חיה לזר, בחגיגות חסר דור אחד

מקור – עיתון חרות 

תאריך – 5.7.1960 

בחגיגות חסר דור אחד

מאת: חיה לזר 

מי מאתנו לא פגש בערבי השבוע שעבר בחבורות ילדים חוגגים? ראינו אותם בשעות המאוחרות בחצרות בתי הספר, בגינות עירוניות כשלובן חולצותיהם מבהיק מרחוק, קול שירתם הצלול מתפשט למרחקים. רגליהם רוקדות ללא לאות משך שעות רבות. חג היה להם – סיימו שנת לימודים נוספת. מי שנתמזל לו לגור בקרבת בית ספר או מגרש משחקים קבל ודאי באהבה את הרעש וההמולה, שלעיתים גזלו שעות שינה רבות. כי התחרות היתה לילדים להחזיק מעמד על שעות הבוקר, והכיתה שעזבה את ה"מערכה" בשעה מאוחרת יותר – היא המנצחת.

כולם חגגו. הזאטוטים שאך זה עתה סיימו שנת שעשועים בגן הילדים ועומדים על סף תקופה חדשה בבית הספר. הכיתות הנמוכות של בני 7-10 העולים לכיתה גבוהה יותר, וארשת חשיבות על פניהם – הם מתקרבים לכיתות ה"גבוהות". עוד מעט ולא יסלקו אותם ממשחקי הכדורגל עוד מעט והבנות תשתפנה אותם בהסתודדויות בשעות ההפסקה.  אך יותר מכולם צהלו ושמחו ה"גדולים" ממש, מסיימי בתי הספר. הילדים הרכים שרק תמול שלשום נכנסו לתוך כתלי בית גדול ומוזר, שסוד הדעת אופף אותו, אשר נפרדו ברטט בלבם הקטן מעל סינורה של אמא, הנה הם יוצאים ממוסד זה שהעניק להם את היסוד לדעת והשכלה והם עומדים על סף חיים חדשים – עולמם של המבוגרים פותח זרועותיו בפניהם. הם נפרדים משנות הילדות בשירה וריקוד – ישמחו הנערים. עולם אכזר מחכה להם. ישמחו וירקדו להנאתם. אנו ההורים נוותר ברצון על שעות שינה!

 

***

 

גיל הנעורים המבורך מתי הוא חלף ועבר? לפני שנים, לפני עשרות שנים? – או , לא – נצח מפריד אותנו מאותן שנים. כל זה קרה בעולם אחר. לא ברכתו של עולם המבוגרים ליווה אותנו בסיימנו את בית הספר – אלא קללתו. לנו לא היה החופש ולא חדוות החיים שילדינו נהנים מהם. אבל גם אנחנו היינו נערים ונערות העומדים על סף חיים חדשים. התכוננו לנשף הבגרות. הבחינות המייגעות מאחורינו. מחר היום הגדול. מחר נקבל את תעודות הבגרות. ובערב נבוא לבית ספרנו, לא לשבת על ספסל הלימודים, אלא אל הנשף. שמלה חדשה מחכה בארון הבגדים. שמלה שארכה רב במקצת מזו שהגיעה לנו עד לברכיים. נעליים חדשות שעקביהן מוגבהות קמעא. ואולי אותו בחור שהיה רגיל למשוך בקצה הצמה בעת ההפסקה, ולעיתים גם בזמן השעור, יזמין אותך לרקוד וישחק את תפקיד האביר המלווה את בת זוגתו הביתה.

ערב קיצי חמים. ריח החציר שבשדות מתגנב אף לרחובות העיר. הערב הראשון ללא עול לימודים ובחינות. אפשר לצאת לשפת הנהר לשאוף אוויר צח, לתכנן את החיים לעתיד. אולם מה קרה פה? מימי הנהר זועמים, הצמרת העץ עומד עורב שחור ומקרקר – מבשר רעות. האוויר הקיצי מחושמל. אף אחד מאיתנו אינו פוצה את פיו לשירה, הרגלים מאובנות – אינן יוצאות במחול. אף השפתיים קמוצות – גם שיחה אתה מתקשרת בחבורה. רק הלב חרד ורוטט. מה מבשר לנו העורב השחור לא העלינו על דעתנו שהוא מבשר לנו כליה.

 

***

 

לא נשף בגרות היה לנו למחרת היום. אלא מחול אש. עם אור הבוקר הופצצה העיר. עשרות אווירונים נושא צלב הקרס הארור זרעו מוות ברחובות העיר. צופרים מייללים – מלחמה.

המחשבה הראשונה, מה יהיה לנשף, האם יגזלו מאתנו שמחתנו? עדיין אין אנו מסוגלים לחשוב כמבוגרים, הרי תעודות הבגרות נעולות עדיין בארון המזכירות. אולם לא עברו שעות רבות ואנחנו מתבגרים כהרף עין, מתבגרים ללא תעודה. דם, גוויות כרוכות, בתים הרוסים. העולם חרב – מחזה ה הופך אותנו למבוגרים מיד.

הנערים והנערות שעמדו לצאת לרחבי תבל לקנות דעת בבתי אולפנה, שעמדו ללמוד מקצועות, לעשות צעדיהם הראשונים בעולם המבוגרים, נקטלים אחד אחד, מי בשדות המוות של סטלינגרד, מי בשדות השלג של רוסיה שהאדימו מדמם – והיתר נשארו במקום, בגיטאות ומחנות מוות על פני אירופה הזרועה אפר.

בין רבבות ילדי ישראל החוגגים כיום את סיום שנת הלימודים חסר דור שלם, דור הילדים שלא נולדו, כי הוריהם הושמדו בטרם הולידו בנים.