אף על פי, ליל ה"סדר"

חיים לזר-ליטאי, מתוך הספר: אף על פי – ספר עליה ב', תל אביב 1957

 ליל ה"סדר"

ה"סדר" נערך באוניה בסעודה משותפת ללא מצות וללא יין וגם ללא לחם… אחדים מן הנוסעים ניסו לשוות ל"סדר" אווירת חג ופצחו בשירה ובזמר, אפס, לא עלה בידם לגרש את התוגה מלב המסובים, וה"סדר" דמה יותר לסעודת אבלים מאשר לסעודת חג. כל אחד העלה בזכרונו את בית הוריו, את ליל הסדר בבית. השולחן ערוך, הנרות דולקים, אבא חוזר מבית הכנסת, כל בני המשפחה מסובים לשולחן, רק מקומו הוא נפקד. נדמה שגם אמא ואבא מזילים עתה דמעה על בנם או בתם, שיצאו לדרך הרת סכנות ופגעים וזה עידן ועידנים לא קיבלו כל ידיעה מהם, וחוטים סמויים מתקשרים ביניהם על אף המרחקים… והלב מתמלא געגועים אין קץ.

והנה, בשבתם סביב השולחנות הרגישו לפתע בניענוע. חיוך של אושר השתפך על השפתיים, כאילו ידי אמא נאמנות מנענעות את עריסתם ומיישנת אותם בשיר ערש חרישי מלא אהבה ורוך…

מזג האוויר נאה להפליא. הים שוקט ורוגע ומצב הרוח באוניה מרומם, דומה שלאחר שעברו בכור היסורים, חזרה גם להם סוף סוף שמש ההצלחה. שירה וצחוק מהדהדים על פני הסיפון. אך כוס יגונם טרם נתמלאה…

בקרבת קפריסין, במקום המיועד הם נפגשים בספינת דייג קטנה ועלובה למראה. בספינה זו יבצאו את הורדת העולים. את האנשים מעבירים לפי סדר קבוע מראש: תחילה החולים, התשושים, הנשואים שנשותיהם כבר הורדו בהורדה הקודמת ואחר כך האחרים. הים סוער, והספינה נישאת עם הגלים, פה ירחיקוה מ"קאטינא" ופה יקרבוה, ומדי פעם, כשהיא נחבטת בדפנות האוניה, קופצים לתוכה מספר אנשים, ישר לזרועות שני מלחים חסונים המשגיחים לבל יפלו המימה. בספינת המפרש הדו-תרנית יש לכל היותר מקום לחמישים איש, אולם כעת נדחסים לתוכה שלוש מאות – בחלקם באולם המרופש מתחת לסיפון ובחלקם על הסיפון עצמו. לפי החישובים עתידים הם להגיע לארץ תוך שמונה עד עשר שעות, ועל כן אין הם מרבים להצטייד במים ובמזון. כשנתמלאה הספינה עד קצה גבול היכולת – הורם העוגן והספינה הפליגה.

אתא לילה. מרחוק מבהיקים אלפי אורותיה של תל אביב. הספינה מצפינה ומול חוף נתניה מאמצים רב החובל והמפקדים דוקטור פאול ובלאס את עיניהם כדי להבחין באיתות המוסכם, אולם הוא אינו מופיע. הם מסתובבים הלוך וחזור ומן החוף אין כל סימן. בינתיים עברו שעות הלילה היקרות שבהן אפשר לבצע את ההורדה, ובאין ברירה הם חוזרים בסוף האשמורת השלישית ללב ים. עם אור היום הם מבחינים שסירות ההורדה שהיו קשורות לספינה – אבדו בדרך, ואפילו היו מקבלים את האיתות, לא היו מסוגלים לבצע את ההורדה. כעת שמו פניהם לחפש את אוניית האם "קאטינא".

השמש עלתה למרומי הרקיע. החום גבר והלך והמחנק מתחת לסיפון נעשה ללא נשוא. האנשים עולים במשמרות אל הסיפון – לשאוף אוויר. מעט המים שלקחו עמם אזלו, והצמאון מציק. במשך היום חולקו לאנשים פעמיים סרדינים – סרדין אחד לארוחה. רבים מבין הנוסעים הם אדוקים ומחשש חמץ הם סירבו לקבל גם זאת. מחלק האוכל דורך על גופות האנשים השוכבים צפופים ומחוסרי אונים, באין מקום להציג את כף רגלו. ו"קאטינא" נעלמה מן האופק.

זה להם הלילה השני שהם בקירבת הארץ. אורות החוף רומזים-קורצים להם, הארץ כה קרובה ובכל זאת כה רחוקה, נדמה שאף פעם במשך כל נדודיהם לא היו כה רחוקים מן הגאולה. גם הלילה הם מצפים לסימני האיתות.

רק למחרת, בשעות הצהרים, מצאו את "קאטינא". האנשים באוניה, שראו מרחוק את ספינת המפרש מתקרבת – חייתה רוחם. במשך שתי יממות לא עצמו גם הם עין מתוך ציפיה שתבוא לקחת את שארית העולים, והנה שעה רודפת שעה, אתא בוקר וגם לילה ואין סימן לבואה, משמע – היא נתפסה על כל אנשיה, ומה יעלה כעת בגורלם? הם נשארו בלי מפקדים, ללא קשר וללא אמצעים מבלי דעת לאן ולמי לפנות, ועל כן, כשנראתה הנקודה הזעירה באופק, נצמדו אליה עיני כל ולבם רחב משמחה. לא ארכה שמחתם. עד מהרה הבחינו שהספינה מלאה אנשים, היתכן שלא הצליחו לרדת ויוחזרו לאוניה, וכעת מה יהיה על כולם?

ספינת המפרשים מתקרבת ל"קאטינא". בלאס צועק משהו למעלה לרב החובל. במשך דקות אחדות הם מדברים ביניהם יוונית ולאחר מכן מורידים מן האוניה סירות הצלה, אותן הסירות שאבדו לספינה, ו"קאטינא" מצאה אותן בים. כעת קושרים את הסירות היטב היטב לבל תיתנתקנה עוד. מורידים את האנשים האלה, שעה שבספינה אין אף שעל אחד פנוי. ברם, פקודה היא פקודה. כעת דחוסים האנשים ודבוקים איש לרעהו. גוש אחד של בני אדם, שלוש מאות וחמישים במספר, שלא ניתן להפרידם. והספינה הפליגה.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות