנפש לומדיהן, הוא הוא ששימש בהן תריס לרוחות הזמן. לא ראו מתנגדי המוסר, כי הוא סם-שכנגד להשכלה, אשר קבעה אכסניה שלה בליטא במחצית הראשונה של המאה הי"ט. מארץ אשכנז באה ההשכלה ולפפה ערי ישראל שבליטא. נתעורר היהודי הליטאי – ר' ישראל איש סאלאנט יכול לשמש שם קיבוצי לו – ואמר: זאת מושכת אותי אל החוץ, אעמיק פנימה; זאת מטיפה לי, שהיה פחות יהודי ויותר אדם, אהיה יותר יהודי שהוא גם יותר אדם!

שיטת המוסר היא גם הפילוסופיה של אותה יהדות-ההלכה שהתלבלבה בליטא, וגם החסידות שלה. אבל איננה מסתעפת לא מן הפילוסופיה של ימי הביניים ולא מן הקבלה והחסידות, אלא היא ענף שלישי להן ביהדות, וכולה מולדת בית, נטולת כל השפעה של זרמי רוח ומחשבה מן החוץ. מקור יניקתה ומקום חיותה – תורת ישראל.

הפילוסופיה עסקה בחקר אלהות ויסודות הבריאה, הקבלה ביקשה את סוד העולמות, המוסר עניו הוא משתיהן; הוא לא הרקיע לעולמות מסתורין, לא חקר מה למעלה ומה למטה, אלא העמיק לשאול: מה חובתו של אדם בעולמו. ולא בא המוסר לחדש משלו חובת אדם, רק חתר לסבור ולהבין, מתוך עומק העיון ומתוך הכשרת הלב והתכוונות הנפש, מה התורה דורשת מן האדם. ולא למד המוסר בתורה, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, על דרך המשל והאלגוריה, אלא למד גופי הדברים, אבל לא בנגלה השטוח, אלא בעומקו של נגלה, הטעון גם הוא חישוף וגילוי. באותה עמקות מרובה, שהושגה בליטא בסוגיותיה של ההלכה, צללו בעלי המוסר בנבכי האגדה של התלמוד והמדרשים, בפירושי חז"ל למקראות, בהערותיהם והארותיהם על אישי התנ"ך, בסיפורי מעשים על החכמים עצמם, וגילו שכל אלה רצופים לימודי מוסר, כללות ופרטות של דרך חיים, גדרים וסייגים בפני מדוחים האורבים לאדם ורמזי הוראות לו, במה יזכה את ארחו. שיטת המוסר היא ממילא שיטת-עיון חדשה או מחודשת במקורות ישראל. כל הספרות העצומה של התלמודים והמדרשים הייתה להם לבעלי המוסר למסכת אבות גדולה של מוסר היהדות.

כמה וכמה נדבכים מהווים את בניינה של שיטת המוסר, שמתוך עומק יראת שמים באה לידי מסקנות אנושיות עמוקות ביותר.

ראשית דבר שמו בעלי המוסר הטעמה והדגשה מחודשת על המצוות שבין אדם לחברו, שמחמת קוצר ההשגה מזלזלין בהן הבריות הרבה יותר מאשר במצוות שבין אדם למקום. דברים שבין אדם לחברו – הורו בעלי המוסר – הם הם גופי דברים שבין אדם למקום. דרך היחסים בינו לבין חברו אדם מתקרב למקום או מתרחק הימנו. ואפילו גשמיות פשוטה נהפכת מתוך כך לרוחניות גבוהה ביותר. וכבר אמר ר' ישראל: צרכי הגוף של זולתי הם עניין הנשמה שלי.

והספירה שבין אדם לחברו מסועפת לאין שיעור, ומוסר היהדות, לאורם של בעלי המוסר בליטא, חודר לתאיה הדקים מן הדקים כבמין מיקרוסקופ אלהי. לאו דווקא רוצח נפש עובר על שפיכות דמים, אלא גם המלבין פני חברו בדיבור פה, וכן גזל, למשל, איננו רק הפעולה הגסה של לסטים מזוין, אלא יש גזל דק כחוט השערה, וכך בכל עניין ועניין. עולם היחסים שבין אדם לאדם, נאמר בלשוננו שלנו, איננו מקרוקוסמוס אלא מיקרוקוסמוס, וכל המיקרוקוסמוס הזה עובר בקרת המוסר, שמטרתו לזכך את האדם, לשרש מתוכו את הרע בסיבי סיביו, לטעת בו את הטוב בטהרתו. וכל שהוא אנושי יותר כלפי חברו הוא יותר אלהי.

אך מקום שכנם של הטוב והרע לא רק ביחסים שבין אדם לאדם. האדם כשלעצמו הוא שדה פעולתם של טוב ורע. כל זיעי נפשו הם או מצד הטוב או מצד הרע. ולא עוד אלא שכל יחסיו עם זולתו שורש להם בספירה הפנימית שלו. לפיכך העמיד המוסר הליטאי במרכז שיטתו עניין המידות, ששורשן בתוך האדם פנימה ותוצאותיהן כלפי חוץ, וכל תיקון מוסרי נעוץ בתיקון המידות.

השגותיהם של חכמי המוסר דליטא בכל העניינים האלה הגיעו למדרגות מופלאות לרום ולעומק. בבתי המדרשות שלהם המריא רוח ישראל לאחת הרמות הגבוהות שלו בדורות אחרונים. מחשבות גדולות ועמוקות חשבו שם על דרך אדם, על מעלת אדם. המסקנה הכוללת של שיטתם הייתה, כי לא כך וכך מצוות הטילה התורה על האדם ורב לה בזה, כי אם תכליתה להרימו לרום מעלת נזר הבריאה, שכך ולכך נוצר. מחשבתו של ר' נתן פינקל, הסבא מסלובודקה, נתלתה בעיקר באדם הראשון, כפי שהוא מתואר בחז"ל, שמלאכי השרת טעו וביקשו לומר שירה לפניו. זהו אפוא צלם אלהים המקורי, זהו השורש הרחוק, הגנוז. ספק אם במקום אחר בעולם, בין בתחומי היהדות ובין מחוצה לה, הורמו העיניים בדורות הללו לגובה כזה, כדי להתבונן מהיכן משתלשל שורש האדם.

עניין צלם אלהים היה יסוד מוּסד בתורת המוסר ועליו השתיתה את היחסים בין אדם לאדם, כי כל אדם הוא הרבה יותר מאדם גרידא וכבודו של אדם הוא כבודו של מקום.

אך שלוחה אחרת של המוסר הליטאי מתקרבת ביותר אל העולם המודרני. בעלי המוסר הללו, שהיו גם המחנכים והמדריכים שבישיבות, הבינו שבשביל להורות דרך לאדם, צריכים להכיר בפועל את זה היצור רב הכוחות ורב הסבכים ששמו אדם. ובלי להסתייע במדעי הפסיכולוגיה פיתחו הם מין מדע מקורי בחקר הנפש ומערכי הכוחות שבה והחולשות שבה. ומעשה באחד מבית המדרש המוסרי של קעלם, שהלך לשמוע שיעורים בפסיכולוגיה באחת האוניברסיטאות הנודעות שבגרמניה, וסוף פסק ואמר: שם עוסקים בפכים קטנים.

אנשי מוסר אלה לא חיברו ספרים. תורתם הייתה תורה שבעל-פה, שהשמיעוה בשיחותיהם לפני התלמידים. רק בעשרות השנים האחרונות נתעוררו יוצאי ישיבות המוסר להעלות על הכתב דברי רבותיהם לפי רשימות ישנות או מתוך הזיכרון. הופיעו ספרים ומאמרים. מי יודע, איזהו שיעורו של חלק זה אשר היה לפליטה מאלפי שיחות, ששמעו כתלי הישיבות בליטא.

שיטת המוסר הליטאית שהסתעפה גם היא לכמה ענפים, הייתה שיטה עיונית ושיטת הגשמה כאחת. העיון לא היה שם מטרה בפני עצמה, אלא חתר כולו לפועל יוצא. כל ההווי של הישיבות היה לו אפיק מוסרי. מידות רעות כמאליהן הוקעו והוקאו. היה מן הנמנע שאצל מי מן התלמידים תתבלט מידה של גאווה, למשל, או מידה של שקר, כשם שמן הנמנע שאדם מן היישוב יהפוך את לבושו. אף בעלי האיכות הבינונית כבר הגיעו לדרגה של דקות בעניין המידות. ואילו המשפיעים הרוחניים בעצמם היו כולם בעלי מדרגות גבוהות ובד בבד עם חינוך תלמידיהם לא חדלו צורפי נפש הללו כל הימים מלשקוד על השתלמות עצמם במעלות המוסר שאין להן גבול, והזדככו מכל רבב במעשה ובדיבור, ברצון ובמחשבה. גאוני מידות היו, מופת לטוהר, לאצילות, לשלמות. מי שיער בעולם הגדול, כי באותן עיירות שחוחות התהלכו אנשים של מעלה!

רבים נתעוררו לעשות אוזנים לחסידות ולהעביר שמעה בעולם, ואילו תנועת המוסר, אישיה ודרכיה, השגותיה והישגיה, עדיין נשארו כמעט ארץ לא נודעת אפילו בקרב עמנו ומכל שכן בעולם הרחב, אם כי זרמים דתיים למיניהם זכו בזמננו לתשומת-לב מרובה. אם קום יקומו לתנועת המוסר גואלים כערכה, יגה נגהה הזך עד למרחוק.

אחרוני אישי המוסר, טהורי עליון, נספו עם כל אחיהם יחד בידיים הטמאות ביותר של המין האנושי. החשה הטומאה, כי שם, בעיירות ליטא, מצאה את גדול אויביה, את המוסר הצרוף?

 

ו

ליטא – מבצר המתנגדות הייתה, מבצר הגר"א. החסידות, שכבשה רוב גלילות היהודים במזרחה של אירופה, נעצרה כליל לפני המבצר הזה. עולם ישראל מסביב נתחדש פלאים, שמים וארץ נתקרבו שם אהדדי, והיא, ליטא, הוסיפה וכבשה ראשה – וביתר עמקות, וביתר מתיקות – בדפי תלמודה של בבל העתיקים. מעבר לליטא רכבו על כרובים ויעופו אל זבולי מרום; ליטא לא רכבה ולא עפה ובמרום לא שמה קנה – היא ישבה בסתר המדרגה ושמה מעייניה בחובת הלבבות, במסילת ישרים. לא דעות, השגות וכוונות הפרידו בין חסידות ומתנגדות, אלא בעיקרו של דבר נבדלו זו מזו במעמד הנפש. כוחה של החסידות שלא נתנה לנפש להתפכח, תוקפה של המתנגדות, בפרט זו הליטאית, שלא נתנה לנפש להשתכר. וכך היו קיימים זה לצד זה שני עולמות – שניהם מלכות היהדות השלמה והם שני הפכים: עולם של שכרון הנפש מזה ועולם של פיכחון הנפש מזה.

לא בהשגות גבוהות בלבד תשתכר הנפש אצל רבבות עם. תחת כנפיהן של תורות ושיטות הפרושות אל גבהי שחקים צמחו במפתיע החצר והשולחן של הרבי, עם חטיפת שיריים, קבלת פתקאות וכו'; צמחו ניגונים וריקודים וסיפורי נפלאות למכביר; צמחה אפילו לגימה בצוותא בכל עת מצוא – צמחה כל אותה הוויה דתית-"בוהמית", שהוציאה ממצרי יום-יום, מיוֵן מציאות אפורה ויגעה, ושפעה חיים מפועמים, רחושי רזין, מלאי פתיעות ופליאות. אברכים, שטל השחרות טרם נמחה מעליהם, ויהודים בשנות עמידה ומעלה, עמוסי עול פרנסה, מטופלים בבנות שהגיעו לפרקן – כולם היו נסוכי שכרון אחד, שנתן כנפיים לאלה ופרק כובד השנים והצרות מאלה.

בשני קצוות אחזה אפוא החסידות. בעוד שעיונה היה מעפיל ועלה אל ספירות עליונות, שלקרוץ-מחומר לית תפיסה בהן, היה קצה השני מופנה אל החושים ואל כוח המדמה, מעיר ומעורר את שיורי הילדות שבנפש, נותן פורקן לחשק המשובה הרדום, לנהיה אל המופלא. ואילו ליטא המתנגדת מצאה אחיזתה דווקא בתחום האמצע שעקפה החסידות – תחום המחשבה הנוהרה והמנהירה, תחום הרגש המחמם את הלב, אבל אינו רוקם דמיונות. בעולם החסידות התרפקו על בין השמשות, השעה שמוחה כל הגבולין בין מציאות לשאינה מציאות. ליטא השיגה השגותיה לאור הנר, שהשלהבת המאירה בלילה מביאה לידי ריכוז-שבעמקות. החסידות בעטה במציאות ונתנה את השרביט בידי האגדה. בליטא, כנגד זה, היה משא הנפש לזכך את המציאות, לא להושיב על כסאה של זו את האגדה.

אמנם, אגדות עם צמחו גם בליטא, אבל ראשי צרכניהן של אלו היו תינוקות של בית רבן ולא אנשים שעמדו על דעתם. כמדומה, אפילו מאחורי התנור בבית הכנסת בשעה שאינה לא יום ולא לילה לא השתעשעו שם בילדי דמיון. אבל מחובב היה בליטא יורשם וממשיכם של בעלי האגדה העתיקים – המגיד, שפסוקים ומאמרי חז"ל התעופפו מפיו כסיעות של יונים וצוף הדרש שנטפו שפתותיו היה "יורד ברמ"ח אברים", כמן שאכלו אבותינו במדבר. המגידות שלבלבה בליטא ובמחוזות הסמוכים הייתה מלאכת-מחשבת בפני עצמה, שכל מבועיה יהודיים מלפני ולפנים וכולה כמתוקנת מששת ימי בראשית לאוזניים הללו שאליהן הייתה ערוכה. דרשה הראויה לשמה פתוכין היו בה שכל טוב ומוסר השכל, משל להנעים ונמשל להועיל, זכרי ימות עולם ורמזי יום הווה, ודברי כיבושין עם דברי פיוסין – תאווה ללב! – ואותם פסוקים ומימרות, שתחילה כאילו התנגשו אלו באלו, נמצאו מיישבים אלו את אלו ואור של חסד זרוע מאלו על אלו, לקיים מה שנאמר: תורת ה' תמימה, משיבת נפש! לא ייפלא כי הדרשן הטוב, שלפרקים היה גם בעל נעימה עריבה, היה לו ליהודי הליטאי מקור של תענוג-נפש עד כדי התמוגגות. אבל התמוגגות זו הייתה מסוג אחר ובדרך אחרת מהתמוגגותו של החסיד מתורת הרבי, כשם ש"הדרשה" נפלתה מ"התורה": זו נתיישבה על הלב בטעמים עריבים ועוררה התמוגגות-שבמתיקות, כלשון המודעות בבתי כנסיות: "ולהשומע יונעם", וזו הופנתה מן הלב בזווית חדה אל אופק רחוק ועוררה התמוגגות-שבהתפעלות. שונה הייתה גם זיקת האוזן השומעת אל הדברים הנשמעים ב"דרשה" וב"תורה". הדרשן או או המגיד בליטא, ככל ששמו הלך לפניו, זקוק היה לקנות את הלבבות בכל דרשה ודרשה מחדש ב"טבין ותקילין" שהוגשו בה לאוזן השומעת. מקור כל רושם היו שם הדברים עצמם, ולא אומרם, אפילו הוא גדול הדור. האוזן הליטאית הייתה כאומרת: כבוד האומר במקומו מונח, אבל הדברים, במחילה מכבודם, צריכים להיות דברים. היפוכו של דבר בעולם החסידות, שמעלת הדברים זרמה בראש וראשונה משפתי הרב. ולא עוד אלא שדברים מקוטעים ומעולפים, שכל קיומם בזכות הרבי שאמרם, עדיפים היו מדברים נשלמים ונהירים, הקיימים גם בזכות עצמם. וכאן הגענו כמעט אגב אורחא להפרש ההפרשים שבין שני העולמות האמורים, הפרש הרבי, הנעוץ גם הוא בהפרש שבין שכרונה ופכחונה של הנפש.

כי אכן, החסידות כולה, יותר מאשר משיטותיה, זרמיה ודרכיה, עיקר טיבה וצביונה באו לה ממציאותו של הרבי – ולא פנים שגילה בתורה, כי הוא עצמו, ואפילו לא דווקא אישיותו, כי אם עצם ישותו. הרבי – זו הרבותא הגדולה של החסידות, בו סוד כוחה ופשר כוחה, הוא צומת כל הוויתה, הוא הקְטָף שממנו נוטף השרף אל כל רהטיה. על ידי מתן רבי למאות אלפים מישראל שינתה עולמם ממסד עד טפחות. אדם שיש לו רבי הריהו כל כולו טופס אנושי אחר ממי שאין לו רבי בעולמו. הליכה בדרכי חסידות לא דיה לעשות אדם מישראל חסיד, אלא חסיד הרי זה קודם כל מי שיש לו זה המקור של האצלה או של סוגסטיה, זה המעוז לנפשו והסלע בין גלים ומשברים, העוגן והאחיזה בספירה של קדושה – דמתקרא רבי. בדמותו של הרבי הביעה החסידות אחד מעיקרי הנחותיה, שאין שתי רשויות – דת וחולין, שמיא וארעא, אלא הכול רשות אחת, וכוח מרכזי אחד פושט בכל קצותיה – כוח הקדושה, ובדרכי הפלגה שלה ראתה כוח זה מרוכז ברבי. אמונת הרבי בעולם החסידות הגיעה לידי כך, שאפילו אנשים שנתחמצו בענייני דת לא פגה מעליהם מרותו של הרבי. הם נשארו בלא אלהים בשמים, אבל הרבי בארץ נשאר להם! האוניה ירדה מצולות, וידם אוחזת בחבל העוגן… עניין הרבי על כל הגדלות היצוקה בו ועל כל התורפות שנשתלשלו ממנו בימי ירידה נתכן רק בעולם של שכרון הנפש, שפרנס חזיון זה וגם נתפרנס ממנו.

בעולם הפיכחון, עולם המתנגדות, נעדר כל עיקר הפנומן הגדול הזה ששמו רבי, לא רק באותה הפלגה חסידית, אלא אפילו בצמצומו (חוץ מחוגי בעלי המוסר, שבעניין זה קרבו במקצת אל החסידות). ליהודי המתנגד לא היה רבי לדבוק בו, אלא רק רב ללמוד ממנו. הרב היה דרך כלל במקום ספר או המשך והשלמה לספר ולא מרכז של התפעמות לב, של חוויות והשראות. בין הרבנים היו אישים מעוררי יראת כבוד, בני קהילתם השתאו להם, התגאו בהם, אבל לא אחזו בכנף אדרתם להינשא איתם יחד, לא נזדהרו בקרני גדולתם ולא נמוגו בהן. היהודי המתנגד עמד לנוכח אלהים ואדם כמו שהוא, אם גדול ואם קטן, ולא תחת טלית של זולתו. הגאון הליטאי וההדיוט הליטאי היו שני גדלים בפני עצמם, זה כערכו וזה כערכו. שום זרימה לא הייתה ביניהם. ואילו החסיד – קרינתו של הרבי נחה עליו, עד שקרינת עצמו, אם הייתה לו כזאת, בטלה בתוכה, אך גם הרבי הוסיף קרינה מהחסידים המסתופפים סביב לו. הכול באו לידי קנין מעלה לא כשיעור מעלת עצמם ביחידות וקנה המידה של אדם לא בו גופו היה נתון. ערכו וכבודו של חסיד היו נמדדים לפי מידת קריבותו אל הרבי, מרכז הערך והכבוד. נמצא, יחידותו של חסיד הייתה פחותה מיחידותו של מתנגד בין לרווח ובין להפסד. חוק-ולא-יעבור הייתה בליטא צורת הדיבור בלשון "אתם" אפילו כלפי פחות שבפחותים, וכל יהודי שאבותיו עמדו על הר סיני נקרא בפניו בלשון ר' יהודי. כנגד זה הייתה רווחת בין חסידים לשון "אתה" ונשמט התואר ר' – כביכול, תואר המעלה של האחד והיחיד, הרבי, בלע בתוכו את תאריהם הפרטיים של הרבים. אכן, לאמיתו של דבר היה בעדת החסידים יחיד אחד – הרבי, וסביב לו יחד אחד. לעומת זאת, בעולם המתנגדים לא היה יחד לאמיתו, רק צירוף של יחידים.

אולם, חבורה של חסידים הייתה אמנם פחות מסכום של יחידים, כי היחיד היה שומט שם את האני שלו ומבליעו בכללותה של החבורה או ממוגגו בהאצלתו של הרבי, אבל מצד אחר הייתה החבורה גם יותר מסכום של יחידים: זרם מחושמל היה רץ בתוך החבורה רצוא ושוב ויוצר את המתח הגבוה, מתח החברותא. נשמותיהם של החסידים כאילו הוכפלו זו על זו. ולא היה בדומה לזה בארץ המתנגדות המובהקת, בליטא. שם, גם ברגעי התרוממות, כגון בשעת שמיעת דרשה מפעימה, היה קהל השומעים רק יהודי לצד יהודי ולא אחד כפול משנהו. חברותא של חוויה עם הרבית שמתקבלת על ידה לא הייתה שם.

כללו של דבר, הדרך הליטאית שמרה על יחידותו של היחיד, לא נתנה לה להמוג אפילו לשם "ריוח". המוסר הליטאי, שהיה העלייה של יהדות ליטא, העמיק עוד יותר תכונה זו של יחידות. איש המוסר לא זו בלבד שאינו שומט את האני שלו ואינ מבליעו, אלא אדרבא, אין הוא נותן לאני הפנימי להתחמק מנגדו. תמיד מטופל איש המוסר באני של עצמו, אבל לא כדי לפנקו ולסלסלו, אלא כדי לזככו ולצרפו. האני שלו דרש השקעה של כוחות, השגחה מעולה, עמידה מתמדת על המשמר, שהרי על פיקדון זה שהופקד אצלו הוא אחראי לפני שמים.

איזוהי שעתו הגדולה של חסיד? כשהוא שוכח את עצמו. ואיזוהי שעתו הגדולה של איש המוסר? כשהוא מוצא את עצמו. שניהם הלכו בדרך העולה אל אלהים, אבל דרכיהם היו הפוכות: דרכו של זה הייתה דרך פנימיותו של עצמו, ודרכו של זה – מעם עצמו והלאה.

אין עולם בלא ניגון. ליטא הישנה, הפטריארכלית, שבה מדובר כאן, הייתה מחולקת בין כמה ניגונים. בקרב פשוטי עם שרר ניגון של תפילה. אחת ההנאות הגדולות של היהודי הליטאי הפשוט הייתה תפילתו של חזן בר-הכי, ובמיוחד חזן שצליל קולו יוצא מן הלב (שם קראו לזה קול "מורלי"). ויהודים בעלי קול היו מנעימים אחר כך מלאכתם בקטעי תפילה נוסח פלוני החזן. סלסולי ההתחטאות של "הבן יקיר לי אפרים" וקטעים כיוצא באלו היו מלווים תדירים של המחט והמרצע והמעצד בכל קצווי ליטא. אך הניגון הסתופף לו בדד על שפתי העושה במלאכתו והיה רק המונולוג של נפשו, לא הדיאלוג שלה עם זולתה – והיה שם הניגון של תלמידי חכמים – הניגון של לימוד הגמרא, שבו שיקע הלמדן הליטאי הרבה מנשמתו. וגם ניגון זה היה ניגון של יחיד, ניגון של מאות יחידים, שלא הוציאם מכלל יחידותם. וגם ללימוד המוסר היה ניגון משלו, ניגון עצוב, של חשבון הנפש, וגם הוא חי חיים של יחידות אף בציבור ולא אגד יחד שפתים רבות ולבבות רבים. בעולם החסידות היה הניגון אקסטטי ומקום חיותו שפתי הרבים, בליטא היה הניגון רגשי, לירי, ומקום חיותו – שפתי היחיד.

החסידות, כידוע, קשרה כתרים לשמחה, ומתוכה גופה, מתוך תורותיה ודרכיה, שפעה שמחה. היחדות מזה והרבי מזה היו גם הם שני מבועי שמחה. ואילו יחידות, כנגד זה, מטבע ברייתה אינה נובעת שמחה אם כי איננה סתירה לה. ואכן בליטא לא גרסו כל עיקר את ההנחה של החסידות, שרק השמחה כשרה לפני המקום. בליטא הדתית לא נהגה שמחה סתם, אלא רק שמחה של מצווה, ואף זו הייתה מאופקת, שומרת משמרתה ומסגרתה. רק שני ימים בשנה ניתנו ל"התרת הרצועה"; פורים ושמחת תורה – ודיינו. וגם אלה הימים השניים היה היהודי הליטאי על הרוב רק כמצווה ועושה. לא השמחה הייתה הבעתו הפנימית של איש ליטא, מעיינותיה לא היו מפכים בו. לבו היה מדובב בשפת העצב ושפת העצב דובבה גם היא אל לבו, וממילא לא פקפק בכשרותה של שפה זו לעבוד בה את הבורא.

לא פנים שוחקות היו לה לליטא היהודית. פנים חמורות היו לה. עליה, סבורני, אי אפשר היה לכתוב ספר כמו "הכנסת כלה". כל אותה תמימות הרפתקנית, אותה קלות-נפש מתוך היסח הדעת מעולם ומלואו, אותו משחק בחיים מתוך יראת-שמיים מופלגת, הפיכת העניינים החמורים ביותר שבעולם הזה למין מדרש אגדה – כל זה לא היה בגדר האפשר כלל וכלל שם בליטא, בעלת היחס שבכובד-ראש לענייני החיים, השמה על מאזניה אבני משקל כבדות ובדוקות.

המתנגדות הייתה כמו אחות בוגרת של החסידות, אשר דרכיה של זו, ככל שהן שובות לב, לא עוד מן המידה בשביל זו. החיים הפנימיים בבית ישראל בליטא היו מלאים אבל כבושים. הרגש שמילא את הלב לא פרץ חוצה, לא התאשד, לא תפח על חשבונה של התבונה. השכל והרגש היו שם בני לוויה נאמנים ואהובים זה על זה. דוגמה יפה לזה שוב לימוד הגמרא בניגון המיוחד לכך, שהמוח הגה והלב המה אז בהעלם אחד, בקצב אחד.

בבית ישראל דליטא לא גרסו הדגשות כלפי חוץ, כבודתו של אדם הייתה שם פנימה. חסיד יוכר לאלתר בעצם חיצוניותו, מה שאין כן בליטא המתנגדית, שאפילו בני עליה שבה בתורה ובמוסר, אם לא היו רועים בעדתם, לא היה להם שום סימן היכר חיצוני, זולת מה שמעלתם הפנימית האירה פניהם. יש עדות כי ר' ישראל סאלאנטר בעצמו, שהיה אחד מגדולי הדור, לא לבש איצטלא דרבנן. ושני אישים, שהגשימו בתקופה האחרונה את היהדות הליטאית בשלמות, החפץ-חיים והחזון-איש, לא לבשו גם הם איצטלא דרבנן.

ליטא בנתה את עולמה הרוחני בלא "חלונות ראווה". הרוחניות הליטאית לא ביקשה לנצנץ, לסנוור, להפתיע. שום דבר שבה לא היה מכוון לשם רושם חיצוני, אלא רק לשם האיכות

הפנימית בלבד. ארץ פרי הייתה ליטא ולא ארץ פרחים. גם פריה הטוב לא הרהיב בצבעים מושכי עין.

אדם תייר שבא למקום של חסידים מובטח היה שיתגלה לפניו הרבה מן המיוחד של עולם זה. ואילו בליטא הוצרך התייר להיות בעל עין עמוקה בשביל שלא ישוב ריקם. כשם שלמדו בליטא תורה ומוסר מתוך צלילה למעמקים כן היה מן הצורך להעמיק קשב וראות, כדי לעמוד על טיבו של היהודי הליטאי.

הרבה הֵקֵר היהודי הליטאי מתוכו אל עולם ישראל, אך הרבה הרבה מיקר סגולותיו נכחד מני ארץ עם חורבנה של ליטא היהודית.

לבי יורד דמעה מדי אזכרך, ליטא מכורתי…

 קיץ תשי"ח

 

שינוי גודל גופנים
ניגודיות