אף על פי, מי יורד תחילה?

חיים לזר-ליטאי, מתוך הספר: אף על פי – ספר עליה ב', תל אביב 1957

 מי יורד תחילה?

יחד עם ההכנות להורדה נתחדשו הוויכוחים החריפים בין אנשי שתי האונית – מי ומי יהיו הראשונים לירידה. אנשי "ג'פו" טענו שלהם מגיעה הבכורה, כי הם נמצאים באוניה כאורחים בלתי-קרואים ומתייחסים אליהם כאל בנים חורגים, ולולא האסון שקרה לאונייתם כבר היו נמצאים מזמן בארץ ומונעים מעצמם כל כך הרבה סבל ומרירות. לעומתם, טענו אנשי "קאטינא", שזכות הבכורה מגיעה להם, כי נגדשה סאת נדודיהם ואין ביכולתם לסבול עוד. הם היו נכונים להסתכן ולהצילם ממוות, להתחלק עמם בפת לחמם הזעומה וביציעם הצר, אולם בעניין זה אין הם יכולים לוותר. בלהט הוויכוחים שוב נשתלהבו היצרים ושוב נסערו הרוחות. שוב ארעו התפרצויות תכופות ששיבשו את מהלך החיים הסדיר באוניה. אנשי "ג'פו" הודיעו שאינם מכירים בפיקודו של דוקטור פאול ויצייתו רק להוראותיו של מפקדם הקודם, אברהם בלאס. כך נוצרו שתי רשויות נפרדות ועוינות זו לזו. אז הכריז דוקטור פאול כי הוא מסתלק מן הפיקוד ודרש שבלאס יקבל לידיו את הפיקוד על כל הנוסעים. אולם בלאס סירב, באמרו שהוא אורח באוניה שנהנה מהכנסת אורחים חמה ואינו מוכן לרשת את בעל הבית. בינתיים נמשכו הוויכוחים, ורק לאחר דברי הסבר ממושכים, ולאחר שהפיקוד הטיל על הכף את מלוא משקל סמכותו, הכירו אנשי "ג'פו" בזכות אנשי "קאטינא" להיות בין ראשוני היורדים לחוף.

אווירה של חג נשתררה באוניה. אי-פה אי-שם בקעו קולות שירה וצחוק. האנשים התכוננו ליום הגדול. כה רב היה סבל הציפיה, כה רבות האכזבות שמיררו את חייהם בשבועות האחרונים והנה קרב הקץ לכל זה. עוד מעט ושמי המולדת הבהירים יקדמו פניהם וכל אחד מהם יחזור להיות אדם המתחיל בחיים חדשים על פי רוחו ועל פי דרכו. לא עוד יצטרעו לנשום את האוויר הדחוס, להצטופף עם האנשים שהיו להם לזרא, לציית למשטר חמור ושנוא.

האוניה החליקה במתינות על פני הים הרוגע והשקט. הרחק בשיפולי הרקיע נתבלטו חופים נמוכים, הלא אלה חופי הארץ הנכספת. רגשי אושר מילאו את ליבם, איש לא הרגיש בעייפותו ובתשישותו, איש לא חש ברעב ובצמא, כל העיניים נצמדו לקצה האופק…

ביום האחרון לפני ההורדה ניתן אות הקימה בשעה מוקדמת מן הרגיל. ארוחת הבוקר חולקה במהירות, ללא כל העיכובים הרגילים. כעבור שעה קלה הופיעו באולם האוכל שלושת המפקדים – נבון, פאול ובלאס. דממה השתררה באולם ואחד מהם פתח ונשא את דברו בעברית:

"אחים אהובים. היום הזה הוא חג גדול לנו. היום תדרוך כף רגלנו על אדמתנו הקדושה. נסיעתנו היתה ממושכת מן הרגיל, מלאת פורענויות וסבל והרת סכנות. נפלו גם בינינו קורבנות שלא זכו להגיע ליום מאושר זה. אך מה נעשה וכל ספר תולדותינו הוא ספר מכאובים ויסורים והם המלכדים והמזחקים את עמנו המפוזר ונותנים לנו כוח לעמוד מול כל הקמים עלינו לכלותנו. כעת, שעה שבעולם כולו מתגברת השנאה והאיבה אלינו, תבואו למולדתנו, מולדת אבותינו ובה תהיו בני-חורין ואדוני גורלכם, ומה הם כל טלטולי הדרך וקשייה לעומת חיי חרות? הינכם עדים היום שאין כל מעצור היכול למנוע את שובנו למולדת, אליה אתם מגיעים היום. תחי ארץ ישראל החופשית והמשוחררת!"

קריאת שמחה אדירה פרצה מגרונות כל הנאספים. שכם אל שכם ויד ביד נקלעו מעגלי הרוקדים ופיותיהם פוצחים שיר. נדמה, שזוהי שעת השמחה והאושר הראשונה מאז עלו האנשים על סיפון אוניותיהם וכל יסוריהם לא באו אלא להכשירם לשעה זו. כל העיניים הכבויות נדלקו בברק חדש, כל הרגלים התשושות נישאות בקלות בקצב השירה והריקוד, כל הפנים משולהבים והלב עולה על גדותיו מהרגשת אושר, שספק אם אי פעם בחייהם ידעו כמותה.

ניתנו הוראות; עד הצהרים כולם מתרחצים ומתגלחים ולובשים בגדים נקיים, כי משעת הצהרים ואילך תהיה העליה לסיפון אסורה. אחרי הצהרים יהיה כל אחד מוכן על יד ילקוטו המסודר. כל הניירות והתעודות העשויים לשמש לזיהוי העולה ומקום מוצאו יושלכו הימה. יש לשמור על השקט ועל סדר ההורדה הקבוע, איש איש בקבוצתו ואיש איש במקומות וכל אחד יחכה בסבלנות עד שיגיע תורו.

בחצות הלילה השליכה האוניה את עוגנה במרחק כשישה מילין מחוף נתניה. נבון ועמו עוד בחור ירדו לסירה קטנה והחלו לחתור במלוא כוחם. בקרבת החוף התהפכה הסירה ושניהם נפלו המימה. כדי לא לאבד זמן המשיכו את דרכם בשחיה. על החוף מצאו את האנשים מחכים להם. זה מספר לילות שהם מחכים לבוא האוניה. הכל מוכן ומזומן להורדה. יש עמם צוות רופאים ואחיות ואלונקות וכל הציוד הרפואי הדרוש, כי הגיעו אליהם שמועות שרבים החולים באוניה. בין המורידים גם מפקד הארגון דוד רזיאל ורעייתו שושנה. הפעם הוגדל מספר המורידים וננקטו אמצעים מיוחדים כדי להספיק ולהוריד מספר אנשים גדול ככל האפשר.

מן החוף נשלח האיתות המוסכם. האוניה מרימה עוגן ומתקרבת. נבון חוזר אליה בשחיה ועבודת ההורדה מתחילה. מורדות הסירות, מורדים האנשים לפי הסדר הקבוע: חולים, נשים, ילדים וקשישים. העבודה רותחת, הסירות באות וחוזרות מן החוף. חוליות המורידים השונות ממלאות את תפקידן ללא כל דופי, ברם קצב ההורדה אינו מהיר די צורכו, רבים הם החולים והתשושים והנשים והורדתם טעונה זהירות מיוחדת ומאמץ מיוחד. למרות זה מספיקים עד עלות השחר להוריד שש מאות נפש, כמעט מחצית הנוסעים. באוניה נשארו דוקטור פעול וחמישים בית"רים מאנשי "קאטינא", שהתנדבו להיות האחרונים בתור, ורוב אנשי "ג'פו".

עם שחר מפליגה האוניה ללב ים. נבון נשאר בחוף כדי לעזור בארגון ההורדה בלילה הבא.

בעלות השמש למרומי הרקיע הותרה העליה אל הסיפון. מרחוק נראו עדיין חופי המולדת, רולם של האנשים באוניה נכאה. שוב אוכזבה תקוותם, שוב עליהם להתנודד על פני גלי הים ומי יודע מה מזמן להם הגורל. הם מתנחמים שזהו, ככלות הכל, יומם האחרון באוניה ארורה זו ואין איש שם לב לעובדה שלא נשארו במחסני האוניה מצרכי מזון לשבור את רעבונם ומים מתוקים לרוות צמאונם.

לפתע נשמעת פקודה לרדת מן הסיפון. אווירונים בריטיים התקרבו במהירות. חגו מספר פעמים מעל לאוניה וחזרו על עקבותיהם.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות