חיה לזר, בראש 200 ילדים צעד יאנוש קורצ'אק – אל האלמוות

מקור- "חרות"

תאריך- 3.10.62 

בראש 200 ילדים צעד יאנוש קורצ'אק – אל האלמוות 

אגודת הרופאים שרידי השואה, מתכנסת הערב בתל-אביב להתייחד עם זכרו של הרופא יאנוש קורצ'אק, מי שצעד לפני 20 שנה באחד המצעדים הטראגיים ביותר בתולדות האדם עלי אדמות, והוביל אחריו מאתיים חניכיו האחרונים מבית היתומים שברחוב קרוכמלנה בוורשה, אל קרונות- המות שיצאו מזרחה, מהבירה הפולנית בכיוון טרבלינקה.

   רחוצים כדבעי, לבושים בגדי- חג, יצאו הילדים עם מחנכם לדרכם האחרונה, כשידו הפעוטה של הצעיר מבין הילדים נתונה בכף ידו הנאמנה של המחנך. והשאר מסודרים זוגות זוגות והולכים אחריו בלב בוטח.

   כמוהם כמבוגרים, ידעו הפעוטות לאן יובילום הקרונות. אך מכיוון שדמותו האהובה והנערצת של מחנכם צועדת בראש הבינו הילדים כי זוהי הדרך היחידה שנותרה להם. יחד עמו יצאו משער בית היתומים ונכנסו אל הנצח, בנצחם את המות, כי יחד עמו הפכו לדמויות בנות אלמוות.

   אפילו הקלגסים, חלאת המין האנושי, שניצבו בפתח הקרונות, נהגו בהם בכבוד – פינו להם את הדרך וכבשו מבטם בקרקע, כוחם השטני לא עמד להם להיפגש במבטו של האיש נמוך הקומה, חיוור הפנים כשעיניו הכהות העצובות זורקות אליהם מבטי בוז ולעג, והוא הקרבן המוביל לעקידה את זבחו הרך מתעלה למדרגות עליונות ובז לחית הטרף העומדת לטרפם.

   כה גדול היה הפחד שנפל על הרוצחים בראותם את הזוהר העולה מהדמות אשר בגוף צנום וחלש, של האיש בן ה- 64, עד שהציעו לו ברגע האחרון לעזוב את ורשה ולהמלט על נפשו והוא אפילו אינו מזכה אותם באחד ממבטיו החודרים וממשיך לצעוד עם ילדיו למקום משם יוצאים הקרונות ונכנס עמם יחד לרכבת- הדמים.

   כך ראו בני  ורשה את יאנוש קורצ'אק בימי האחרונים. מהקרונות פנימה ומגיא- ההריגה לא נותרו עדי ראיה אך אין זאת שעד נשמת אפו האחרונה שפע הזוהר מדמותו והקל על ילדיו- יתומיו את פרפורי הגסיסה האחרונים. 

מהנריק גולדשמיט – ליאנוש קורצ'אק

יאנוש קורצ'אק התפרסם  כידידם הגדול של הילדים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא כתב להם סיפורים לאין ספור והודות לסגנונו הפשוט ולאמת הגדולה שהוא הגיש להם בצורת סיפור אגדה, נהיה קרוב ואהוב על לב כל אחד מקוראיו הצעירים. קורצ'אק התייחס ברצינות ובכנות לילד, הוא הקנה להם בספריו את הזכות להיות שווים עם המבוגרים, עד כדי שלטון (באגדה כמובן) וממליך את המלך מתיא הראשון לשליט המדינה. הוא גם מקנה להם את הזכות למרוד, כשהצדק לצדם. למרוד במוסכמות המשפחה הבעל- בתית, בילדות אנוכית, בהשלמה עם העוני, האכזריות ואי- הצדק. וזאת הוא עושה באחד מספריו הראשונים "ילד הטראקלין", בו הוא נותן ביטוי לסערה שהתחוללה בנפשו בעודנו בעצמו ילד, והוא גדל ומתחנך בסביבה זעיר בורגנית, סנובית וצרת אופק. על ספרו זה הוא חותם לראשונה בשמו הפולני יאנוש קורצ'אק, ומאז נמחק שם משפחתו היהודי גולדשמיט והשם הפולני שנתנו הוריו המתבוללים – הנריק.

   ואף כי קורצ'אק קונה לו מעמד בחברה הפולנית ומתפרסם בכל שטחי פעילותו הרב- גוונית, כרופא, כסופר, פדגוג, הוגה דעות ועסקן ציבורי – הוא איננו מתבולל. האהבה להמוני העם היא נר לרגליו בפעילותו הענפה. הוא מקדיש את חייו ל"יוז'קי, יאנקי ופראנקי" – הילדים הפולנים – ול"מושקי! יושקי וסרולקי" הילדים היהודיים כאחד. הוא מגן על עולמו זה שאינו יודע הבדלי גזע, לאום ומעמד בכל להט נפשו. אך עוד בטרם נרמסו האידיאות שלו תחת מגף הפולש הנאצי, מזכירים לו הפולנים המכירים בזכויותיו הרבות, כי יהודי הוא. הוא מתמנה ליועץ בית- המשפט לעבריינים צעירים, ואת הרצאותיו הוא מקריא בקביעות ברדיו הפולני. עד שיום אחד מודיעים לו כי עליו להפסיק את השידורים, אלא אם כן יוותר על פרסום שמו, שעל אף הצליל הפולני שלו יודעים המאזינים בשל פופולריותו הרבה, כי יהודי מסתתר מאחוריו.

   התמימות, שהיא קו אופייני לאישיות דגולה, מנחה אותו להאמין כי אפשר להתעלות מהשנאה הגזעית שהסביבה הפולנית רוכשת לבני עמו היהודים. ואם הוא יעמול למען הילד, באשר הוא, פולני או יהודי, הוא יתרום את תרומתו ליסוד חברה חדשה אשר לא תדע הבדלי גזע ושנאה. 

התעתד להשתקע בארץ ישראל

אולם מדי יום הוא שומע סיפורים מפי חניכיו היהודים כיצד הוכו בידי חבריהם הפולנים. אותם ילדים שהקיף אותם אהבה ומסירות במידה שווה, הרימו יד ויידו אבן בילד היהודי. מספר גדל והולך מקרב חניכיו היהודיים מוצאים את דרכם לתנועות- נוער ציוניות ועולים לארץ- ישראל.

   שנים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם השניה בא קורצ'אק לבקר את חניכיו שהשתקעו והיכו שורש במולדת הישנה- חדשה. כאן מתפזרים הספקות שהחלו לכרסם בלב האוהב והחם בשנים האחרונות בגאות גל האנטישמיות בפולין. והוא מבין שמקומו יעוד בקרב חניכיו שמצאו את הדרך לחיים לאומיים במולדת העברים. הוא מחליט להשתקע בארץ, באחד הקיבוצים. אך בטרם יוציא לפועל את החלטתו הוא חוזר לורשה, להפרד מעל חניכיו הפולניים, ידידיו ומוקיריו המרובים. כי הרי לא איש כמוהו ינתק במחי יד אחת את כל הנימים המקשרים אותו עם הארץ והסביבה בה פעל ויצר במרבית שנות חייו. אלא שתקופת- הפרידה השתהתה יתר על המידה. הוא ממשיך להתכתב עם חניכיו בארץ ישראל ועם ידידיו שרכש לו בעת שהותו הקצרה כאן – וכולם מאיצים בו כי יזדרז לבוא. במכתבי התשובה הוא כותב כי עליו להתכונן לקראת המשימה החדשה, ובעיקר ללמוד את השפה – וכיצד יוכל למצוא את הדרך ללבו של הילד הישראלי מבלי לדעת את שפתו? באחד ממכתביו האחרונים הוא כותב כי גמר אומר בלבו לבוא ארצה ולהשתקע תחילה בעיר העתיקה, שם ילמד את השפה על מנת שיוכל להתמסר לעבודה חינוכית למען ילדי הארץ. 

בדרכו האחרונה ב- 5 באוגוסט 1942

במאמצים על אנושיים הוא מקיים את בית היתומים ברחוב קרוכמאלנה, השוכן מחוץ לחומת הגיטו. דואג לבל תחסר פת הלחם בפי ילדיו בימי הרעב המפיל חללים לאלפים על המדרכות בחוצות הגיטו. הוא האדם הגאה, המסרב לענוד את אות הקלון הצהוב בפקודת הפולש האכזר ובז לאיומיו של קצין גרמני, המאיים לרצחו נפש בשל ה"עבירה" על החוק – זורק לעומתו מבט מלגלג ואומר "רק האלהים הוא נצחי, האנוש הוא בן חלוף" – וממשיך בדרכו, כשהנאצי נשאר רתוק למקומו מול הכוח האל- אנושי השופע מהאיש נמוך- הקומה וחלוש הגוף. איש זה איננו נרתע מלחזור על הפתחים ולאסוף לחם למען ילדיו. הוא מקיף אותם בחומה של אהבה ומסירות נפש, בעולם המטורף של אבדן צלם האלהים. 

   בוקר אחד, ב- 5 באוגוסט 1942 הוא נוטל בכף ידו העדינה את ידו הפעוטה של הצעיר מבין חניכיו ויוצא עם מאתיים חניכיו אל קרונות המות. העיר ורשה, אף כי כיום כמעט שאין בה כלל יהודים ולא ילדים יהודיים, לא שכחה את קורצ'אק. בית היתומים ברחוב קרוכמלנה שוקם מחדש ונקרא על שמו. מועדוני ילדים ומוסדות לבני נוער נושאים גם כן את שמו. ומנהג אמצו להם בתי- תינוקות לילדים עזובים, לקרוא את הפעוטות מוכות הגורל אשר לא ידעו אהבת אם ואב בשם יאנוש, ואם ילדה זו – יאנושיה. 

   קורצ'אק פעל וכתב בשפת פולין. אך הוא יהודי ובתור שכזה ניספה בטרבלינקה. שם הוציא את נשמתו ביחד עם משפחת הילדים שלו ובחברת בני עמו המושמדים. 

במדינת ישראל, בשכונת יד- אליהו שבתל- אביב, נחנך השנה לראשונה מוסד חינוכי לילדים (בי"ס עממי- תיכוני- מקצועי ע"ש יאנוש קורצ'אק). מן הראוי שבמלאת 20 שנה למותו יונח יסוד למוסד ילדים נוסף או בית יתומים, שישא את שמו של ידיד הילדים הדגול. ואולי אפילו על פסגת אחד מהרי ירושלים המשקיפים אל עבר העיר העתיקה השבויה בידי האויב, בה התעתד להתיישב ולא זכה.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות