חיה לזר, מפקד הארגון הצבאי הלאומי בגטו וורשה מעיד

רישומים מבית המשפט 

מפקד הארגון הצבאי הלאומי בגטו וורשה מעיד 

מאת: חיה לזר 

"ד"ר וודובינסקי, אתה היית מפקד הארגון הצבאי הלאומי בגיטו וורשה?"

באולם בית המשפט הושלך הס. אנשים לא האמינו למשמע אוזניהם. ארגון צבאי לאומי בגיטו וורשה? האומנם לא טעה התובע? הייתכן?!

פיות נפערו, האזנים הוטו כאפרכסת. שאלה אילמת, זועקת בתוך הדממה שנשתררה באולם מתנשאת בחלל האולם. אבל הנה מנענע הד"ר וודבינסקי בראש השיבה שלו, לאות חיוב. נכון – אני הייתי מפקד אצ"ל בגיטו וורשה. 

הכיצד, הייתכן, האומנם הייתה לאצ"ל שלוחה בגטו הגבורה?

לא הייתה זו שלוחה רשמית. ידו של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל לא השיגה באותם הימים את היבשת עקובת הדמים. אך היו אלה אחיהם לדעה ולרעיון של לוחי החופש במולדת. הבית"רים שנשארו בשבי האויב והצר הקימו ארגון משלהם, כאשר סגרה עליהם המפלצת הנאצית בתוך סמטאות הגטו הוורשאי ולא יכלו עוד להגיע אל אחיהם לנשק על אדמת המולדת. 

בשנת הדמים, שנת החושך והצלמוות, התכנסו כמה כמה בית"רים, פוול פרנקל, ליאון רודל, וולף מונקה והלברשטם, עם יו"ר הצה"ר לשעבר וד"ר וודבינסקי, בבלוק של פליטים, הד"ר וודבינסקי עבד בו כרופא והחליטו כי לא יתכן שיעמדו באוזלת יד מול ההרג וההשמדה, וכי צריך לפעול. ואז יסדו את הארגון הלוחם, והד"ר וודבינסקי הציע לידידיו הצעירים כי יינתן שם לארגונם – ארגון צבאי לאומי. הבחורים התלהבו מן השם. 

והשאלה השניה של התובע:

"אחר שהוצאת מן הבונקר, ד"ר וודבינסקי, האם המשיכו חברי הארגון במלחמה, במרד?" 

שוב הפעם מתנועע ראש השיבה לאות הסכמה. כן, הוא שמע את הד יריותיהם, הוא ראה אפילו את הדגל הכחול לבן מתנוסס מעל לבונקר שברחוב מורנובסקה 7-9. הם נלחמו עוד כשלושה שבועות אחר פרוץ המרד. 

אולם על הגיטאות, ועל מרד גטו וורשה שמענו בפרשות הקודמות שבכתב האישום. כעת אנו עומדים בפרשת המחנות, בשלב התחתון של התופת הנאצי, לכן עובר התובע לפרשות ה"אקטואליות", ושואל את העד על תחנתו הבאה בדרך היסורים. מה יוכל להגיד לנו בקשר למחנה, אליו הובא כעבור מספר ימים. 

הם הביאו אותו לאחד המחנות ה"טובים", למחנה עבודה בבודזין. כאן שלטה המפלצת בצורת אדם, מפקד ברגימנט הס.ס. ריינהולד פייקס. במחנה היו כלואים באותו זמן 1197 יהודים בלבד. היה זה מתחת לכבודו של המפקד הנאצי שכה מעטים נמצאים במחנהו. לכן ביקש לעגל את המספר ודרש 807 יהודים נוספים, שהמספר יתקבל שלם. כי עם אלפיים יהודים אפשר כבר להגיע להישגים איזה שהם. וכך נשלחו 807 מגיטו ורשה לחסדיו של ריינהרד פייקס. והעד, הד"ר וודבינסקי שלנו, בתוכם. לא ארכו הימים ומחנה העבודה הפך למחנה ריכוז, ואז היו כל הדרכים פתוחות בפני קצין הס.ס. המכובד. סידרו לו תאי גזים במחנה שלו. והכל הלך, והכל נשרף. אולם בעזרת תאי גזים בלבד השעשוע אינו מושלם. וכך מצא לו פייקס הזדמנויות מיוחדות במינן להשתעשע ביהודיו. 

היה שם יהודי טוב מוורשה, הד"ר פופקו, שהרבה לעזור לבני עמו בשנים שלפני המלחמה. היה מטפל בהמוני האביונים בוורשה ללא תשלום. נותן להם תרופות ללא תמורה כספית, מרפא חולי ומשיב נפש. הד"ר הזה עבר על איזו עבירה בהיותו כלוא בממלכתו של ריינהרד פייקס. לפני שהוצא להורג עונה קשה ע"י אנשי ס.ס. וד"ר פופקו לחש לאוזני העד – המכות לא הכאיבו לי, אהיה אני כפרה לעמי ישראל. תגידו קדיש אחרי. ועד אשר נשאר יהודי חי אחד במחנה דמים זה – נאמר קדיש לנשמה של הד"ר פופקו. 

לא הייתה  לד"ר וודובינסקי הזדמנות להרחיב את הדיבור על גיטו וורשה, כי הרי הוא עד על פרשת המחנות. אך ברדתו מעל דוכן העדים, סובבוהו עשרות עיתונאים, נדחקו סביבו ושאלוהו: אנא, ספר לנו על הארגון הצבאי הלאומי בגיטו וורשה. אכן עוד יסופר הסיפור.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות