אף על פי, פרק שלישי: דרך גבולות הצפון, ב'

תקרית בכפר גלעדי

בעיני אנשי הקיבוצים שבסביבה היה דבר העברת העולים כצנינים. כבר אז ביקשו שהדבר ייעשה על ידי המוסדות המוסמכים, ומכיוון שאלה אינם עוסקים בכך, הרי כל פעולה הנעשית על ידי מישהו על דעת עצמו ועל אחריותו הוא, פסולה היא מעיקרה, מה עוד שהדבר נעשה על ידי אנשי בית"ר. ולא פעם אירעו התנגשויות וסכסוכים על רקע זה והופצו סיפורי בדים ותעמולת זוועה על סחיטת כספים על ידי המבריחים מן העולים.

והנה אחד המקרים שיעיד על כך:

פעם, בהיות אסא בביירות, ניגשו אליו שלושה בחורים וביקשו ממנו את עזרתו, עצתו והדרכתו, איך לעבור את הגבול ולהגיע לארץ. לפי דבריהם, הם נמצאים בביירות מזה ימים מספר ומחפשים אפשרות והזדמנות לחדור לארץ, וטרם מצאוה, ובינתיים אזל כספם ואינם יודעים לאן לפנות ומי יבוא לעזרתם. הם הכירו באסא כי יהודי הינהו, לפי העתון העברי שהחזיק בידו. היות ופלוגת בית"ר בראש-פינה נמצאה אז תחת פיקוח משטרתי מתמיד, התקשר אסא עם אחד מאנשי כפר גלעדי וביקשו שיארחו את הבחורים לימים מספר.

אסא העביר את הבחורים דרך הגבול ביום המיועד ושלח אותם על ידי הנהג לכפר גלעדי. כעבור ימים מספר בא אסא לקחת איתו את הבחורים, אולם אנשי כפר גלעדי סירבו לשחררם, בטענה שהנה נמצאת אצלם משפחה יהודית מכורדיסטאן, האוכל ושותה ואינה עושה כלום, ועל כן עליו לקחת איתו קודם את המשפחה הכורדיסטאנית לראש-פינה, אולם כאשר הנהג חזר לקחת את שלושת הבחורים, סירבו אנשי כפר גלעדי גם הפעם לשחררם, אלא אם כן כל אחד מהם ישלם סך של חמישים ל"י כופר-נפשם. לאסא חרה הדבר מאד. הוא נסע לתל אביב ומסר על כך למשפחתו של אחד הבחורים, ופנה לסוכנות שתורה לכפר גלעדי לשחרר את האנשים. בהתחלה לא שעו בסוכנות לדבריו, אולם לאחר שדיבר איתם קשות, נאותו לשלוח את אחד הפקידים – שווארץ – לכפר גלעדי, לחקור בדבר. נציג כפר גלעדי טען בפני החוקר, שדוד אסא הוא מבריח מקצועי, רמאי, הפושט את עורם של הולים המסכנים וצובר הון מפעולותיו אלו, ועל כן אין כל הצדקה שהמשק לא ירוויח גם הוא מעניין זה. חוקר הסוכנות נזף קשות באנשי הכפר ופקד לשחרר את הבחורים. בזמן הבירור שהסוכנות ערכה אחר כך בדבר האשמותיו של נציג הכפר, העידו הבחורים על העזרה הרבה שאסא הגיש להם, שלא על מנת לקבל פרס.

בתקופה מאוחרת יותר שינו אנשי הקיבוצים את דעתם והיו פונים לפלוגת-בית"ר בראש-פינה לשתפם בהעברת עולים דרך הגבולות.

וכאן ראוי לציין, שכל עבודת העברת העולים נעשתה במסירות נפש ובנאמנות, תוך סיכונים רבים, בהתנדבות ושלא על מנת לקבל פרס, על ידי מר דוד אסא, אנשי פלוגת בית"ר, הנהג מרדכי שווארץ, שעבד במכוניתו ללא לאות, וכן על ידי כל יתר האנשים שעסקו בדבר יחד עמהם. ברוב המקרים עוד הפרישו אנשים אלה מכספם, כדי לתמוך בעולים בצעדיהם הראשונים בארץ, נוסף לזה שהיו מאכילים ומשקים ומאכסנים אותם ללא תמורה כספית כלשהי.

ויתירה מזו, בהתחלה היו כאלה מבין איכרי מטולה ומשמר הירדן שהיו מבריחים עולים דרך הגבול תמורת תשלום קבוע לגולגולת, כעסק המכניס רווחים. אחד מהם, חקלאי ממטולה, הקים ארגון הברחה בקנה מידה גדול על ידי רשת של סוכנים בארצות ערב השכנות. הם גם פנו פעמים אין ספור לפלוגת בית"ר בראש-פינה, בהצעות שישתפו עמם פעולה תמורת תשלום קבוע לכל ראש. אולם הבית"רים דחו את הצעות התשלומים והיו יוצאים בלילות לקבל את פני העולים בהתנדבות, תוך הכרת ערך המעשה הלאומי שבדבר.

כאשר גברו פעולותיהם של הפלוגה ומר אסא, הפסיקו המבריחים המקצועיים את העברת העולים בתשלום וחיסלו את עסקיהם אלה.

רבות פעלו בהעברת עולים דרך הגבולות בני ראש-פינה יוסף גלילי, משה גוטפריד, מנו פרידמן ועמיהוד שוורץ, שעסקו במלאכת הקודש שלא על מנת לקבל פרס. אכן, בחשבון הסופי זכו לפרס – הודות לקשריהם האמיצים עם פלוגת בית"ר בשטח העליה ב', נשאו להם לנשים בית"ריות בנות הפלוגה…

כן ראויים לציון מפקדי הפלוגה אברהם סלמן, משה שטיין ובן-ציון קצנלנבוגן, אשר בזמן כהונתם נעשתה מרבית העבודה בהעברת העולים דרך הגבולות.

סיפורו של "מוביל"

על תקופת פעולה זו מספר מר ישעיהו מחנאי בספרו "נחלת ז'בוטינסקי – תולדותיה של ההתיישבות הבית"רית" את הדברים הבאים:

"היה עוד דבר, בעל חשיבות לאומית, שחבל היה לנו להזניחו עם עזיבת מחניים: עליית בני עדות המזרח. בימים ההם קופחה יהדות זו לגמרי בחלוקת הסרטיפיקטים לעליה, ודבר זה אילץ אותם לחפש דרכים אחרות, והם גם מצאון, ביתר קלות מאשר יהודים אחרים. יום אחד הופיע אצלנו ר. ממושבת ספר אחת וסיפר, שהוא עוסק בהברחת יהודים לארץ ישראל, וכי עיקר הקושי הוא בהעברתם את ביקורת המכס ובדיקת הדרכיות בראש-פינה. הוא בא לבקש את עזרתנו, שאנו נעבירם בקבוצות קטנות בשבילים צדדיים לראש-פינה. ומשם הוא כבר יטפל בהם.

בשמחה, הובעה הנכונות לדבר זה והעניין החל. הוא הציע לנו מחצית ל"י לכל 'ראש', אך אנשי הפלוגה סירבו לקבל כסף, והצהירו, שהם מוכנים לעשות זאת כתפקיד לאומי, אולם לא יסכימו לחללו בקבלת שכר.

והנה אירע מקרה. באותו מקום המיפגש היו אותו לילה שמונה אנשים, שצריכים לעבור את תחנת הספר. לפתע הודיעו לנו, שהמשטרה תבוא לחיפוש עוד לפני רדת הלילה. לא הספקנו לגמור את ארוחת הערב והמשטרה הופיעה, חמישה-שישה פרשים. קודם לכן סידרנו עם אבו-יוסף, שהוא יקבל אותם, כי יחסי גומלין היו בינינו לבין אבו-יוסף. לא יכולנו להסתיר מעיניו את עניין העולים, ומחוץ לזאת הרי גם יזדקק לנו. כשהיה מביא עדר ששדד עם אנשיו בעבר הירדן, מצא מקלט לעדרים אלה אצלנו עד עבור זעם, ואחר כך הוציאם לשוק. לכן נענה אבו-יוסף לבקשתנו הדחופה ובטרם הספיקו השוטרים להיכנס למושבה, הזמינם אליו. גם באי-כוח הפלוגה באו לשם והשיחה נמשכה כשעה בליווית כל הגינונים ומחזור 'השלושה' של קפה שחור ושיחה מתפתלת ונמשכת, עד שלבסוף הודיעו הפרשים לבאי-כוחנו לשם מה באו. הם ערכו את החיפוש וכמובן שלא מצאו דבר.

על טיולו באותו לילה לראש פינה סיפר לי ה'מוביל':

– ראשית כל הוצאתי אותם מהבית הקיצוני הדרומי שבו נמצאו אל החורשה. הם היו שלושה מבוגרים, שלושה ילדים בגיל ארבע עשרה-שש עשרה ושתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה, עם מטלטליהם, שקיהם וצרורותיהם. ניסיתי להידבר איתם, אך לשוא – לשונם פרסית. המילה היחידה שכנראה הבינו אותה היתה מילת הקסם 'פוליס' (משטרה בלע"ז), שהודות לה הצלחתי להגיע איתם בשלום לראש-פינה. בתנועות ידיים וברמזים ביקשתי להסביר להם, שעלינו להשאיר את השקים ואת המטלטלים כאן בחורשה, ושנלך ברגל לראש-פינה, אך ללא הועיל. בשום אופן לא רצו להיפרד מן השקים.

– היה זה ליל חורף. אמנם לא ירד גשם, אבל האדמה היתה דביקה עוד מהגשם האחרון וידעתי שרק ברוב עמל וזיעה נגיע לראש-פינה גם כשהשקים לא יכבידו עליהם. הסברתי שוב בתנועה וברמזים – מובן שדיברתי ערבית מתוך אינסטינקט, אך הם לא הבינו – שאם לא ילכו עמי, אעזבם ואלך להודיע ל'פוליס'. איום זה עזר, טמנו את הצרורות ונשים לדרך פעמינו. הסברתי להם, כשהינני מחזיק אותם צפופים וקרובים אלי – עם הופעת האוטו הראשון, שיצא מהשדרה במחניים והאיר את כל השדה – שיש לשכב על הארץ. הדגמתי להם את הדבר הלכה למעשה. הכרחתי אותם לעשות כמוני, והם תפסו את העניין והיו עושים את התרגיל מהר למדי. התנועה בכביש דמשק לא היתה קטנה באותן השעות וגם כביש ביירות מטיל אור מפנסי המכוניות העוברות עליו לעבר השדה שבו אנו מתקדמים. באופן כזה אין תימה אם כמעט כל מאה וחמישים מטרים היה צורך לשכב ולחכות עד שיעבור האוטו המאיים. תרגילים אלה היה בהם גם חיוב מה, שכן שימשו גם למנוחה, שהיתה נחוצה בעיקר לילדים ולנשים. כשהתקרבנו עד כדי כשלוש מאות מטרים אל המעבר של הכביש מטולה-ראש-פינה, שמענו שעטת פרסות סוסים ובעקבותיהם גם שיחה בערבית. בכל זאת לא הייתי בטוח עדיין, שזוהי ה'דואריה' (סיור) החוזרת ממחניים. אך הנה בא אוטו משא, זוחל מאחוריהם. רמזתי להם שישכבו, כשמילת הקסם 'פוליס' בפי, אף שהאור של האוטו היה עוד רחוק מאיתנו. כשהאירו פנסי האוטו את הכביש ואת השדה לאורכו, ראינו את פרשי המשטרה, שסוסיהם קופצים לנוכח האור המשגע אותם. האנשים נצמדו לקרקע והרגשתי, שעצרו בעד נשימתם. הם ראו אותם במו עיניהם, המושג 'פוליס' היה להם לממש ברגע זה*.

– בנתי לרוחם וחשתי את תחושתם. כבר בתוככי ארץ ישראל, ועוד חצי שעה והם מחוץ לסכנה, ולהיתפס? להיתפס אחר דרך ארוכה כל כך מפרס עד כאן? הגה לא הוציאו. האוטו עבר את ה'דואריה', אך אנו נשארנו צמודים לקרקע במשך כחצי שעה עד שנעלמו לגמרי דברי שיחתם ושעטת סוסיהם. רק אחר כך התקדמנו כשלושים מטרים. התקרבנו לכביש, ולפני שחצינו אותו הסתכלנו לכל שלושת העברים – מטולה, ראש-פינה, משמר הירדן, ולאחר שנוכחנו שאין אורות ואין שמועים רחש אוטו מתקרב, עברנו אותו במרוצה. מעכשיו העניין כבר קל יותר. השביל בין הכרמים מוכר לי היטב. שמתי מרחוק את הגרמופון הצרוד, שניגן בבית המכס, ולאור מנורת ה'לוקס' ראיתי את אנשי המשטרה והמוכסים שעה שהם מרימים את השער, אך אני כבר 'צפצפתי' עליהם. כעבור שעה בערך הגענו ליקב. עלי להביאם לבית הפלוגה, שבו גרו חמישה מחברינו שנשארו בראש-פינה ולא ירדו עמנו מחניימה. להלך בכביש היה משום חזקת סכנה, שהרי אתה יכול להיתקל בשוטר או בפקיד מכס, השב מעבודתו לבית בג'אוני. עזבתים ליד היקב ורצתי לפלוגה. לקחתי שני בחורים והם שמרו על הדרך. כך הכנסתי את המעפילים לבית הפלוגה. כאן נתנו להם מזון עד שהבאנו אליהם את דוד שמאי מיוצאי פרס. רק אז נודע לנו על שום מה סירבו לעזוב את השקים, שכן בתוכם הוסתרו חפצי ערך ולא סתם בגדים. ירדתי עם דוד חזרה למחניים, הוצאתי את השקים ממחבואם, ודוד כבר העבירם בקרבת המכס. הוא כנראה הביאם גם לטבריה למקום הדרוש".

* על הגורל הצפוי לעולים אם ייתפסו, אנו למדים מידיעה שנתפרסמה בעתונות הארץ ב-16 באפריל 1931:

"משפחה יהודית שהובאה לדין באשמת כניסה בלתי חוקית לארץ נדונה על ידי השופט שלמה צוקרמן לגירוש מן הארץ. הבעל, אשתו ובתו בת העשרים נדונו נוסף על זה לתשלום לירה קנס כל אחד, ואילו בנם בן השתים-עשרה נדון להלקאת שלוש מלקות. עורכי הדין בירושלים התכנסו כדי למחות על עונש המלקות, הפוגע פגיעה חמורה בעקרונות היסוד של המשפט והצדק". 

פעילות "ברית הבריונים"

יחד עם אנשי הפלוגה בראש-פינה ומר אסא עסקו בהעברת עולים אנשי ברית הבריונים – החלק המקסימליסטי של המפלגה הרביזיוניסטית – אשר כבר היו פעילים בזמן מאורעות תרפ"ט. הם גם היו הראשונים שהתנגדו לשלטון הזר ולגזירותיו התנגדות פעילה, וטבעי על כן שהתנגדותם לגזירות העליה התבטאה בהבאת יהודים ארצה דרך גבולות היבשה. שטח פעילותו של אסא היה סביבת משמר הירדן, ואילו מר ליכטר מטעם ברית הבריונים פעל במטולה וסביבתה. ליכטר נעזר הרבה על ידי הגברת שושנה שמעונוביץ, תושבת מטולה, שהיו לה קשרים עם פקידי ושוטרי תחנת המכס. היא השפיעה עליהם שיעלימו עין משיירות העולים הבאים דרך הגבול. לעתים מזומנות היה מר ליכטר מבקר בביירות, בלוויית צ'רקסים, ידידיו של מר אסא. הם היו עוברים על פני בתי המלון והאכסניות הזולות שבביירות, מארגנים קבוצות עולים בנות שלושים-ארבעים איש, והיו מעבירים אותן ל"בינת-גביל" – עיירה לבנונית על יד הגבול. בוואדי שבקרבת המקום היה מחכה המוביל הצ'רקסי, ויחד עם ליכטר היו מעבירים את העולים בחסות החשיכה לכפר הצ'רקסים הקרוב, או לחלסה, שם כבר היו מחכים אנשיו של אסא, שהיו לוקחים את העולים לראש-פינה.

פעם נודע לאנשי ברית הבריונים על קבוצת עולים גדולה הנמצאת בביירות ומשטרת הלבנון החלה לערוך מאסרים ביניהם. מר ליכטר יצא מיד לביירות, והתברר שזאת היא אחת הקבוצות שאורגנו על ידי זייצ'יק בפולין. בהגיעם בשלום לביירות, הבטיח להם אחד המבריחים להעבירם את הגבול, אולם הוא מבלה את ימיו ולילותיו בבתי המרזח ובמסבאות שבביירות, ואין לדעת מתי יעלה רצון לפניו למלא את הבטחתו. ובינתיים הם נמצאים בכל רע. מר ליכטר הפעיל מיד את כל אנשיו משני עברי הגבול, ומשך לילה אחד הועברו כל האנשים לארץ.

באותם הימים הגיע לארץ בדרך זו אברהם סטבסקי. מתוך נסיון עלייתו האישי, עמד על הליקויים הרבים שבדרך עליה זו, המתנהלת בחוסר ארגון מתאים וללא כל קשר בין פעילי העליה בארץ ובארצות הגולה. סטבסקי החל לחלום על הקמת ארגון גדול ומסודר, שיעסוק בהעלאת יהודים בקנה-מידה גדול, וגם החל לפעול בשטח זה. הוא התקשר עם אנשי ברית הבריונים והציע להם תכנית-עליה מפורטת, והביע את נכונותו לצאת בשם לוורשה, כדי לארגן קבוצות עולים, אשר בהגיען לגבול, יועברו על ידי אנשי ברית הבריונים תוך קשר מתמיד בין הגולה והארץ. הוא גם הציע לארגן נקודות-מעבר חדשות, נוסף על ביירות ודמשק, בצור, ראס-אל-נקורה ועכו, כי לדעתו נקודות אלה נוחות יותר למעבר, מאחר שהנקודות הקודמות כבר היו מפורסמות מדי וידועות לרשות. יחד עם ליכטר סייר סטבסקי בכל הנקודות האלה ונקבעו כל פרטי ההעברה.

סטבסקי יצא לירושלים לטפל בקונסוליות המתאימות כדי לסדר את יציאתו לפולין במטרה לארגן משם עליה רבת-ממדים, אולם פה קפץ עליו רוגזו של רצח ארלוזורוב והוא נאסר.

הקשר הראשון עם חו"ל

זמן ממושך נעשתה העברת העולים דרך הגבול הצפוני מתוך יוזמה מקומית של אלה שסופר עליהם לעיל, מבלי שהיה להם קשר עם מארגני העליה בגולה. גם אלו אשר שלחו את שיירות העולים מארוץ הגולה, לא דאגו לכך שהעולים יתקבלו בביירות או בסוריה ויועברו דרך הגבול. ומשום כך, מצאו את עצמם רוב העולים בהגיעם לביירות מופקרים ונתונים לחסדם של מבריחים ורמאים ומוצצי כספים למיניהם, שכל מעייניהם היה ריווח קל, ורק אם שיחק להם מזלם נתקלו באנשי פלוגת ראש-פינה ואנשי ברית הבריונים.

רובם הגדול של הבית"רים שעלו בדרכים אלה נקלטו בפלוגות הגיוס שהחלו אותו זמן להתפתח בארץ ולכבוש נקודות חדשות בחלקי הארץ השונים. הנהלת פלוגות הגיוס, יצחק ילין, דוד מילשטיין וגרשון שץ, החליטה כתוצאה מדיונים ממושכים בתוך הפלוגות, לנסות ולהקים קשר עם הגורמים המתאימים של התנועה בארצות מוצאם של העולים ולתאם את פעולות שליחת השיירות וקבלתן בארץ. באותה תקופה, בשנת 1932, התקיימה בווינה מועצה עולמית של בית"ר, והנציגים הארצישראליים העלו את הבעיה בפני המועצה. אחרי דיונים בבעיה הוחלט שיצחק ילין, אשר השתתף במועצה, יסע לפולין למצוא הסדר מניח את הדעת בעניין זה.

בפולין בא ילין בדברים עם הצה"ר והוחלט שקבלת העולים דרך הגבולות תהיה בידי הנהלת פלוגות הגיוס. נקבע צופן לקשר בין ילין לחבריו בארץ והוסכם שהוא יצא בראש קבוצת עולים ויובילם לארץ.

באותו זמן נעשתה ההעברה דרך הנדוקות המקובלות קשה ביותר. המשטרה שמה מארבים והגבירה את השמירה והעברת העולים היתה כרוכה בסכנת נפשות, מאסר וגירוש.

יום אחד פנה להנהלת הפלוגות משה רוטשטיין, מפקד בית"ר בצפת, וסיפר שצ'רקסים מהכפרים הסמוכים לגבול הציעו את שירותם בהעברת עולים תמורת תשלום מתאים, והדבר ייעשה כמעט ללא סיכון, היות והשמירה בגבול זה היא קלושה.

ערב אחד יצאו שץ, רוטשטיין ועוד שני חברים עם הצ'רקסים לבדוק את המצב בגבולות. בסיורם הגיעו עד לקרבת צידון ונוכחו לדעת שאמנם אמת בפי הצ'רקסים.

ילין וקבוצתו, שמנתה שלושים אש, היו הראשונים שעברו בנקודת גבול זו. במשך חודשים מספר – בסוף 1932 ובהתחלת 1933 – עברו במקום זה עוד חמש קבוצות, עד שהמשטרה התחקתה על עקבותיהם. רוטשטיין נאסר באשמת הברחת עולים. נאסרו מספר צ'רקסים. שץ כמעט ונפל בידי המשטרה וברגע האחרון הצליח להתחמק באוטובוס ערבי – והעברת העולים במקום זה נפסקה לחלוטין.

במשך השנים 1930-1934 העבירו אנשי בית"ר והצה"ר לארץ, דרך גבולות הצפון, כמה אלפי עולים.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות