השנה האחרונה בגטו וילנה

"המשקיף"  יום ו', י"ב בתשרי (26.9.47)

ח. ליטאי

השנה האחרונה בגטו וילנה

תחילת שנת 1943. בגטו שורר שקט. בליל סילבסטר ערכה המשטרה היהודית נשף נהדר, שעבר בהצלחה רבה. מאות אנשים קנאו באלה שהזדרזו לכבוש כרטיסים בעוד מועד והם היו מלאי צער על שהאולם לא יכול היה להכיל את כל הקופצים, ונצטרכו להשאר בבתיהם. "נוער הזהב" של הגטו מילא את האולם מפה אל פה ובילה את הערב בנעימים, כבימים מקדם. כאילו בינתיים לא קרה מאומה, כאילו – לפנות בוקר יחזור כל אחד לביתו וימצא את מיטתו מוצעת בידי אמא נאמנות…בדיוק בשתים עשרה בלילה נשמעה יריה באולם וקצין משטרה נכנס בחיפזון ומיהר לעברו של גנס. פחד תקף את הקהל. על פני כולם דאגה ושאלה: גרמנים בגטו? "אקציה"? כלום יעזו הגרמנים להשבית ליהודים את חגיגת ליל הסילבסטר בגטו?… על הבמה מופיע גנס. עצורי נשימה מצפים כולם למוצא פיו. בחיוך על שפתיו פותח גנס את נאומו: "רק עכשיו הודיע לי אחד מקציני התורנים שבגטו שורר שקט גמור!" אנחת הקלה פרצה מלבות הנאספים. גנס מדבר על השנה 1942, הספיד את הקורבנות והרבה דברים על ההישגים הגדולים של הנהלת הגטו. חיי הגטו נכנסו למסלול נורמלי, אם רק ידעו היהודים להתנהג כשורה ולמלא אחרי כל הוראות המנהיגים. הוא מבטיח ששום סכנה לא תהא צפויה לגטו. ואולי, גומר גנס, נזכה בשנה הבאה לחוג את הלילה הזה בני חורין… בתשואות אדירות קיבל הקהל את נאומו של גנס וברכתו. במותם של המאות המרובות, נדוני הכליה, לא עלה אפילו החשד שהשנה החדשה, שנת 1943, תהא שנת חיסול הגטו ושנת השמדתה של יהדות וילנה.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות