חיה לזר, הפולני יאן פיטקון מצילם של יהודים מתהלך בישראל כבחלום

חרות,  1.5.1962

 

הפולני יאן פיטקון מצילם של יהודים מתהלך בישראל כבחלום 

א

"אני מתהלך כמו בחלום. כבאגדה נפלאה. בימי שהותי הקצרים כאן למדתי לחזור מספר פעמים ביום על הברכה הישראלית הנפלאה "שלום". אני משתדל למעט בשתייה, על מנת להישאר מפוקח בקרב הישראלים המפוקחים עד למאוד. דומני שלאדמה כאן גוון אדמדם, אולי זה בשל דם בניה-לוחמיה שרוותה בשפע, בימי קדם ובימינו אנו. אפילו הקרקע הסלעית מכוסה כאן פרחי אביב נהדרים וירק לרוב. הייתי רוצה לטול עמי שתילים אחדים לפולין הרחוקה, אך ביודעי כמה עמל ויזע הושקע בגידולם, חוששני שהנטל יהיה כבד מדי. כולם כה אדיבים אלי, מארחי סובבוני חום ולבביות אין קץ. ואני הרי רק את חובתי האנושית עשיתי באותם ימים טרופים, כשלארצי פלש הכובש האכזר".

האיש שכתב מלים אלו כרשמיו הראשונים במדינת ישראל, הנו גבר נאה, בשנות הארבעים המאוחרות שלו, בעל פנים אינטלקטואליות, אב למשפחה ענפה, תשעה ילדים, אישה וחותנת, המתגורר בעיר פשצ'וב שבקרבת קו הגבול עם גרמניה המזרחית אודר נייסה, שם הוא עובד ב"ליגה לידידי חיילים". שמו יאן פיטקון.

אך לא רק תשעת ילדיו של מר פיטקון חייבים לו תודה על שהביאם לאור העולם, גם בתל אביב מתגוררת משפחה, הרואה בו את אביהם-מצילם. המהנדס מר דוד בובילסקי, מבעלי בית החרושת "גומעדין" ורעיתו, ניצלו מהגורל המר שפקד את שמונים אלף יהודי וילנה אשר נטבחו ביער פונארי, עונו למוות במחנות ריכוז נאציים, ונורו בשעת חיסול הגטו, הודות ליאן פיטקון, אשר מילא את "חובתו האנושית" – כדברי עצמו – והסתירם בביתו. ובעקיפין חייבים לו תודה על קיומם גם שני בניהם שנולדו להם על אדמת מולדת חופשית.

סיפור הצלתם המופלא של בני הזוג בובילסקי, וידידם מר ליפא שטינהאור, המתגורר כיום בארגנטינה, מתחיל לפני שנים רבות. 

ב

היה זה בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה, בוילנה גר נגר פולני אביון, שפירנס בדוחק את משפחתו, המטופלת ילדים רכים. שמו של האיש קזימייז'. אדם טוב לב היה נגר פולני זה, אך המזל לא האיר לו פנים. אשתו ובתו נפגעו משחפת מחמת חיי העוני והדוחק. וכסף אין לו לרפאן ולהאכילן לשובע. כשראה האיש שקרב קיצן של שתי הנפשות היקרות לו וידו קצרה מלהושיען, הלך לכנסיה "אוסטרה בראמה" ושפך את מר ליבו בפני דיוקנה של האם הקדושה המשקיפה בחמלה ורחמים על צאן קדושיה מגבוה, מראשו של השער החד. עמד האיש והתפלל והדמעות זולגות מעיניו. והנה עבר במקום יהודי, בעל אחת המנסרות הגדולות שבעיר, אדם אמיד, מר שטינהאור, שאצלו היה קונה הנגר קרשים לעשיית שולחנות. "על מה זה תבכה קזימייז'?" שאל אותו מכרו היהודי. בשמעו את הסיפור שבפיו, הוציא מכיסו חופן שטרות, מאה זלוטי תבין ותקילין, סכום שהנגר העני מעולם לא ראה בעיניו, ואמר לו: לך מהר הביתה, תזמין רופא טוב, קנה רפואות ואוכל מזין, ולמען השם תרחיק את הילדים הקטנים מהבית". את אשתו ובתו הבכורה כבר לא הספיק קזימייז' להציל, אבל ילדיו הפעוטים לא ידעו מאז מחסור, כי שטינהאור הנדבן דאג לספק לו קרשים זולים והנגר הוציא את לחמו מעבודת כפיו. 

ג

שנים עברו ומלחמת עולם שניה אכזרית עשרות מונים מקודמתה, השתוללה בעיר וילנה. מר שטינהאור, והוא כבר זקן, נפל בין ראשוני קורבנות המפלצת הנאצית. אולם בנו חי בגטו, וקזימייז' זוכר לו חסד אביו ומגניב לו למקום עבודתו כיכרות לחם ותפוחי אדמה, היקרים מפז באותם ימים. כשקרב קצו של גטו וילנה, מעביר שטינהאור הבן קריאה נואשת לקזימייז' טוב הלב: הצילני, ידידי הטוב, מצא מקום מחבוא לי ולשני ידידי! הנגר הפולני הקשיש מלא דאגה: כיצד יציל את בנו של האיש שכה הטיב עמו? בשכנותו מתגורר מר יאן פיטקון עם אשתו ושתי בנותיו הפעוטות. מיד ידע קזימייז' הזקן כי אדם אציל נפש זה הוא הכתובת הנכונה לפנות אליו בעת צרה. "אם יש צורך להציל אנשים, אין להתמהמה. אמור להם שיבואו לביתי, אני אדאג לכל". אומר פיטקון לשכנו הנגר, הגטו כבר מוקף קלגסים אוקראינים ואדוניהם לובשי מדי הגסטפו. במעברי סתר, מעל גגות עושים השלושה את דרכם לצד הארי ומגיעים בחשכת הליל לביתו של יאן פיטקון. השעה דחקה ומר פיטקון אפילו לא הספיק להיוועץ באשתו ולספר לה על נכונותו להציל שלושה יהודים. האישה מחווירה בראותה אותם נכנסים לביתה. היא ידעה שברגע זה צפוי לבעלה, לבנותיה הקטנות ולה גורל דומה לשל היהודים האומללים, אם יתגלה דבר המצאם תחת קורת ביתה. אבל היא איננה מעיזה לערער על החלטת בעלה, ומן הרגע הראשון היא נעשית שותפה נאמנה למעשהו האציל. השכם בבוקר היא מרחיקה את ילדותיה מהבית לדירת הוריה, שלא תפטפטנה הקטנות בפני חברותיהן על שני "הדודים והדודה" שבאו להתגורר עמם. יאן פיטקון חופר מחבוא מתחת לדירתו שבקומת הקרקע. הגברת פיטקון יוצאת לערוך קניות בחנויות שברחובות מרוחקים ממקום מגוריה, על מנת שלא לעורר חשד, שסל המזונות שלה כבד מכפי שהיה. ובאותו בית, בקומה החמישית, משתכן מטה ה"לופטוופה" הגרמני לאזור וילנה. שלושת היהודים המוסתרים בבור שמתחת לקומת הקרקע, חיים ממש מתחת לאפן של חיות הטרף. יאן פיטקון יודע שלא יוכל להצילם לאורך ימים במקום זה.

אחיו ויטולד מכהן ככומר בכנסיית "כל הקדושים", הכנסיה שמול שער הגטו החרב. הגטו התרוקן בשבועות האחרונים מדייריו. ריקנות ומוות נושבים מחמש הסמטאות השכולות. אפילו התושבים הפולנים ממעטים לעבור בקרבת מקום, וסמוך לגדר הכנסיה עומד בית המט ליפול. יאן פיטקון מתחלק בסודו עם אחיו הכומר, ומבקש ממנו שיפתח לפניו את הביתן הסגור, לבדוק אם יוכל לשכן שם את ניצוליו. המקום נראה לו. חדר מדרגות גבוה, ולמעלה אשנב לחזית, ועוד שתי כניסות נוספות לבית. הוא כבר חישב ומצא, שאם יסגור בקיר את חדר המדרגות וישאיר פתח סתרים לדירה, יהיה המקום מתאים לשלושה וגם אוויר יהיה להם שיחדור מבעד האשנב הגבוה.

וכאן מול הגטו ההרוס הוא בונה מקלט לשלושת היהודים, אחר שהוא מסיים כביכול, את השיפוצים בדירה העזובה, ולמעשה דאג רק לסתימת חדר המדרגות בקיר לבנים, בטיוחו מבחוץ, שיראה המקום כאילו אין עוד המשך לדירה מאחורי הקיר. 

ד

אחד עשרה חודש מתחבאים בני הזוג בובילסקי וידידם ליפא שטינהואר בחדר המדרגות המסווה. כל רשרוש, כל תנועה חשודה בחוץ, מטילים פחד ואימה על שלושת המתחבאים, ובלבם מכרסמת הדאגה, כי לא רק על ראשיהם הם, אלא גם על ראש מצילם ובני משפחתו עלול חלילה לבוא אסון.

לעתים קרובות משלח יאן פיטקון את אשתו ובנותיו הקטנות לבית הוריה, על מנת להרחיקן מן הסכנה האורבת כאן יומם ולילה. אבל הוא עצמו נשאר תמיד על משמרתו. דואג לכל צורכיהם של אורחיו המתחבאים.

והיום, כאשר יאן פיטקון יושב בדירתה הנאה של משפחת בובילסקי שבצפון תל אביב, הוא מזכיר בקורת רוח דבר אחד בלבד: כי הנה משך קרוב לשנה לא הזדקקו השלושה לעזרתו של רופא: כולם היו בריאים, תודה לאל. וכי מה הייתי עושה, אילו חלה אחד מהם? אפילו כעת, אחרי שבע עשרה שנה, ניכר בו כי מחשבה זו הטרידה אותו יותר מכל דבר אחר באותם ימים. כי מעשהו הנעלה הוכתר בהצלחה הודות לעובדה שרק שלושה הוכנסו לסודו – אשתו, אחיו הכהן וקזימייז' הנגר.

שנים חלפו, הגברת ומר בובילסקי חיים את חייהם המאושרים על אדמת ישראל החופשית. לא עוד חדר מדרגות אפל למחצה, ולא עוד פחד ואימים ומנת אוכל דלה היא מנת חלקם – כי אם חיי אושר ועושר בדירה מרווחת מלאת אור ואוויר צח ועציצי נוי לרוב. אבל הם לא שכחו את האיש שבעצם לו הם חייבים את כל זאת. רבה היתה תשוקתם להיפגש שוב עם מצילם. קשר המכתבים בינם לבין משפחת פיטקון, שגדלה והתרחבה בינתיים, איננו נפסק. השנה, בפרוס חג הפסח, התגשם חלומם. כי באחד המכתבים האחרונים מידידיו בישראל מצא יאן פיטקון כרטיס נסיעה הלוך וחזור למדינת ישראל.

השנה הסבה משפחת בובילסקי לסדר פסח, והבן הצעיר שאל את  ה"מה נשתנה" וכאשר ענה לו אביו "עבדים היינו", ידע הילד כי לא רק אבות אבותיו היו עבדים לפרעה במצרים, אלא גם הוריו, אמו הורתו ואביו מולידו היו עבדים נידונים למוות בממלכת הרשעה שקמה בדורנו, והודות לאיש היושב לצדו זכו לצאת מעבדות לגאולה. וידע הצבר השובב כי אפשר עוד "להאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז". ואילו יאן פיטקון מתהלך כאן בארץ הקודש "כבחלום, כבאגדה נפלאה".

שינוי גודל גופנים
ניגודיות