אף על פי, בשבי אחים

חיים לזר-ליטאי, מתוך הספר: אף על פי – ספר עליה ב', תל אביב 1957

 בשבי אחים

שעות מספר שטה הספינה לאורך חוף נתניה. החוף מתמשך מוצק ושחור, והאיתות המצופה אינו מופיע. מתעוררים ספיקות; אולי טעו בדרכם, אולי אין זה החוף המוסכם והם מבזבזים את זמנם היקר לשוא. הם מחליטים להצפין, ברם גם פה אין כל סימן חיים. השעה מתאחרת. אם לא יתחילו עוד מעט בהורדה, כבר לא יספיקו לבצעה עד אור הבוקר. בלאס מציע להדרים שוב ואם גם הפעם לא יהיה איתות – לחזור ללב ים ולנסות את מזלם בלילה הבא. דוקטור פאול מתנגד בתוקף להצעה זו. התנאים בספינה הם ללא נשוא. כוח הסבל של האנשים קרוב לקצו. הוא דורש לנסות ולבצע את ההורדה בכוחות עצמם. אין לסכן עוד את חייהם של מאות אנשים עקב אי הופעת האיתות. בלאס מסכים.

בראש וראשונה יש לבדוק את החוף, שמא הסביבה מיושבת ערבים, והם יכנסו ישר ללוע האריה. הם מחליטים לשלוח שמונה אנשים לחוף. מיד מתייצבים שמונה מתנדבים. הם מורדים לסירה, האחרון שבהם קופץ מעל הסיפון לתוך הסירה ומעוצם הזעזוע היא מתהפכת. שנים מבין השמונה אינם יודעים לשחות ואך בקושי מצליחים למשותם מן המים. מתנדבים אחרים באים למלא את מקומם, אולם ששת האחרים אינם מוותרים. כעת חותרים שישה אנשים לקראת החוף, בגדיהם רטובים, הם רועדים מקור וכוחותיהם כלים והולכים. אולם הכרת האחריות הגדולה שנטלו על עצמם, הידיעה שבהצלחתם תלוי גורלם של שלוש מאות וחמישים איש, מאמצת ידיהם האוחזות במשוטים. ככל שהם חותרים, נדמה להם שהחוף מתרחק והולך. כל רגע – נצח, ומי יודע מה צופנות בחובן השעות הקרובות?

הסירה נתקעה בחוף. הם קופצים לתוך המים ועוד רגע ורגליהם דורכות על אדמת החוף. העיניים נוצצות מדמע, הלב פועם מהתרגשות – האין זה חלום? האמנם רגליהם הדורכות כאן. האמנם הגיעו לחוף הנכסף?!

אין זמן להתמוגגות הנפש. הם חייבים לפעול ומיד.

שקט. הם נועצים מבטיהם בחשיכה. אין לראות דבר. שניים מהם חוזרים לאוניה והבשורה בפיהם. תכונה רבה. מורדות שלוש הסירות האחרות. האנשים המצטופפים על הסיפון מסתערים ומנסים לרדת לתוכן בכוח. המשמר עוצר בעדם. לסירות יורדים העולים שנקבעו להיות ראשונים בתור – ומשק המשוטים פולח את דממת הליל.

בינתיים מוסיפים דוקטור פאול ועוד אחד מן הבחורים שנשלחו אל החוף לתור את הסביבה. לפתע – צל ואחריו עוד אחד. הם נצמדים לקרקע ועוצרים את נשימתם. הם שומעים את הצללים משוחחים בלחש. כן, הללו מדברים עברית, אולם עדיין לא החליטו בנפשם להתגלות להם. הצללים מתקרבים ולפתע נעצרו. הם השגיחו בשוכבים על הקרקע, נרתעו קמעה ופונים אליהם בעברית. הם שותקים. אחד מן הצללים מצטעק באידיש – "אידיוטים, פיתחו את פיכם!" אחד הבאים היה בתלבושת גפיר והשני לבוש אזרחית. דוקטור פאול קם ומספר להם מי הם.

"עליכם לחזור מיד לים" – פוסק האזרח לאחר ששמע שזוהי עליה רביזיוניסטית.

דוקטור פאול: – לא בא בחשבון. לא נזוז מפה.

– אנו מחכים לאוניה משלנו ואתם רק תפריעו לנו בהורדת העולים.

– אמרתי שלא נזוז מפה. מיד מגיעות הסירות עם אנשינו.

