חיים פוסלושני, האגדה לבית רודאל

מתוך: פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, מספר 19, אפריל 1973 

פרקי זיכרונות

חיים פוסלושני, האגדה לבית רודאל

לייב ליאון רודאל

בסוף חודש מאי 1943 התפשטה במחנה המוות בירקנאו-אושוויץ שמועה, שעברה מאוזן לאוזן, על המרד בגיטו ורשה. איש לא ידע איך, מי ומתי נתחולל המרד. אולם עצם המחשבה כי דבר כזה היה אפשרי היכה אותנו בתדהמה, במתיחות, בחוסר-סבלנות וחששות לקראת הבאות.

אנחנו, קומץ שרידים של יהדות פולין המפוארת, שאריות של קהילות ישראל שנחרבו ונהרסו ואשר יהודיהן הובאו לכאן, ראינום נדחפים לתאי הגזים וגופותיהם עולות בלהבה השמימה דרך ארובות המשרפות.

עשרים וארבע שעות של היממה נשמנו לתוכנו את עשן גופותיהם החרוכות של משפחותינו, ידידנו ובני-עמנו. לא זו בלבד שהגיעו אלינו שמועות על הטבח הנורא שהגרמנים מבצעים ביהודים, היינו עדים למעשי רצח אלה, ראינום במו עינינו, הרגשנום בכל ישותנו.

הגיעו אלינו גם שמועות מעורפלות, שאי-פה אי-שם השאירו הגרמנים בחיים מספר יהודים המנוצלים כעבדים. ידענו שסופם השמדה, כשם שידענו נכונה כי גם קצנו קרב ובא.

והנה לפתע שמועה מרנינה זו, ידיעה שהכניפה אותנו בתקוות, שאכן עדיין קורים נסים, עדיין תיתכן תשועה.

התהלכתי כסהרורי. אוזני כאפרכסות, עיני נעוצות על שפתי כל, אם אלה יהודים ואם אנשי ה-ס.ס., ביקשתי לתפוס כל מילה, כל לחישה, כל רחש. נדמה היה לי כי כולם מדברים ביניהם על המאורעות בוורשה, עלי לדעת מה נתרחש שם, ויהי מה. הזנחתי את עבודתי, ועד היום ניתן להבחין בגופי בסימני מגלבים מימי "מרד גיטו ורשה שלי".

בערבים, לאחר "המיפקד", הייתי מתגנב חרש, על אף סכנת הנפשות שבדבר, לעבר צריפי החיטוי לשם היו מוכנסים אנשי הטרנספורטים המובאים. הידקתי את אוזני לקירות, אולי אקלוט איזו מילה, איזה רמז. אולם הכל לשווא. בטרנספורטים האחרונים הובאו ברובם פולנים ודבר לא הצלחתי להציל מדיבוריהם. עול העבודה בימים ההם גם קשתה עלי וגם הוקל במקצת – הכל שימש בערבוביה. געגועים עזים תקפוני לראות עוד פעם את משפחתי, חברי, ידידי, אשר ידעתי שאינם עוד בחיים, ומעל לכל הרצון העז לדעת על אשר קרה בוורשה.

במחצית יוני הגיע אלינו טרנספורט יהודים ממחנה המוות מיידאנק, כמעט כולם מאחרוני יהודי ורשה. מפיהם נודע לנו על תאריך פרוץ המרד. הם סיפרו על גבורתם העילאית של המורדים, על גרמנים הרוגים בתוך הגיטו, על ארגון לוחם, החרמת כסף, רכישת נשק וכדומה. אך לא היה בכל אלה לשוות בפנינו תמונה נכונה ומלאה על מהלך המרד, מארגניו, מפקדיו, משתתפיו והיקפו. ואם מישהו נזכר בשם כלשהו, לא היה בו עבורי כל משמעות. עד לפרוץ המלחמה הכרתי וידעתי את רובם של מנהיגי יהודי פולין. ידעתי גם שכל המנהיגים המפורסמים עזבו את פולין ערב פרוץ המלחמה או מיד בהתחלתה. חלק מהם כלל לא חזר עוד לפולין מהקונגרס הציוני שנתקיים בשווייץ בצל אווירת ערב פרוץ המלחמה.

עובדה זו סיקרנה במיוחד; מי היו הצעירים האלה שהניפו את נס המרד, מי היו הגיבורים הנועזים שלקטו את הניצוצות והפכוה לשלהבת קודש על המתרסים, אשר שילהבו את ההמונים והובילום אלי קרב?!

(רק לאחר השיחרור נודע לי כי בין המורדים היו רבים מחברי וידידי). 

הסיפור על המרד

כעבור חודשיים בערך היכרתי צעיר, שזה מקרוב הועבר אלינו מצריפי החיטוי. לפי המספר שהיה תפור על חולצתו ידעתי שהוא נמנה על הטרנספורטים שהגיעו מזגלמביה.

התיידדתי עמו. הוא התחיל את סיפורו בתיאור המרד על פרטי פרטיו. דברים רבים כבר נמחקו מזכרוני, אך עיקרי הדברים עדיין שמורים עמדי וישארו חקוקים על לוח לבי עד יומי האחרון.

הוא סיפר דברים כה בלתי-מציאותיים, בלתי מתקבלים על הדעת וכה משונים, עד שבהתחלה מאנתי להאמין בהם. הוא סיפר שהיה אחד הלוחמים והמורדים בגיטו ורשה. לחם עם נשק ביד במוראנוב. בדעוך המרד, ממש ברגע האחרון, הצליח להתחמק מן הגיטו הבוער, בעזרת פולנים. בדרך כלל סיפר, שפולנים אחדים הגישו עזרה לקבוצת הלוחמים שלהם בכיכר מוראנוב והסביבה. דבר זה נראה לי משונה למדי, כי ידעתי והרגשתי יפה את יחס הפולנים ליהודים, אחים לצרה כאן באושוויץ, שהיה רחוק מלהיות טוב ואוהד.

תשוש ונרדף, תוך סכנת דרכים שארבה לו על כל צעד ושעל, עשה הצעיר את דרכו משך שבועות לעבר סוסנוביץ, שם עדיין היו קצת יהודים, וקיווה למצוא מישהו ממשפחתו. לרוע מזלו הגיע לעיר יום לפני החיסול הסופי של יהודי המקום. וכך נקלע לאושוויץ.

באחד הימים סיפרתי לו על דרך הגיעי לאושוויץ בתקופה כה מוקדמת. כאשר נודע לו שאני מקיילצי, שאלני:

– האם במקרה הכרת את ליאון רודאל?

– לא במקרה. הכרתיו היטב. הצעיר הסתכל בי בתמיהה – מה עושה מכרו של רודאל באושוויץ?!

וכאן החל במחרוזת סיפורים ארוכה על מפקדו ליאון רודאל, על אחיו הצעיר אברהם רודאל, על מלחמתם ומעשי גבורתם, על תעוזתם הרבה ועל כל מעלליהם בגיטו ובזמן המרד ועל מות הגיבורים שלהם – סיפורים שנשמעו כאגדות על גיבורים קדומים המפארים כה רבות את ההיסטוריה שלנו מאז היותנו לעם.

ערב אחד לקחתי עמי את הצעיר, הובלתיו לבלוק אחד והצגתיו בפני יוזק (יוסף) קנר, כאחיו הבכור של ליאון רודאל.

מרוב התרגשות נאלמו שניהם דום ובמשך שעה ארוכה לא הוציאו הגה מפיהם.

כאשר עזבתי את הבלוק אמרי לי יוזק:

– חיים'ל, לא אשאר כאן. לייבל (ליאון), אברהם, אחי גיבורי התהילה, שניהם לוחמים, גיבורים. לא, לא אשאר כאן!

שנה שלמה עברה עד שביצע את צעדו הנועז, כפי שיסופר להלן. 

משפחת רודאל

בקיילצי היתה משפחת רודאל אחת המפורסמות והבולטות בקהילה היהודית. ראש המשפחה, ר' פנחס, אשר שמו התנוסס באותיות זהב על שלט חנות הבגדים הגדולה ביותר בעיר, לא היתה לו כלל כל שייכות ממשית בענייני עסקים.

כחסיד של הרבי מגור היה מבלה חצאי ימים ב"שטיבל" – בית-מדרש של חסידי גור. את מחציתו השני של היום היה מבלה בחדרו שמעל לחנות. ובימי קיץ במרפסת ביתו שפנתה לעבר הרחוב הראשי הסואן, שקוע בספרי חסידות ותורה, הוגה בסוגיות וחולם לבלות את ימיו במחיצתו של הרבי מגור.

ניגודו הגמור היתה אשתו אסתר, או כפי שכינוה בעיר – אטקה. היא היתה "אשת-חיל" במלוא מובן המילה. היה לה חוש נדיר לענייני מסחר, בעלת טעם טוב, לבושה הדר, חיוך נצחי על פניה המאירים, שופעת חוכמה ומרץ. וכמובן שניהלה את העסקים בהצלחה. אך לא רק אשת עסקים היתה. שמה נודע לתהילה בחוכמתה, פיקחותה ותושייתה. הכל היו באים לשאול בעצתה, לקבל הדרכה ועידוד מפיה. לא פעם ראו קצין פולני או פקיד בכיר מסתודדים איתה ומאזינים לעצותיה וחוות-דעתה בעניינים שונים, ובמיוחד בענייני לבוש ואופנה. אפילו בזמנים החשוכים של החרם הפולני על המסחר היהודי, לא הדירו הפולנים את רגליהם מחנותה של אטקה.

אטקה לא היתה עסקנית ציבורית, זמנה לא הספיק לה לכך. אך כאשר יהודי נקלע לצרה ולמצוקה היתה אטקה מתפנית ופונה ל"חלונות הגבוהים" של השלטונות הפולניים בעיר, ומי יסרב לה לאטקה?!

בשנות השלושים, כאשר אסתר בילהתה חופשה בקארלסבאד, פיתה אותה בנה לייבל-ליאון לבוא ולהיות נוכחת בוועידה העולמית של המפלגה הרביזיוניסטית שנתקיימה אז בפראג, בירת צ'כוסלובקיה.

את חוויותיה מן הוועידה לא שכחה לעולם ואף היתה מתגאה שזכתה למעמד זה.

כשהילדים עדיין היו צעירים, ביקשו ההורים לחנכם כל אחד לפי דרכו. אסתר ביקשה להופכם לסוחרים ולהכניסם לעסק המצליח שלה. היא הצליחה בכך רק כלפי בנה בכורה, מבעלה הראשון שמת צעיר, חיים יוסף קנר. ואכן, יוזק הפך ליד ימינה של אסתר בניהול עסקיה, ועד מהרה נודע לתהילה בחוגי הסוחרים בעיר ומחוצה לה.

ר' פנחס מצידו היה בכל הזדמנות לוקח עמו את ילדיו במסעותיו התכופות לרבי בגור. ואכן, הילדים "נדבקו" שם והביאו עמהם את ההתלהבות והנאמנות והמסירות החסידית. במיוחד רכש לעצמו תכונות אלה בנו בכורו לייבל, שעם כל להט נעוריו התמסר לעבודה בתנועה הרביזיוניסטית ואת כל נאמנותו והתלהבותו החסידית הפנה לעבר מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי.

לייבל היה מאותם חסידים משולהבים שנבצר ממנו להבין איך ניתן לא להצטרף לאמונה שלו ולאמת הרעיונית שלו.

בעל קומה בינונית, עיניים פקחיות, לבושו קצת מרושל, אם כי לבוש בגדים טובים, כיאה לבנה של אטקה, כיסיו תחובים ותמיד מלאים עתונים וכתבי-עת מכל רחבי העולם.

לכתוב החל בצעירותו. עודנו נהער וכבר היה כתב ושותף לעריכתו של השבועות "דאס קעלצער לעבן" ("החיים בקיילצי").

מאד דינמי וקל תנועה, משוחרר מדאגות פרנסה, התמסר כולו לכתיבה: כתבות, רפורטז'ות, תגובות על כל שהתרחש בחיים היהודיים-ציוניים. התריע נגד כל עוול ויחד עם זאת הצטיינו כתבותיו באהבת ישראל ללא גבול.

במיוחד נחרטו בזכרוני כתבותיו רשמיו והדו"חות מ"משפט פשיטק" המפורסם. בתקופה זו כבר היה כתב העתון הגדול והמפורסם בוורשה "דער מאמענט" ובשליחותו כיסה את מהלך המשפט. בכתבותיו מאולם בית המשפט תיאר לייבל את האווירה האנטישמית והעויינת כלפי היהודים, והמגמתיות המכוונת במשפט זה.

לפני מתן פסק הדין הכין לייבל הוצאה מיוחדת של העתון, בהשאירו מקום וכותרת שתודפס אחר הודעתו הטלפונית מראדום, שם, בבית המשפט המחוזי נערך המשפט.

היה זה יום שישי בשעות אחר הצהריים, עוד מעט והשבת נכנסת לבתי היהודים, והכל מוכנים לקבל את שבת-מלכא בתפילה וזמירות.

והנה, נזדעזע האוויר מקולות מוכרי העתונים. היהודים נמצאו חייבים במשפט – זעקו הכותרות שצבען עדיין לא הספיק להתייבש. ושמחת השבת הפכה לאווירת תשעה באב ברחוב היהודי.

לייבל היה פאר המשפחה. הכל התגאו בו וכמובן, שהשפעתו על חיי המשפחה היתה רבה. רק אחיו הצעיר ממנו, משה, פנה לדרכים אחרות: הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר ובהיותו בן שמונה-עשרה עזב את המשפחה המבוססת והשבעה ועלה לארץ (נמצא היום בחיפה), ובכך גם סיים את הוויכוחים הנצחיים עם אחיו.

האחות הצעירה ממשה, לאה, כפי שקראוה לולא, צעירה יפה וחמודה, בוגרת גימנסיית הבנות בעיר, אמנם לא היתה פעילה בתנועה ציונית כלשהי, אך מתוך רוב אהבתה לאחיה לייבל לא נסחפה ולא נצטרפה לחברותיה מן הגימנסיה, שרובן נטו לרעיון הקומוניסטי שהיה אז באופנה ברחוב היהודי.

לעומתה, האח הצעיר אברהם, הלך בדרכי לייבל מאז צעירותו. מעניין לציין, כשאני נזכר באברהם, אני רואה אותו תמיד בעיני רוחי לבוש מדי בית"ר.

שניהם לייבל-ליאון ואברהם נלחמו ונפלו בגיבורים במרד גיטו ורשה, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

ר' פנחס זכה שהובא לקבר ישראל לפני הדיפורטציה. אם המשפחה, אסתר, בתה לאה ובעלה בצלאל סרצאש ורעייתו של חיים יוסף קנר וילדם עשו את דרכם האחרונה יחד עם כל יהודי קהילת קיילצי לתאי הגזים והמשרפות בטרבלינקה. 

הבריחה הטרגית

מאותו יום שנודע ליוזק על מלחמת אחיו במרד גיטו ורשה, לא ידע עוד מנוח. בעומק לבו האמין שליאון ואברהם עדיין חיים וממשיכים במלחמתם בגרמנים. בלבו גמלה ההחלטה לעשות את הבלתי-אפשרי – לברוח מן המחנה ולהצטרף לאחיו.

משך שנה שלמה תיכנן את בריחתו ועשה את ההכנות הדרושות לביצועה.

באחד מימי יולי 1944, כאשר עמדנו במסדר-ערב לספירת האנשים לפני לכתם לצריפיהם למנוחת לילה אחרי יום עבודה מפרך – נרעד לפתע חלל האוויר מצפירות אזעקה מחרישות אוזניים. ידענו, שמישהו מן האסירים נעדר. ידענו גם כי כעת נעמוד במסדר שעות ארוכות בדומיה ובפחד מוות. כאחוזי טירוף התרוצצו הגרמנים על פני המחנה בחיפושיהם אחרי הנעדר. קולות צעקותיהם וקללותיהם הזועמות הכניסו מורך בלבותינו. עדיין לא ידענו מיהו הנעדר.

בבירקנאו היה מקובל, שאם הכל התנהל כשורה, הוסרו המשמרות הרבים ממקומות העבודה שהשתרעו על פני שטחים עצומים עם תום יום העבודה. אולם אם משהו לא היה בסדר, לא סיפק את רצון הגרמנים או אם מספר האסירים לא התאים – היו המשמרות נשארים על כנם גם בלילות, משך שלושה לילות רצופים. בתום הזמן הזה היו הגרמנים משוכנעים, שהנעדר הצליח באורח פלא לפרוץ את גדרות התיל ולברוח. אין על כן הגיון להמשיך ולהעסיק את המשמרות לילות נוספים וחיי המחנה היו חוזרים למסלולם הרגיל.

הפעם עשו הגרמנים מאמצים בלתי רגילים למצוא את הבורחים. נתברר, שיחד עם יוזק ברח גם קצין פולני, "תושב" ותיק של המחנה. מאות אנשי ס.ס. בעזרת כלביהם המאומנים חרשו ממש את כל שטח המחנה. לא נשאר מקום או פינה שלא נבדקו על ידם – ולשווא. כל יום נוסף גדל זעמם של הגרמנים. נתארכו השעות של עמידתנו במסדרים והובאו כוחות נוספים להגביר את החיפושים. הם הבינו, הגרמנים, שהפעם זוהי לא סתם היעדרות כי אם בריחה מתוכננת היטב – ודבר כזה לא יתכן ולא ישלימו עם אפשרות כזאת. הם חייבים לתפוס את הבורחים בכל מחיר.

עברו שלושה ימים וכל מאמצי הגרמנים לא נשאו פרי. אנו שמחנו בליבנו להצלחת הבריחה והתפללנו לשלומם. היינו בטוחים שהם כבר הצליחו לעזוב את שטח המחנה.

למרבה הצער, התחכמו הפעם הגרמנים; בבוא הלילה הרביעי השאירו את המשמרות בעמדותיהם לא כדרכם מימים-ימימה. הבורחים לא ידעו על כך, יצאו חרש מן המחבוא שהכינו לעצמם בקפדנות כה רבה והחלו לזחול לעבר הגדרות. וכאן הופתעו על ידי המשמרות.

מוכים וזבי-דם הוחזרו למחנה והושמו בפלוגת העונשין – ואנו, חשך עלינו עולמנו.

כעבור שלושה שבועות, בערך, באחד מימי אוגוסט הראשונים, אספו את כל האסירים מסביב לשני עמודי תליה שהוקמו במרכז המחנה. עמדתי קרוב לגרדומו של ידידי וחברי יוזק. כאשר הוקרא בפניהם גזר הדין לא נעלם החיוך מפניו של יוזק. כאילו לא בו המדובר. בראש מורם ופנים מחייכות התקדם יוזק בצעדי-און לעבר הגרדום. ברגע האחרון תפסתי את מבטו החייכני שהופנה אלי, כאילו רצה לומר לי: נו, חיים, עמדתי בדיבורי, קיימתי את החלטתי לא להישאר כאן עוד…

כך סיים את חייו בגבורה האח השלישי למשפחת רודאל.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות