ד"ר דוד וודובינסקי איננו עוד! – קטעים מתוך יומן חיים לזר

5.5.1970

יום שלישי, כ"ט ניסן תש"ל

ד"ר דוד וודובינסקי איננו עוד!

וזה סיפור המעשה:

ב-23 באפריל קיבלנו הודעה מפי מר יצחק גוריון, שקיבל מברק מד"ר וודובינסקי כי יגיע בשעת לפני הצהריים במטוס אל-על טיסה מס' 200. יצאנו, מר גוריון ואני לשדה התעופה לקדם את פניו, ואכן, לאחר הביקורת מצד שלטונות שדה התעופה הופיע, נראה קצת עייף אך הרבה יותר טוב ממראהו, כשראיתיו לפני שנה ומשהו בביתו בניו יורק, ויתרה מזו, הוא עמד לבוא להנה לפני שנה, אך ביום הנסיעה קיבל התקפת כיס מרה ועבר ניתוח, אשר בגילו ובמצב בריאותו היה קשה וחמור, אך הצליח לעבור את הזמן הקשה וגם להתאושש. וכל זה אחרי שעבר פעמיים-שלוש התקפות לב קשות…

הוא הגיע לכאן ביום חמישי, ב' דחוה"מ פסח ולמחרת בערב, ליל שבת, זימנו לביתנו מספר ידידים קרובים. את שושנה, הזלמנים, הלוסקאים והיוטנים ובילינו עימו עד שעת לילה מאוחרת…

ביום ראשון בבוקר יצא לירושלים, שם ביקר בעיר העתיקה, בכותל, בית לחם וחברון, ועלה על קברו של ז'בוטינסקי – דבר שעלה לו בקושי רב ובמאמץ רב…

אנחנו, הנהלת המוזיאון, למעשה ברוך ואני ארגנו עצרת זיכרון לשואה ולגבורה מטעם המוזיאון שלנו וגם הרכבנו את רשימת הנואמים והמופיעים, קבענו את כל הסדרים, הדפסנו הזמנות ומודעות ברחובות. וכל זה טרם ידענו, שד"ר וודובינסקי מגיע. וכאשר הגיע סיפרתי לו מיד על העצרת וביקשתיו להופיע בנאום של מספר דקות, כי קשה עליו הדיבור וסיכמנו שינאם בין 8-10 דקות והוא שמח מאוד להזדמנות זו, שיהיה נוכח בעצרת וגם יופיע בה. שלמה קור מ"מעריב" גם נתן לנו מודעה חינם ומה כבר פרסמנו, שגם ד"ר וודובינסקי יופיע…

במוצאי שבת בערך בשמונה בערב הביאה חיה'לה אותי ואת אדי למצודה, למקום העצרת ונסעה למלונו של ד"ר וודובינסקי להביאו לעצרת… בבוא חיה'לה למלון הוא כבר ציפה לה לבוש הדור, מקלו בידו האחת ותיק שחור קטן בידו השנייה בו החזיק את תעודותיו השונות וכספו, והוא אמר לחיה,לה שהוא מרגיש קצת עייף. חיה,לה ניסתה לשכנעו שיישאר במלון וילך לשכב ואנו נתנצל בשמו בפני הקהל, אך הוא עמד על דעתו להשתתף בעצרת.

בהגיעו לאולם ישבתי עימו ושוחחנו קצת עד שמכרים וידידים שונים החלו להתקבץ סביבנו…

ב-8:30 בערב פתחנו בעצרת. האולם היה מלא. בין הנוכחים הרבה בני נוער. הייתי המנחה. פתחתי את דברי ואמרתי, כי מתכנסים אנו הערב בשעה קשה לישראל, כאשר כל העולם עוין לנו, ומה עוד שנודע באחרונה, שטייסים סובייטים נמצאים במצרים בתפקידים מבצעיים, נוסף ליועצים הרוסיים ולדיוויזיה המיוחדת שהובאה לשם כדי לאייש ולהפעיל את מערכות הטילים החדישות – והכול מכוון נגדנו. ואולי דווקא בערב זה, כאשר אנו מעלים את זכר השואה והגבורה, נשאב עידוד מן העובדה שאז בתקופה ההיא כאשר היינו מחוסרי ישע ומחוסרי מגן לא הצליחו היטלר ועוזריו במטרתם להכחידנו מתחת שמי ה', הרי היום כאשר אנו עם חופשי ועצמאי במולדתנו ולנו צבא נפלא, צבא גיבורים כאלה, הרי בוודאי, שאלו אשר מתיימרים ורוצים להמשיך במעשי היטלר – לא יצליחו – וסופם יהיה כסופו של היטלר.

לאחר מכן הצגתי בפני הקהל את ד"ר וודובינסקי, שלנו כבוד גדול הוא, שבערב זה הוא נמצא עימנו ואשר בוודאי רוב הנוכחים מכירים ויודעים מי הוא ומה פעל. אך, הוספתי במשפטים קצרים אחדים כי רצוני לומר כי ד"ר וודובינסקי נוסף לפעילותו הרבה והברוכה משך שנות חייו עד לפרוץ המלחמה למען התנועה ולמען רעיון המדינה היהודית, וזכה לראות בהתגשמות חלומותיו – רעיונותיו, הרי הוא היה המנהיג הציוני שראה את השואה המתקרבת בלכתו בדרכי רבו – מנהיגו ז'בוטינסקי. ובפרוץ המלחמה החל להטיף למרד ולהתנגדות והיה מראשי הארגון הלוחם, כמנהיג וכמפקד המדיני והרעיוני שלהם. ד"ר וודובינסקי, אמרתי, זכה להישאר בחיים, אך אש הכבשנים עדיין אוכלת בעצמותיו, ואינו יכול לשכוח ולסלוח גם לעם המרצחים וגם למנהיגות היהודית קצרת הראות, שמיאנה להאזין ולהאמין באזהרות שד"ר וודובינסקי השמיע וזעק באוזניהם. בשם כל הנוכחים אני מברך אותו על הגיעו אלינו בכוונה להשתקע בארץ ועל שהואיל להשמיע לנו את דבריו, אם כי רק רגעים ספורים, בשל מצב בריאותו הרעועה.

ד"ר וודובינסקי דיבר כעשר דקות, בקול שקט ועצור ובשקט נפשי (לפחות כלפי חוץ), וייחד את דבריו לגולדמן, הקריא מסמך המוכיח את טיבו של מנהיג ציוני זה, הוקיע אותו ואת דורו, וכשם שפתח את נאומו במלים "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הביע כעת את תקוותו כי כעת לא נזוז עוד מכאן לעולמים, כאילו ציווה – לא לזוז מאף שעל מאדמת המולדת.

על יד שולחן הנשיאות ישבו מימינו, ד"ר וודובינסקי, אחריו שרה רובינוביץ-שיף וברוך. משמאלי ד"ר בנימין הלוי ואיסר לובוצקי.

מאחורי שולחן הנשיאות התנוססו מצד אחד דגלי הלאום ודגל בית"ר ומצד שני שני ציורי ענק, האחד ילדה ובידה בובה – שתיהן עגומות – סמל השואה וציור שני של פרטיזן – סמל הגבורה והלחימה, מעשי ידיו של הצייר הפרטיזן אלכסנדר בוגן…

בתום נאומו של ד"ר וודובינסקי הזמנתי למיקרופון את הצעירה עדנה קוטלוביץ, בתם של אלישבע ורפאל קוטלוביץ הלומדת באוניברסיטת תל אביב בחוג לתיאטרון, שהסכימה להקריא, ואכן עשתה זאת בטעם רב.

בתום ההקראות מסרתי את רשות הדיבור לשרה שיף, בהציגי אותה כלוחמת פרטיזנית נועזת, אשר סיפור דרמטי שלה מתפרסם בחוברת הפרסומים החדשה שלנו, ואשר גם כעת תקריא על אחת הפעולות הנועזות שלה, כי אינה רגילה לנאומים וביקשה להקריא, והחלה בהקראה, סיפור דרמטי איך שחזרה מן היער לברנוביץ והרגה את ראש המשטרה – משימה שקיבלה על עצמה. כאשר היא הקריאה לחשתי לאוזנו של ד"ר וודובינסקי ואמרתי לו שנאומו היה נפלא. הוא התחייך בהנאה וענה לי – נו, לשם מה הקומפלימנטים האלה? הוא רצה להמשיך ולדבר איתי, אך סימנתי לו כי לא נאה להתלחש שעה שחברתנו מקריאה את סיפורה. הוא רשם לי על פתק ושאל לשמה של הנואמת, ועניתיו בכתב. היו אלה המלים האחרונות שרשם בחייו! (הפתק מצורף בזה).

הודיתי לשרה על סיפורה והוספתי – "כאלה היו הנערות הענוגות שלנו בימים ההם שבן לילה התבגרו והפכו ללוחמות נועזות, וכעת הן אמהות אמיצות אשר בניהן נמצאים בחזית בתעלה ובזכותם אנו חיים". מסרתי את רשות הדיבור לאיסר לובוצקי בהציגי אותו כחבר למחתרת בגטו וכחבר לנשק ביערות וכפעילים יחד בבריחה אחרי השחרור.

איסר התחיל בנאומו וכעבור דקות אחדות אני מרגיש לפתע בראשו של ד"ר וודובינסקי נופל על כתפי הימנית. העפתי עין וראיתי שאיבד את הכרתו. השכבנו אותו על הכיסאות, פתחנו את צווארונו, את חגורתו, התזנו עליו מים, נעניתי את ראשו בחוזקה כדי להשיבו להכרתו ולנשמתו, הכנסתי לפיו כדור ניטרו גליצרין – אך ראיתי שכל זה ללא הועיל.  רופא לא היה בין הקהל, מיהרו להזעיק אמבולנס, אך בינתיים נזדמנה מכונית, הוציאו אותו בנשיאה על הכפיים… נסעו עימו לבית החולים חיה'לה שלי, שושנה רמבה ומרדכי כץ, ואחריהם עוד מספר חברים. כאשר הוצא מן האולם היה כבר בחוץ וללא כל תגובות מצדו. ראיתי שזהו הסוף. גם שרה [רבינוביץ-שיף] אמרה לי בפנותה אלי – האדם הזה כבר גמור.

כעבור כרבע שעה המשכנו בעצרת כשאני שולח לו בשם הכול ברכת רפואה שלמה ומהירה. תוך נאומו של איסר חזר אפרים ויכסלפיש מבית החולים ולחש לי, שהוא, הד"ר, נושם ומראה סימני חיים. בישרתי לקהל כי קיבלתי ידיעה שהד"ר וודובינסקי נמצא בשלב של התאוששות. אך אני לכשעצמי לא האמנתי בכך וחששתי לחייו, שלמעשה הרגשתי כבר שהם נסתיימו.

המשכנו בעצרת עד תומה… הנוכחים בעצרת הביעו את דעתם כי הייתה זאת עצרת מרשימה מאוד, מבלי לקחת בחשבון את אשר קרה עם ד"ר וודובינסקי. הקהל, כאשר התפזר, לא ידע עדיין כי הוא איננו עוד בין החיים.

חיה'לה עדיין לא חזרה מבית החולים. לוסקה ואדם [הלפרין-הרתאן] לקחו את אדי ואותי הביתה. ביקשתי לגשת לבית החולים, אך הם טענו, כי ראשית כל צריך להגיע הביתה. וכאשר הגענו הם מיאנו לנסוע לבית החולים. ידעתי בתוכי את סיבת הדבר. הם כבר ידעו את אשר קרה ורצו לדחות עד כמה שאפשר את הידיעה ממני. אמרתי שאם הם לא מוכנים לנסוע אתי – אגש ברגל לבית החולים, ואז אמר אדם, שהוא ייגש לראות מה המצב. אדם כנראה ישב זמן מה במכונית – חזר בראש מורד ובהבעת עצב ואמר, כי הד"ר איננו עוד בחיים.

כעבור זמן מה חזרה חיה'לה ומשנוכחה כי אני יודע כבר את דבר מותו, היא סיפרה, שבבית החולים עשו מאמצים בלתי רגילים להשיבו לחיים, לאושש אותו, הפעילו את כל האמצעים הרבים שברשותם, ממכונת ההנשמה ועד זריקה לתוך הלב – אך כלום לא עזר. מספר פעמים נשם עד שהפסיק לנצח…

מן העצרת לקחתי אתי את מקלו של הד"ר ואת התיק השחור הקטן בו החזיק את מסמכיו… התחלנו לחפש קשר עם התנועה – עם יחיאל קדישאי מזכירו של מנחם בגין, הודענו לסוכנות "עתים" על הדבר, וכך משך חצי הלילה ומהשכם בבוקר משך יממה ומעלה לא הפסיק הטלפון לצלצל, אנשים וידידים שונים שאלו על פרטי המוות, על מועד ההלוויה וכו'. עוד באותו לילה קבעתי עם יחיאל כי ייקבר בהר הזיתים בירושלים, וכי הוא, יחיאל, ידאג לסידורים בירושלים…

בבוקרו של יום ראשון… בשעה 11 נפגשנו ברוך ורקשטל ואני עם איתן לבני – המזכיר הכללי של התנועה במשרדו במצודה וקבענו, שהארון יוצב למחרת היום, בשעה 12 באולם הזיכרון של המצודה – אותו אולם שבו נתקיימה העצרת והקהל יעבור על פניו עד שעה 1:30 ואז יצא מסע ההלוויה לירושלים…

ביום שני בשעה 12 הוצב הארון במצודה וקהל החל לעבור על פניו, כשכל הזמן מתחלפים על יד הארון משמרות כבוד…

[בהלוויה] התאספו מספר עשרות אנשים, ביניהם השר בגין וח"כ של גח"ל, אסתר, ד"ר הלוי ואחרים וכן ד"ר גדעון האוזנר, שהכירו ממשפט אייכמן, וכך נסתם הגולל וכוסה בשלושה זרים, של הנהלת המוזיאון שלנו, של ברית חרות הצה"ר והתנועה.

וכך נסתיימו חייו של אדם חביב זה… מימי המלחמה והשואה לא מצא לו את מקומו בעולם הזה ובין אנשים. הכול עשו לו עוול, כולם ביקשו להרע לו, לרמותו ולהתנכל לו. היה מלא ביקורת קטלנית על המנהיגות הציונית ובצדק, שלא עשתה דבר להציל את העם בפני שנות השואה ובמהלכן ועל דרכי פעולתן עד היום. היה מלא תרעומת על מנהיגי התנועה שגם הם לא הכירו בו את מקומו שהגיע לו לדעתו ורבים מהם אף הרעו לו… הוא היה מאז שהכרנוהו אדם בודד, סגור בעצמו, רגיש לכל מלה ולכל דבר. אך היה גם ידיד טוב ונאמן, ואני סבור שעל אף הסתייגויות שהיו לו לפעמים כלפי, הוא חשב אותי לידיד אמת וגם כזה היה כלפינו…

[הוא] מת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה – תקופה ומאורעות שהיו טבועים בדם לבו, וכי מת מיד אחרי שהספיק עוד לאמור את אשר על לבו על נושא זה. את שנות חייו האחרונות מאז השחרור חי בזיכרון הדברים והוציא את נשמתו האחרונה בזיכרון זה, לא כל אדם זוכה לכך…

נדמה לי, שעוד יעברו ימים רבים עד שזכר המאורע הזה – מותו על כתפי – ייחלש בזיכרוני ובוודאי לא יימחה לעולם מעל לוח לבי.

יומיים אחרי הגיעו קיבלתי את מכתבו המצורף בזה:

16.4.1970

שלום רב!

היום רציתי לכתוב לך עד אודות ביקורי בארץ, וקרה שקבלתי את מכתבך עם איחולים לחג-הפסח. החלטתי למרות עצת רופאי לנסוע ארצה. קבלתי רק אתמול את כרטיס הנסיעה. אשהה בארץ (לעת עתה) שלושה שבועות. לא יכולתי לקבל נסיעה לפני "הסדר", כך שאעזוב את ניו-יורק ב-22 באפריל (יום ד') במטוס "אל-על" מספר 200. אגיע ארצה ביום ה' בשעה 11:20 לפני הצהריים. אינני יודע עוד איפה אגור, כיוון שהכול קרה ברגע האחרון…

אני מקווה לראות אותך. דרישת שלום בעד חיה'לע וילדיך.

היה שלום

שלך

דוד וודובינסקי

לרשימה על עצרת זיכרון במלאות 30 יום לפטירתו של דוד וודובינסקי – לחצו כאן

שינוי גודל גופנים
ניגודיות