האזרח משנה את טעמו ואומר:

– קיבלנו הוראות כאלה ועל כן אין אנו יכולים לעזור לכם בהורדה.

– אין לנו צורך בעזרה. אמרו לנו רק באיזה כיוון ללכת.

– הסתכל הנה. זהו כפר ויתקין.

תוך כדי כך מגיעות הסירות הראשונות. האנשים נצטוו לקפוץ המימה בעודן רחוקות מן החוף. הם מהססים, אך חזקה עליהם הפקודה. הם קופצים והסירות חוזרות מיד. האנשים עומדים במים עד למותניהם מסתדרים בשורה עורפית והולכים לחוף, ומשמרות מיוחדים משגיחים על השורה המתמשכת, לבל יאבד איש.

בשעה ארבע ושלושים לפנות בוקר הושלם מבצע ההורדה. הסירות הוחזרו לספינה, ובלאס, שחזר עמם, מורה לרב החובל לחזור ללב ים אל "קאטינא", כדי לקבל את מאה שבעים ושישה העולים שנשארו עדיין באוניה ולהורידם בלילה הבא ולסיים בזה את מסע הנדודים האומלל הזה.

ברם, על בגורלו של בלאס ואנשיו להמשיך בנדודים, ועוד יסופר בהם באחד הפרקים הבאים.

פאול מוביל את אנשיו לעבר כפר ויתקין. מופיע כ. בלווית מספר אנשים ועוצר בעדם. ע. טוען שהאצ"ל חייב להם, להגנה, כסף עבור הורדות קודמות ואינו משלם, גם בעד הורדה זו בחוף שלהם הוא דורש תשלום. פאול טוען, שאינו מוכן לשלם חובות של האצ"ל שאינם ידועים לו, ושאינו מוכן לשלם להגנה בעד הורדה זו כיוון שהיא לא השתתפה בה, ובכלל אין לו כסף.

כ. מאיים. אם אין כסף, הריהו דורש התחייבות בכתב, והוא כבר ידאג שההתחייבות תפרע. פאול מסרב בתוקף ופוקד על אנשיו להמשיך בדרכם.

אנשי כפר ויתקין קיבלו את העולים בחמימות רבה. בכל בית ובכל משפחה קיבלו עולה או מספר עולים, רחצום, האכילום ומסרו להם את מיטותיהם – והעולים לבם גואה מרוב אושר. היה זה מוצאי חג הפסח והנה זכו עוד לטעום טעם המצות לאחר שזכו ליציאת מצרים חדשה…

עם בוקר נצטוו העולים להתרכז בבית האריזה שבפרדס. לכאן הגיעו כמה אנשים עם תיקים שהודיעו כי יערכו רישום, לאן ברצון כל אחד מן העולים להגיע ויעבירום למקומות אלה. אדם אחד, שהציג עצמו כאיש ההגנה, עבר על פני קובצות העולים ואמר להם כי אנשים בלתי-אחראיים מארגנים שיירות עולים ולוקחים את כספם ואילו ה"הסתדרות" באה להצילם. אחרי זה עברו העולים ליד שולחן ששם רשמו בטפסים מיוחדים את שם העולה, משלח ידו, מפלגתו, מקום מוצאו ועוד פרטים שונים. על לב הבית"רים והצה"רים דיברו לעזוב את מפלגתם ולהצטרף ל"הסתדרות". אולם הבית"רים הכריזו שברצונם להגיע לפלוגת בית"ר בנתניה – והם נצטוו להתרכז לחוד. כעבור זמן מה הגיעו אוטובוסים שבהם הוסעו העולים פרט לבית"רים. הבית"רים החלו לשאול מה יהיה בגורלם – ולא נענו. אחדים רצו לעזוב את בית האריזה, אך משמר שהופקד עליהם עיכב בעדם. בין כה וכה שמו לב שמפקדם דוקטור פאול איננו עמהם.

כאשר סירב פאול לחתום על ההתחייבות בדבר תשלום דמי ההורדה להגנה, הובילו אותו כ. וחבריו לאחד הבתים בכפר ויתקין, בית משפחת נ. אך נכנס הביתה, צנח מרוב עייפות על המיטה ומיד שקע בשינה עמוקה.

לכשהתעורר, גילה שמישהו חיטט בכליו וחסרים לו מספר מכתבים שקיבל בשעת מסעו הארוך על פני הים, ותעודות שונות אחרות. הוא רצה לעזוב את הית ולראות מה גורל אנשיו, ולא הורשה. השומר שהופקד עליו אמר שעוד לא הוחלט מה לעשות בו. כעבור זמן מה הגיע שליח והביא עמו סוס. הוא אמר לפאול שעליו לרכוב עד נקודה מסויימת ושם יקבל קשר. בדרך נתלווה אליו עוד רוכב אחד. לאחר שחיכו שעה ארוכה במקום ואיש לא הופיע, חזרו לבית משפחת נ. כל מאמציו של פאול לדובב את מלווהו עלו בתוהו.

בבית התבונן פאול כה וכה ומבטו נפל על צילום שהיה תלוי על הקיר – קבוצת אנשים גדולה. כשהתקרב, הכיר בצילום אחד מחברי כיתתו, מזמן לימודיו בגימנסיה בריגה. פאול פנה לבעל הבית ושאל על חברו. בעלת הבית נדהמה; לפי מה ששמעה שומרים בביתה על פושע גדול, ובשעות הקרובים עומדים למסרו למשטרה. והנה מתברר שהפושע, פאול, הוא אדם משכיל ויוצא עיר מולדתה. לא, היא לא תיתן למסרו למשטרה. היא תעשה הכל כדי להצילו מידי המתנכלים לו. היא תעזור לו לברוח.

הגברת נ. יוצאת מן הבית. כעבור שעה קלה היא חוזרת ומאשרת את השמועה. אכן עומדים למסרו לידי המשטרה הבריטית. היא מחליפה לו את בגדיו, נותנת לו כסף לכרטיס נסיעה ובדרכים עקלקלות, בין פרדסים וגנים, היא מוציאה אותו מן הכפר ומביאה אותו לתחנת האוטובוס הנוסע לתל אביב. בעלותו לאוטובוס היא מצווה עליו לא לדבר עם איש ולא לשאול שאלות עד שיגיע האוטובוס לתחנה הסופית. וכן עשה. בבואו לתל אביב שם פאול את פעמיו למשרדי נציבות בית"ר.

בעוד דוקטור פאול נמצא בבית משפחת נ., נודע לאנשי נתניה, חברי האצ"ל, שקבוצת בית"רים עצורה בכפר ויתקין בידי אנשי ההגנה.

קבוצת אנשי האצ"ל, וא. תמרקין בראשה, יצאו לכפר ויתקין לקבל את הבית"רים, אולם משמרות ההגנה לא הרשום לגשת לבית"רים. החל משא ומתן ממושך ומייגע עם ועד הכפר ונציגי ההגנה במקום. אנשי ההגנה דרשו תשלום שלוש וחצי לירות לראש בעד ההורדה, וסילוק הכספים המגיעים להם בעד ההורדות הקודמות. אנשי האצ"ל סירבו להענות לדרישות אלו. הגיע מפקד האיזור מטעם ההגנה וציווה על תמרקין וחבריו לעזוב מיד את המקום.

תמרקין לא שעה לו ופרץ דרך המשמרות, והצליח להגיע אל הבית"רים. ארבעה אנשי הגנה תפסוהו והחלו להרביץ בו מכות נמרצות. אז קרא תמרקין לעבר הבית"רים: "בית"רים אלי!" כאיש אחד הסתערו שמונים הבית"רים העולים על אנשי ההגנה ושיחררו את תמרקין מידיהם. פרצה תגרת ידיים בין שני הצדדים שהופסקה כעבור שעה קלה, כשיד הבית"רים על העליונה.

כעת מציע מפקד ההגנה לשחרר את הבית"רים בגבול תחומו של הכפר או על יד הכביש המוביל לרמתיים. תחבורה אין ביכולתו לספק. תמרקין אינו מקבל הצעה זו, כיוון שפירושה – מסירת האנשים לידי המשטרה. לעומת זאת הוא מציע להעביר את הבית"רים לבית הספר שבכפר, שם ילונו הלילה ולמחרת יבואו נציגי הנציבות מתל אביב ואז ימשיכו במשא ומתן. הצעה זו מתקבלת, אולם היא לא היתה אלא טכסיס. לא עברו עשרים דקות מאז הועברו הבית"רים מן הפרדס לבנין בית הספר, וכבר הופיעו אוטובוסים, שהעבירו אותם לנתניה.

כך נתקלו הבית"רים ביום הראשון בארץ לאחר מסע נדודיהם במציאות האכזרית של שנאת אחים.

רבים מבין קבוצת בית"רים זו נמנו אחר כך עם פעילי אצ"ל ולח"י ומסרו את כל כוחם ואונם למלחמה בשלטון הזר.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות