אף על פי, הניצולים מתמרדים

חיים לזר-ליטאי, מתוך הספר: אף על פי – ספר עליה ב', תל אביב 1957

 הניצולים מתמרדים

על סיפון "קאטינא" נתקלו בינתיים הנוסעים בתנאים החמורים שנתהוו על ידי תוספת הניצולים. באוניה המסוגלת לקלוט בקושי חמש מאות נוסעים, נמצאים כעת אלף ומאתיים וחמישים איש. כל האולמות, הסיפונים, המעברים והמחסנים הם מלאי אדם. על שכיבה אי אפשר אפילו לחלום. כולם יושבים צפופים זה על יד זה, כל אחד סמוך לתרמילו ולשכם חברו. האוויר דחוס ומלא ריח זיעה עד כדי מחנק. כל אחד משתדל לשפר את מקומו ואת מצבו ונתקל בהתנגדות חברו. אנשי "ג'פו" שנסעו באונייתם בתנאים נוחים למדי, משופעים במזון וחופשיים מכל משמעת, נפלו לתוך משטר של משמעת חמורה, משטר של קיצוב מזון ומים וצפיפות איומה. בכל אשר תדרוך כף רגלם – גושי בני אדם עייפים, תשושים ומרודים מטילטולי דרך ארוכים וממצב של רעב למחצה הנמשך זה שבועות. כבר בראשית צעדיהם ב"קאטינא" נוכחו לדעת שימים קשים צפויים להם, אך במקום להשלים עם המצב הבלתי נמנע ולהסתגל למשטר הקיים כדי להקל על חייהם ועל חיי חבריהם-מציליהם, החלו לרטון ולהתקומם. הם שכחו חיש מהר את הסכנה שבה נמצאו לפני שעות מספר ובמקום רגשי ההודיה והשמחה והאושר על הנס הגדול שקרה להם – השתלטו עליהם רגשי תרעומת וזעם, שהתפרצו כבר בשעותיהם הראשונות באוניה. וקרה הדבר בגינם של התרמילים: לפי פקודתו של דוקטור פאול, נערמו כל התרמילים של אנשי "ג'פו" בערימה על סיפון האוניה ועליהם הופקדה שמירה. פאול למוד הנסיון המר, מצא לנכון להחרים למחסן האספקה הכללי את כל מצרכי המזון שנמצאו בבעלותם של אנשי "ג'פו", ועל כן הורה להוציא מן התרמילים כל דבר מאכל ומשקה. דבר זה גרם לסערת רוחות בין אנשי "ג'פו". הם לא רצו להבין שבתנאי חיים כאלה לא יתכן שחלק מן הנוסעים יצפו בכליון עיניים ובסבלנות לתורם לקבלת האוכל בזמנים קבועים ובמנות קצובות, ואילו חלק ישמרו לעצמם בתרמיליהם מצרכים ויאכלום בכל שעה שיעלה רצון לפניהם. גם סידודר המקומות לאנשים עוררו התרגשות ורוגז. רבים מאנשי "ג'פו" לא אבו להשלים עם המקומות שהוקצו להם. הם דרשו מקומות טובים יותר, רבים היו הטוענים, ששילמו עבור נסיעה בתנאים נוחים, ואין זה מעניינם שקרה אסון לאונייתם. הפיקוד חייב לאפשר להם את המשך הנסיעה בתנאים מתקבלים על דעתם.

בתוך סערת הרוחות והבהלה הכללית כינסו המפקדים אסיפה רבית על סיפון האוניה. בקושי רב עלה בידיהם להשקיט את הקהל ולהשמיע דבריהם; דברי הודיה על הנס שקרה, דברי תוכחה על התנהגות הנוסעים ודברים כבושים שנימה של איום בהם – התראה ברורה, שכל מי שלא יציית לסדר הקיים – יינקטו כלפיו אמצעים. דוקטור פאול, אחרון הנואמים, אמר:

"הייתם בסכנה גדולה. אנו הצלנו אתכם ונביאכם למטרה הנכספת. אנו נודדים בים זה ימים רבים למודי סבל, מחלות ורעב. מצרכי המזון שברשותנו מועטים ויספיקו לימים אחדים בלבד, ובקשתי היא אליכם, אנשי "ג'פו", אל תקשו את הנסיעה לא על עצמכם ולא עלינו, מטרתנו מטרתכם, אחינו אתם ונחלק עמכם את פרוסת לחמנו האחרונה ולא יהיה הבדל בין אנשינו ואנשיכם. ברם, אני דורש מכם משמעת מוחלטת ואנו מצידנו נעשה כל מאמץ להקל על תנאי הנסיעה והיננו מקווים שבקרוב נגיע בשמחה לחופי ארצנו ואז ייתמו כל סבלותינו".

אולם דבריו ההגיוניים של מפקד "קאטינא" לא נתקבלו על דעתם של אנשי "ג'פו" – הם לא ניסו כלל להבין את המצב, הם ראו בו, בדוקטור פאול, את האשם העיקרי באסונם ובתנאים השוררים באוניה והפנו נגדו את חצי זעמם. לקריאת אחדים מחבריהם נתכנסו כל אנשי "ג'פו" בצד הסיפון כדי לדון על צעדיהם הבאים. מכובד משקלם נטתה האוניה לצידה. רב החובל דרש מהם להתפזר, כי הדבר מסכן את האוניה, אך לא היה שומע לו. הוא התחיל צועק ומאיים שאם לא יתפזרו – יעזוב הוא את האוניה. אך גם זה לא השפיע על הנקהלים. דומה שרוח שטות נכנסה בהם ושוב אינם מסוגלים לתפוס את הדברים הפשוטים ביותר. אחדים דורשים להחזירם לפולין, אחרים תובעים להורידם בכרתים, וכל זה תוך איומים "לשרוף את האוניה על כל יושביה". לעומתם ניצבו אנשי "קאטינא" לימין הפיקוד ותבעו מאנשי "ג'פו" לציית להוראות ולסדר הקיים. שני המחנות ניצבו זה מול זה כשהם נערכים לקרב ודומה היה שעוד מעט יתחולל אסון נורא. כאן התערב אברהם בלאס, מפקדה הקודם של שיירת "ג'פו", אשר רכש בימי ההפלגה הקצרים על "ג'פו" את אהדתם ואמונתם של כל הנוסעים. הוא פנה אל אנשיו וקרא להם להתאזר באורך רוח כי לא ירחק היום והם יגיעו לחופי המולדת. האסון שקרה לאונייתם הוא שגרם לקשיים שהם נתונים בהם עתה, ואין עצה אלא להשלים עם המצב כמו שהוא עד יעבור זעם.

דברי בלאס הרגיעו את הרוחות והאנשים החלו להתפזר, אולם גם הם לא שמו קץ לתסיסה הרת הסכנות בקרב אנשי "ג'פו". מדי פעם בפעם אירעו שוב התפרצויות, שאלמלא המשטר החמור שנכפה על האוניה, עשויות היו לגרור תוצאות מרות וחמורות.