המפגש בטרביזיו (16 ביולי 1945)

 ביולי 1945 הגיעו שרידי הלוחמים והפרטיזנים לעיירה הצפון-איטלקית טרביזיו (טרוויזיו), השוכנת במדרון הרי האלפים. בעיירה זו הוקם מחנה של יחידת הבריגדה העברית, שהפך מקום מקלט ומעבר לאלפי פליטים יהודיים. חיילי הבריגדה קיבלו את העקורים ועודדו אותם.

ב-16 ביולי נערך מפגש בין החיילים הארץ-ישראלים לבין הפרטיזנים לשעבר. כך נכתב בעיתון "המשקיף" על המפגש המרגש: "במעבר טרביזיו, בהררי האלפים, על סף קבר האחים העצום של יהדות אירופה, נפגשו אחים לוחמים. אנשי החי"ל לחצו ידיהם של שרידים מגיבורי הגטו ולוחמי היערות".

 

להלן הכתבה המלאה:

אנשי החי"ל נפגשו עם גיבורי הגטאות בהררי האלפים (מכתב מן החי"ל)

מאת: אלחנן קרמר

 

פורסם בעיתון "המשקיף", יום ד', כ"ב מנחם אב תש"ה, 1.8.1945

 

בצומת דרכים נפגשו לוחמים עברים, אמש זכיתי להציץ לפרדסו של נצח ישראל… במעבר טארוזיו, בהררי האלפים על סף קבר האחים העצום של יהדות אירופה, אחים לוחמים נפגשו. אנשי החי"ל ושרידים מגיבורי הגטו ולוחמי היערות לחצו יד!

הודעה צנומה, יבשה, בפקודות החי"ל אמרה: "הערב תינתן מסיבה לזכר לוחמי גטו וילנה. מפעילי הלוחמים ימסרו את זיכרונותיהם". בערב החלו מכוניות נוהרות מכל עבר לשדה המיועד למסיבה. התיישבנו בחצי גורן עגולה, ובמרכז הוקמה במה עראית. "הנני להציג לפניכם את אחד מראשי המרד בווילנה…" כל העיניים הופנו לעבר שממנו הוא עולה לבמה כי צעדים איטיים הוא עולה. דומה שהוא כורע תחת נטל הזיכרונות שאפפוהו: זיכרונות הזוועה וזיכרונות ההוד והגבורה…

עיניו יוקדות. פניו עדינים וחיוורים ובלורית אמן על ראשו. "משורר", אני אומר לעצמי. אחר כך נודע לי כי אמנם אכן הוא פסל, אך עתה הוא לוחם…

בעלותו על הבמה פותחת המקהלה בשירת המנון הפרטיזנים היהודים "זאג ניט אז דאס איז דיין לעצטער וועג"… בקול עצור הוא מתחיל את דבריו, בעברית: "עדיין לא קם האיש אשר יהיה מסוגל להעלות בעטו את לב מסכת הגבורה העילאית ששמה מלחמת היהודים באירופה, וקשה מאד יהיה לכם, שהייתם מעבר לחומות, להשיג את משמעות כל מה שאירע שם. אך אנסה להעלות קצת זיכרונות אשר יאירו במקצת את פרשת מלחמתנו בווילנה וביערות ליטא".

הוא קורא מזיכרונותיו שנרשמו כמה שבועות אחרי שחזר עם הסובייטים לחורבות גטו וילנה. אידיש נכתבו הזיכרונות וברגש רב נכתבו. מבלי משים נזכרתי בפרקי "יזכור": מזיכרונות אנשי "השומר", כשעליהם חונכנו בנעורינו. שעה ארוכה קרא והאזנו בנשימה עצורה, ממש בלענו את דבריו – הנה נחשף לעינינו דף חדש בתולדות עמנו המאציל מזהרו על אפלת השואה הלאומית עוד בשנת 1942 הושמע הקול ליהודי הגטו נענים והמושפלים: אל תושיטו צווארכם לתליין. עמדו על נפשכם! מספר אנשים נפגש בחדרו של יוסף גלזמן, ביניהם יוסף גלזמן, איציק וויטנברג, אבא קובנר ואחרים. הוחלט להקים את ארגון הפרטיזנים העברים הראשון, פ.פ.א (פארייניקטע פארטיזאנער פון ווילנער אידישן געטא). הוצא הכרוז הראשון: "יהודים אל תפשטו צווארכם לשוחט! אם למות הרי נמות כלוחמים, ובל נשחט ככבשים. ואם להנצל, הרי נוכל להנצל רק תוך מלחמה באויב. זכרו, כל מי שמוצא מן הגטו אחת דרכו – פאנאר (פונאר – מחנה השמדה על יד וילנה), ופאנאר פירושו – מוות. הקריאה מצאה אוזניים קשובות בנוער, אך כיצד להשיג נשק? לא היה בגטו אפילו אקדח אחד, והגטו סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא ללא בדיקה קפדנית של אנשי הגסטאפו. בחירוף נפש ובהקרבה עילאית מתחילים חברי הארגון להבריח נשק לגטו. הנה הובא האקדח הראשון. אחד הבחורים הסתיר אותו בתוך תחבושת והכניסו לגטו בשובו מעבודת הכפייה. משולחן המפקח גנבו… והנה הובאה גם מכונת הירייה הראשונה.

בספרית "מפיצי ההשכלה", בחדר אחורי מתחת לספריו של פלאויוס "מלחמות היהודים", מוסתר הנשק ומפרק לפרק באים צעירים ולומדים כיצד להשתמש בו. הסיכון הוא גדול. "אילו תושבי הגטו יודעים מה מלאכתנו, היו מקדשים אותנו בלבם, אך היו רוגמים אותנו…" הגסטאפו המתעלמת ידעו לקיים את הכלל של "כל ישראל ערבים זה בזה" באכזריות איומה. הם ידעו איזה שואה איומה היה כל כשלון יכול להמיט על תושבי הגטו, אך לא נרתעו, כי ידעו שדרך אחרת אין. הפעולה התרחבה. תא הצטרף לתא, התאים לכיתות. הכיתות למחלקות. לבסוף הוקמו שני גדודים. בראש האחד עמד אבא קובנר, בראש השני יוסף גלזמן (ולמה אכחד, בכל פעם שהוא מזכיר את שמו של גלזמן הי"ד רטט חולף בגופי [גלזמן היה נציב בית"ר בליטא]). ומפקד הפ.פ.א הוא איציק וויטנברג. גם הנשק מתרבה. הפ.פ.א ניגשת לפעולותיה הראשונות. הנה הוכן המוקש הראשון. וקבוצת הלוחמים העברים מן הגטו המסוגר, ללא קשרים, ללא עזרה, פותחת במלחמה בעורף האויב באזור וילנה. הם מפציצים רכבות גרמניות מלאות תחמושת. בזמן עבודת הכפייה מתחמקים בחורים, שמים נפשם בכפם ומחבלים במאות תותחים הנמצאים בדרך לחזית הרוסית. מוקמת תחנת קליטה חשאית ובית דפוס חשאי בתוך הגטו. בולטינים עם החדשות הנקלטות מופצים בין יהודי הגטו. נקלטת ופורסמה גם קריאתם האחרונה של מורדי גטו ורשה: "זה שבועות אנו נלחמים נגד האויב הנאצי. אנו מגנים על כל בית, על כל חדר. הגרמנים ריכזו נגדנו תותחים, טנקים, אווירונים. גטו ורשה עולה באש!"

ב-16 ליולי 1943 ניסתה הקבוצה הראשונה לפרוץ לעצמה דרך אל היער. בראשה עמד יוסף גלזמן. בערב הראשון נתקלו באויב, ושמונה מטובי הבחורים נפלו בקרב.

כאשר הגיעה שעתו האחרונה של גטו וילנה, והגסטאפו כבר הקיפה את חומות הגטו, ניתן הצו למרד. "אידן, צום באוואפנטן ווידערשטאנד", פתח הכרוז. "יהודים, ננקום את נקמת דם אבותינו וילדינו, ננקום את נקמת דם אחיו ואחיותיו! יהודים לנשק! מי שאין לו רובה ייקח גרזן, מי שאין לו גרזן יקח מקל. הרגו את הכלבים! אין לנו מה להפסיד. אל תאמינו לפיתויי סוכנים ובוגדים. כל מי שמוצא מן הגטו, אחת דרכו – לפאנאר. ופאנאר פירושו מוות. אם למות נמות כלוחמים, ואל נושיט צווארנו לתליין ככבשים".

בזמן המרד נפל גם מפקד הלוחמים, איציק וויטנברג בקרב. חלק מן הלוחמים הצליח לפרוץ לעצמו דרך אל היער, והקים את פלוגת הפרטיזנים "הנוקמים". כי רק הרגשה אחת פעמה בקרבם: נקם. "מרובות עלילות הגבורה של הפרטיזנים העברים. ובבוא היום ויעלו אותן על הספר, יהיו דפים אלה לתפארת לזכרם של לוחמי ישראל בכל הדורות", סיים את זיכרונותיו. אמנם, גטו וילנה נחרב, רק כותל אחד נשאר על תלו. כותל בית הכנסת העתיק, ועליו כתובת מצוירת: "ושא נס לקבץ גלויותינו".

המקהלה שרה משירי הגטו, עצובות המנגינות, אך איזה כוח עצור בחה הנה עוד מהרהר בקרבי אחד השירים: "יונג איז יעדער, יעדער ווער עם וויל נאר…" איזה כוחות נפשיים עצומים צריך כדי לשיר כך בגטו המושפל והמדוכא!

עוד אחד מהלוחמים עולה על הבמה. גידם הוא. את זרועו הימנית איבד בקרבות ביער. אך הוא עומד זקוף, דבריו נאמרים בפשטות אך בביטחון (כמו טרומפלדור עולה במוחי אסוציאציה), גם הוא מדגיש: "כיצד תוכלו אתם, מעבר ההוא של החומות, לתפוש את כל הזוועה, והיא מעבר להשגת אנוש! איך תוכלו להרגיש מה הייתה לנו הפ.פ.א?"

והוא ממשיך: "אדבר אליכם כלוחם אל לוחמים. ראשית מטרתנו הייתה לשמור על צלם האדם שבנו. השטנים הנאצים הן לא הסתפקו במה שרצחו את המוני עמנו, את אלה שהשאירו בחיים השתדלו לדכא עד עפר. למחות את קלסתר פניהם האנושי. על ידי נגישות אכזריות ותעלולים אין קץ, אחרי זה יצאה הקריאה לשמור על כבודנו, על כבוד האומה. אם למות, נמות בגאון, על קידוש השם. אך במשך הזמן חל מפנה במחשבתנו: נוכחנו כי נוכל לא רק למות על קידוש השם, אלא גם לחיות, לעשות למען קידוש שם האומה. נוכל להלחם באויב, לנקום בו ולחבל ברכושו. הייתי בקבוצה הראשונה שהוטל עליה לפרוץ היערה ולהתקשר עם קבוצות לוחמים נוכריים. כבר בערב הראשון נפלו בקרב שמונה מטובי חברינו. נשארנו ללא מורי דרך אך המשכנו, ואחרי נדודים ותלאות הגענו ליערות רוסיה הלבנה. נכונה לנו אכזבה. קבלת הפנים לא הייתה נלבבת ביותר. אך לא אמרנו נואש. המשכנו במאמצים להקים יחידת לוחמים יהודית. רצינו לנקום כיהודים ורצינו שגם חברינו לנשק הנוכרים ידעו כי יהודים יכולים להיות לוחמים טובים. הפלוגה קמה, אך מטרה לאחר זמן שלא ברצוננו, חזרנו ליערות ליטא, שם נפגשנו עם חברינו מהפ.פ.א והצטרפו לשני הגדודים הפרטיזניים שקמו".

זה דבר הלוחמים: אך גם בשורה בפיהם: "לנוכח האויב המשותף מצאו חניכי כל הזרמים החברתיים לשון משותפת. הכדור הגרמני לא הבחין בציציותיו המפלגתיות של היהודי. הוא היה מכוון לכל יהודי באשר הוא יהודי. כתף אל כתף נלחמנו, והיום רק אחת שאיפתנו: שגם ביתר חלקי האומה תמצא הלשון המשותפת. לכל ישוב יהודי שהגענו נשאנו בשורה זו, ואין ספק שגם בחי"ל נמצא הבנה מלאה ורצון לוהט לקיים את הלשון המשותפת".

בשירת "התקווה" נסתיימה המסיבה. היה מישהו רוט בצליליה מוכר היה כי כל אחד עדיין נמצא תחת הרושם של ההתגלות הנפלאה.

 אלחנן קרמר