חיה לזר, "אלוקים נמצא גם בתיאטרון של אושוויץ"

"אלוקים נמצא גם בתיאטרון של אושוויץ"

19.5.1961 

"שמים של אושוויץ", "לילה של אושוויץ" – "פלנטה של אושוויץ" – כך מעביר אותנו מחבר הספר "קראו לו פיפל" אל כוכב לכת אחר, כי חוקי הפלנטה המוכרת לנו, זו הקרויה "כדור הארץ" אינם חלים על פלנטת אושוויץ. ואם ניגש מתוך הנחה זו לקרוא את ספרו האחרון של ק. צטניק – שומה עלינו כי אמנם נסיימו. אולם אם מישהו מהקוראים, מתום לב או מתוך זיכרון העבר, ירצה לשבץ את פלנטת אושוויץ במקומה הגיאוגרפי, בדרום מערב פולין בקרבת העיר קרקוב, חוששנו כי יאבד את עשתונותיו, כי לא יצא שלם ברוחו עם תום קריאת הספר. ואם בא אתה ליטול את הספר לידך – דע כי לפלנטה אחרת הנך מפליג, לפלנטה של אושוויץ.

ילד קטן, מוני שמו, נצר למשפחת רבנים, הובא בקרון דחוס אדם לשערי אושוויץ. שמאלה! ימינה! שמאלה! ימינה! נע המקל שבידי הגרמני בלא אומר ובמהירות אימים. והנה מגיע תורם של מוני ושל אביו, עיני הגרמני משתהות אליו רגע ב… חיוך, ופתאום מנתקים ממנו את פא (כך קרא הילד מוני לאביו גם כאשר הפך להיות אסיר ותיק – "זונה קטנה"). פא נזרק אל המשאיות, אך מבט זרוק אליו מרחוק והוא קורא "אחכה לך על יד השער!".

הילד ממשיך לחוש את חיבוק כף ידו של אביו. מרגליו איננו מסיר במשך שנה שלמה את גרבי הצמר האדומות שסרגה לו אימו. אולם מלבד שתי מזכרות אלו מהפלנטה האחרת – לחיצת יד של אב וגרבי צמר אשר נסרגו בידים אוהבות של אם – מוני הופך להיות תושב הפלנטה החדשה לכל דבר. כיצד הצליח הילד עם עיני הקטיפה ללמוד את כל התכסיסים בעזרתם יכול היה להחזיק מעמד בפלנטת אושוויץ שנה תמימה, איך השכיל לתת אהבה לכל ראשי הבלוקים שבמחנה, בזה אחר זה – עד אשר האחרון שבהם מאס בו ולא רצה בו עוד, והוא מוני המשיך להתחבא גם לאחר מכן, ככלי אין חפץ בו, אסיר ללא פונקציה, ובכל זאת משיג איך שהוא נגיסת לחם נוספת, לקיקה מפחית מרק מרוקנת – דלה בינת אנוש מלתפוס. אולם אין נסים בפלנטת אושוויץ. שש שעות בלבד מפרידות בין השובע לבין הרעב הגדול – ואם אין לך מקור "פרנסה" מובטח, אם אין בידיך סחורה עוברת לסוחר, ואתה מסתובב במחראה, היא הבורסה של אושוויץ, בידים ריקות – הינך גמור. וכך הקיץ הקץ גם על מוני. אבל מוני היה ותיק במחנה הוא לא רצה לגמור כאחד ה"מוזלמנים" המטונפים בתוך הקרמטוריום – לכן רץ הילד על פני הכביש הראשי הריק ופניו אל התיל המחושמל. וכאשר רץ לקראת הסוף האסיר הותיק, "הזונה הזקנה" שבעיני הבתולין שלו התענגו ששה עשר ראשי בלוקים, הופך אותו המחבר שוב לשלד ילד רך ברחבי החלל, וקורא לו בשמו "מוני". 

חיים אידל, אף הוא תושב פלנטת אושוויץ. הוא נלחם את מלחמת יצר החיים וחזר בספינת החלל האושוויצית אל כדור הארץ. בדרך כלל לא הלך לו לחיים אידל באושוויץ. הוא היה על סף הרעב הגדול, ועמד כבר בתור לקרמטוריון, התחנה הסופית של תושבי אושוויץ, זו התחנה שהפכה את שלדי האסירים לעשן ועפר, כי גם לאחר שכובה בהם ניצוץ הקיום האחרון, לא היה מקום עבורם באדמה הטובה, אדמת כדור הארץ, האדמה ממנה באו ואליה היו חוזרים בני אדם מראשית הדורות ועד אחריתם. אולם באושוויץ בין כל היצורים המוזרים חי גם אדם, זה הרבי משילוב, הדמות היחידה ממנה זרחה קרן אור גם באפלולית הבלוק החשוך, אליו בא חיים אידל וביקש ממנו ברכה, והרבי אמר לו "לך חיים אידל, אלוקים נמצא גם בתאטרון של אושוויץ". אפילו קיבלנו עלינו את הדין ואמרנו כי הנה אנו מנתקים את עצמנו ממציאות הפלנטה שלנו והפלגנו עם המחבר אל מעמקי אושוויץ, אי אפשר כי נעבור על משפט זה כעל אימרה מן העולם האחר. טוב היה אילו יכולנו לומר, רק גאון ספרותי מסוגל לתאר במשפט אחד את כל מהותה של נפש צדיק, רק מי שמסוגל לחדור אל תוך תוכה של נשמת אדם, יכול לשים מילים שכאלה בפיו של הרבי. אבל אין אנו יכולים להתייחס לסופר ק. צטניק כאל סתם גאון הביטוי והתיאור. עם כל גאוניותו של מחבר "סלמנדרה", "בית הבובות" ו"קראו לו פיפל" אנו רואים אותו עטוף הילת קודש אותה לא יוכל להגדיר בן הדור שבתקופת חייו נחתה פלנטת אושוויץ על אדמת פולין. ומכיוון שהמחבר עצמו היה שכנו של חיים אידל בבלוק, ואולי חלק ממנו, משערים אנו ששמע את המילים הללו במו אוזניו מפי הרבי. ומכיוון שק. צטניק נפגש פנים אל פנים עם תושבי אושוויץ, נאלצים אנו להתייחס לספריו לא כאל יצירות ספרותיות גרידא – אלא כאל ספרי עדות, ואל גיבורי הספר החל מהרבי משילוב, ולהבדיל אלפי הבדלות, עד למשרת הבלוק פרוכטנבוים – כאל דוגמאות מן המציאות האושוויצת. ומשום כך חוזרים אנו לאזהרה שבראשית דברינו: אם רוצה הקורא להישאר בריא ברוחו, ואיננו רוצה כי דעתו תיטרף עליו – אל לו לשבץ את אושוויץ באדמת העולם עליה יצטרך להתהלך עד סוף ימיו. אושוויץ מרחפת בחלל היקום. בני אדם החיים על כדור הארץ צריכים לראות אותה, ומחבר "קראו לו פיפל" מגלה אותה בפניהם באלפי זרקורים מסנוורים, ודוקרי עיניים, והוא אינו מתיר לילודי אישה להתעלם ממנה, ואסור להתעלם מהתופעה האושוויצית, אחרת תחזור, חלילה, ותנחת שוב על פני האדמה הטובה שלנו, כי אלה אשר תכננו אותה והקימוה חיים עדין עלי אדמות. לכן צריך כל אדם לדעת את אושוויץ, וזאת אפשר רק אחר שקוראים את הספר "קראו לו פיפל".

שינוי גודל גופנים
ניגודיות