השאירו את ציון יום השואה במועדו!

מתוך: פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, מספר 31, ספטמבר 1977.

חרדה עמוקה נשתררה בקרב אנשי שארית הפליטה וארגוני הלוחמים והפרטיזנים נוכח ההצעה שהעלה ראש ממשלת ישראל, מר מנחם בגין, להעתיק את יום השואה ל-ט' באב ולאחדו עם יום האבל הלאומי על חורבן הבית.

החרדה נובעת מתוך תחושה מעמיקה, כי מימוש תוכנית זו נושא בחובו טשטוש ייחודו של יום השואה והגבורה עד למחיקתו והשכחתו המוחלטת מתודעת העם.

הכל יודעים והכל מודים, שכל אשר אירע לעמנו בשנות מלחמת העולם השניה, אין לו דוגמה בתולדות האנושות ובהיסטוריה רבת הסבל, רצופת הרדיפות והדיכוי של עמנו. מאז הוגלה ישראל מארצו התנסו בני עמנו דור אחר דור בנגישות ובהשפלות והקריבו קורבנות בנפש למכביר, אולם מאז ומתמיד נשאו בניו ובנותיו בעוז ובגאון את מורשת אבותיהם הרוחנית-דתית-לאומית. אך גם על רקע עברנו זה בולטת ועולה ייחודה של תקופת השואה בזוועותיה, ממדיה וגבורתו של הדור שהתנסה בכל אלה.

כי במה יחודה של התקופה, מה יחודו של האסון הגדול שירד על עמנו ובמה יחודם של הלחימה ונס המרד שהניפו יהודי אירופה תחת הכיבוש הגרמני-נאצי? הן ידועים בהיסטוריה מעשי גבורה לאין-ספור, גם של מעטים נגד רבים, של מדוכאים נגד עריצים. ואף על פי כן אין משל ודמיון בדברי ימי אנוש למרד הזה, באשר אין משל ודמיון לממדי ההשמדה ולחרושת המוות האדירה שהקים והפעיל העם הגרמני למען ביצוע זממו. מכונת אדירים זו הופעלה נגד עם גולה ומפוזר, ללא מדינה, ללא צבא וממשלה. מיטב אמצעי הטכניקה החדישים של המאה העשרים, גדולי המדענים בשירותו של היטלר וחילות קלגסים מבני עמי אירופה, גויסו לצורך השמדת עמנו.

וכנגד כל אלה קם כוח יהודי, שאימץ את שארית כוחותיו, אחר שמיליונים הושמדו והנותרים דוכאו בגוף ובנפש, והשיב מלחמה. היתה זו מלחמה ללא שביב תקווה לנצחון פיזי. מלחמה שהיעד האחד והיחיד שלה הוא העברת מסר לדור הבא, דור הבנים של יהודי העולם החופשי דאז, ובעיקר לבני הדור הצעיר שיגדל בארץ האבות, כי "לא יהיה עוד מרד גיטו ורשה שני", לאמור: "אנו נלחמים על כבוד העם, אנו נלחמים כאן בתוככי הגיטו ללא סיכוי לנצח ולהינצל, למען שלא ייכלאו עוד לעולם יהודים בגיטאות". ואכן, נחלו המורדים נצחון!

יום כ"ז בניסן, יום השנה לפרוץ מרד גיטו ורשה, שנקבע בחוק על ידי כנסת ישראל כיום הזכרון לשואה ולגבורה, הפך לסמל לעם בישראל ובתפוצות, סמל למרד הגיטאות במאות קהילות ישראל, אשר אשו, אש הקרבות ולהט המרד מאיר כעמוד האש את דרכו של העם במלחמה לשמירת ריבונותו במולדתו ולזקיפות קומה בארצות הפזורה.

כמעט שנות דור חלפו עד שאנשי שארית הפליטה הצליחו, בעבודת נמלים ובעמל רב, להחדיר לתודעת העם את ערכו וקדושתו של יום זה, אשר לבש במרוצת השנים אצטלה ממלכתית במדינת ישראל. מדי שנה מתקיימים ביום זה מאות ואלפי עצרות-עם. בבתי הספר מוקדש יום זה כולו להעלאת זכרם של הקורבנות והלוחמים. מדי שנה הולכת ומשתרשת עמוק יותר תודעת תקופת השואה ונלמדים לקחיה בהווה ולמען העתיד. בכל רחבי הפזורה היהודית, אף בפינה הנידחת ביותר בה נמצא קיבוץ יהודי, מציינים את היום הזה בהתייחדות עם זכרם של מיליוני הקדושים ומעלים על נס את גבורת המורדים והלוחמים. עמל השנים נשא פרי. מרד הגיטאות נרשם כפרק מפואר בתולדות עמנו.

קשה היתה המלאכה, אך היא נעשתה והפכה לנחלת העם. כיום, כאשר שרידי הלוחמים דאז מתקרבים לשיבה ורבים כל כך הלכו לעולמם בטרם עת מחמת מחלות שקיננו בגופם בשל העינויים והרעב באותם ימים, רשאים הם לצפות קדימה לעתיד ולקבוע בסיפוק: העם לא ישכח, הקננו את תודעת התקופה לדור הצעיר וזה יעבירה אחריו לבניו ובני בניו. עתה באה ההצעה להעתיק ולפצל יום זיכרון זה, שתוצאותיה טשטוש פרק זה בתולדות עם ישראל, וביטול כל מה שהושג בעמל רב משך למעלה משנות דור.

אנא, אדוני ראש הממשלה וכבוד הרבנים, – אל נא תעשו כדבר הזה!

שינוי גודל גופנים
ניגודיות