חורבן ומרד, פרק א', השואה באה
מתוך הספר: חיים לזר, חורבן ומרד, תל אביב, 1988
פרק א', השואה באה
עוד החורף הגוסס עומד על נפשו. עוד מתאבקות חשרות ענניו בקרני השמש האביבית, המנסות להבקיע את המעטה האפור הפרוש על השמים ולהעטיר במסגרת פז את רכסי ההרים המלבינים. אי-שם, בשולי הרי "הצלבים" ו"המבצר", כבר נראים פסי ירק – מעשי ידי האביב השוזר מרבד ססגוני לכסות בו את פני האדמה. העצים בגן ה"ברנרדיני" וב"טיאליאטניק" מתנערים משנת החורף, שולחים את ענפיהם כלפי מעלה לקבל את לטיפת השמש, ומתחילים להעלות ציץ. נהר הוילנקה הפזיז, הנחפז תמיד בדרכו בשובבות קונדסית, גואה ממי השלגים שהפשירו ומתנהל בכבדות לעבר הוויליה, להתמזג עם משבריו. ריח היערות אשר מסביב לעיר נודף בכל סימטה ובכל בית, מעיר רגשות רדומים וקורא את היקום לתחיה.
אביב 1941. קדחת תקפה את תושבי וילנה. נתערערו יסודות החיים. מסורת שעמדה איתן מדורי דורות התנדפה ואינה עוד.
אין איש חושב על יום המחרת. כל אחד רוצה לחטוף מחיי שעה, בבחינת "אכול ושתה כי מחר נמות". בתי ההארחה ומקומות השעשועים מלאים יום-יום. הרחובות והגנים הציבוריים הומים מרוב אדם. איש ואישה, זקן ונער לובשים בגדי חג ויוצאים לחוצות. עד חצות הליל מפכים החיים בשווקים וברחובות.
דומה כי הרגישו אינסטינקטיבית שיש למצות עד תומם את תענוגות האביב הריחני, בטרם תפרוץ הסערה.
תזמורות הצבא האדום ממלאות את האוויר צלילים משכרים. המונים נוהרים לאסיפות פועלים. תהלוכות פועלים ונוער קומוניסטי הופכות לתופעה תדירה. מצב הרוח מרומם, אבל במעמקי הלב כבר מכרסמת חרדה סתומה. הקומיסרים הסובייטים מדברים כבר בגלוי על המלחמה הממשמשת ובאה. אלא שעדיין אין רוצים להאמין.
אותה שעה משתוללת מגיפה בעיר. מתהלכות שמועות, שסוכנים גרמניים הרעילו את הבארות. אלפי חולים ממלאים את בתי החולים. הרופאים אינם יודעים לקבוע אבחנה. ויום-יום מלווים עשרות ארונות של מתים לבית העלמין.
ב-12 ביוני מתממשת החרדה: המשטרה ואנשי ה-נ.ק.וו.ד. (הבולשת הרוסית) אוסרים בעלי נכסים, חרשתנים, אנשי עסק, בעלי חנויות גדולות, עסקנים ציוניים וסתם בני אדם שנמצא בהם "פסול". את האסירים מוציאים מן העיר.
אנשים שהוצאו ממיטותיהם בלילות או נלקחו ממקומות העבודה שלהם, מועברים במכוניות לתחנת הרכבת, ומשם יוצאים טרנספורטים גדולים מזרחה.
בבתי היהודים – מבוכה ופחד. מתאבלים על האסירים כעל מת. שלוש יממות נמשכות החטיפות. שמועה רעה אומרת שאין ההפוגה באה אלא לשבוע ימים בלבד: אי-שם במשרדי ה-נ.ק.וו.ד. מכינים רשימות חדשות. מישהו מתלוצץ ואומר שהעשירים הם בני מזל. עוד בוא יום והכל יקנאו בהם. מנבא ואינו יודע מה מנבא.
למרות כל האותות מבשרי הרעה, באה השואה כרעם ביום בהיר. לא הוכרשרו הלבבות להאמין שמלאך המוות עומד מאחורי הדלת ומשחיז את מגלו.
ביום א' בשבוע, 22 ביוני, טוענת וילנה טעם הפצצות ראשונות. העיר יוצאת מדעתה. האוכלוסים מתרוצצים ללא טעם ותכלית. הפחד נשקף מכל עין. מתהלכות שמועות זוועה: על יד "הגשר הירוק" מתגוללות גופות מרוסקות מהפצצות, ואין איש שם לב… ברחוב פוהולנקה פגעה פצצה בבית גדול ומחתה אותו מעל פני האדמה על היושבים בו… בקצה רחוב פונרסקה הוצתה דליקה בפצצה מבעירה. האש הולכת ומתפשטת לאורך כל הרחוב… תחנת הרכבת נהרסה.. הצבא האדום עבר את גבולות גרמניה וטוריו מתקדמים במהירות לתוך שטח האויב… רבים מן המטוסים הנאציים הופלו… היטלר הבטיח שלא יעברו שבועיים והוא ישא את דברו אל העם הגרמני מהכיכר האדומה אשר במוסקבה… הממשלה נמלטה מן העיר…
אנדרלמוסיה באה לווילנה. שמועות הזוועה מולידות עצבנות ומרפות את הידיים. איש אינו מסוגל עוד למחשבה צלולה. כאחוזי סיוט מחכים הכל לראות מה ילד יום.
יהודים עומדים ברחובות, חבורות-חבורות, ומטכסים עצה, מחווים דעה, מחליפים ידיעה. כבר מספרים על התפרצויות נגד יהודים: ברחוב אחד התנפלו על יהודי והיכוהו עד מוות. במקום אחר גירשו את הנשים היהודיות בגידופים ובמכות מן התורים לחלוקת מזון. שודדים התפרצו לחנויות יהודיות ושלחו ידם בביזה. ילד יהודי נעלם ואין יודע אנה בא.
ובחזית? הגרמנים כבר נמצאים ליד קובנה. הגרמנים כבשו את גרודנה. מטוסיהם הפציצו את מינסק. רכבת שנסעו בה מאות פליטים יהודים פוצצה והושמדה. הליטאים מרכיבים ממשלה חדשה, פרו-גרמנית. הפולנים מתכוננים "לעשות חשבון" עם היהודים.
אימה גדולה תוקפת את הכל. אמהות בוכות על בניהן שברחו, ובוודאי נהרגו בהפצצת הרכבות, או נפלו לידי כנופיות של פורעים ליטאים ופולנים. אילו נשארו בבית, לפחות אפשר היה לדעת מה גורלם…
בלילה נשמעות יריות רבות בעיר. הליטאים יורים בצבא האדום הנסוג. ברחוב טרוקי מוטלות גוויותיהם של אחד-עשר חיילים רוסיים. שעות רבות עמדו בקרב עם הכנופיות הליטאיות עד שהוכרעו.
הרחובות מתחילים להתרוקן. מוטב לשבת בבית ולחכות. למה הציפיה? איש אינו יודע. אפילו אין מציגים את השאלה.
אור ליום ג' עוברות בעיר תהלוכות של סטודנטים ליטאיים. על זרועותיהם – סרטי צלב הקרס. ארשת פניהם משטמה ותאוות רצח. הם מוכנים לטרוף כל יהודי שיתייצב בדרכם. בפיהם שירי שחרור ליטאיים.
מאות צעירים יהודיים נוהרים למוצאות העיר כדי לברוח מזרחה. הרכבות אינן מהלכות עוד. רוב הבורחים נאלץ לחזור: הדרכים חסומות על ידי הצבא האדום הנסוג במבוכה, ללא סדר. בצדי הדרכים מתגוללות מכוניות ונשק עזוב. החיילים נראים עייפים ומאובקים, כאילו עמדו שבועות רבים בחזית.
ביום ג' בבוקר מופיעים מכביש גרודנה הטנקים הגרמניים הראשונים. הציבור הליטאי, ובייחוד הסטודנטים, מקבלים את פניהם בפרחים ובתרועות שמחה. בעיר מונפים דגלים ליטאיים בצד דגלי צלב קרס.
מכאן ואילך: גזירות חדשות לבקרים. יהודים חייבים למסור לרשות את כל הרכב שלהם, לרבות אופניים. אסור להם ללכת על המדרכות. שמונה-עשר רחובות ראשיים סגורים בפניהם. מזון אינם רשאים לקנות אלא בשעות קבועות ואחר עמידה בתורים מיוחדים. משעה שלוש אחר הצהריים ועד שעה עשר בבוקר אסור להם לצאת מפתח ביתם. אסור להם לבוא במגע עם לא-יהודים. עליהם להתייצב לעבודת כפיה. עליהם לתפור טלאי צהוב על בגדיהם.
כל העובר על אחת התקנות האלה – אחת דתו למות…
כבני ערובה אוסרים הגרמנים מטובי הקהילה, ובראשם דוקטור ויגודסקי. כולאים אותם בכלא לוקישקי. עדיין אין איש מעז להעלות על הדעת שלא יצאו עוד מלוקישקי אלא על מנת ללכת בדרכם האחרונה – לפונאר.