טדיאוש בדנרצ'יק, יום השנה ה-35 למרד גטו ורשה
טאדיאוש בדנארצ'יק*
יום השנה השלושים וחמישה למרד גיטו ורשה
מספרנו הולך וקטן, מספר העדים והמשתתפים במאורעות של השנים ההן. בוורשה נשאר מה"ז'.ז.וו." (הארגון הצבאי היהודי) רק קלמן מנדלסון, סגנו של המפקד מוריץ אפלבוים, ואילו מהנהגת "ז'.או.ב." (הארגון הקרבי היהודי) דוקטור מארק אדלמן. המאורעות של הימים ההם הופכים לאגדה, אלא שאין עוד, לצערנו, עבודות היסטוריות מהימנות. ניקח לדוגמה את מספר המשתתפים בקרבות בגיטו. גם הוא שנוי במחלוקת! "ז'.ז.וו." וה"או.וו.ק.ב." (הארגון הצבאי – מערך הבטחון ומנובמבר 1943 חטיבת הבטחון, שפעלה במסגרת א.ק.), אשר היתה ממונה עליו, מוסרים בהתחלה, כי מספר החייחים ב"ז'.ז.וו." היה כחמש מאות. ואילו ההיסטוריונים של "ז'.או.ב." (המקטינים את המצב המספרי של "ז'.ז.וו" ה"מתחרה") מוסרים את מספרם בגרסאות שונות משש מאות עד שלושת אלפים (ב. מארק); חבר המפקדה של ז'.או.ב.", מארק אדלמן, מדבר עד היום על מאתיים ועשרים אנשים (על המספר הזה חזר באחרונה בראיון עם האננה קראטל בספרה "להספיק לפני אלוהים").
שנויה במחלוקת היא גם השאלה איך לכנות את הקרבות בחודש אפריל 1943 בגיטו: מרד או התגוננות עצמית. בתחילה כינו אותם ההיסטוריונים של המכון ההיסטורי היהודי בשם התגוננות עצמית, ואחר כך כמרד. דוקטור מארק אדלמן (בספרה של האננה קראל) מוסיף להציג את השאלה:
"האם אפשר בכלל לכנות זאת כמרד? הרי המאבק התנהל כדי שלא נאפשר שישחטו אותנו, כאשר באו לקחת אותנו".
אכן, היהודים רק התגוננו אז ולא תקפו; משום כך החמיצו בין השאר את הסיכוי לכבוש את כלא ה"פאוויאק". לעומת זאת תקפו במשך הקרבות בחודש ינואר, שנמשכו ארבעה ימים. למרות זאת לא היה זה מרד, לדעתו של ב. מארק, אלא התגוננות עצמית. ואין דעתו צודק, משום שהיו אלה הקרבות היחידים של יהודים על אדמות פולין שהוכתרו בנצחון ואילצו אפילו את הכוחות הגרמניים לנסיגה (הגרמנים השתמשו בשמונה מאות חיילים).
דוקטור אדלמן הדגיש כמה פעמים, כי באפריל היו ב"ז'.או.ב." מאתיים ועשרים לוחמים בלבד, אבל לא לקח בחשבון בזכרונותיו שלחם גם ארגון קרבי שני, "ז'.ז.וו.", שבלעדיו לא היתה יכולה ההתנגדות של הגיטו להימשך כה הרבה זמן. על הכוח הקרבי של ה"ז'.ז.וו." בחודשים הראשונים של שנת 1943 כתב היסטוריון הגיטו דוקטור ע. רינגלבלום. ואילו הגנרל שטרופ לא הכיר ארגון אחר אלא את ה"ז'.ז.וו." ורק אותו הוא מזכיר בדו"ח שלו על חיסול גיטו ורשה.
במערב ובמקומות אחרים קוראים ההיסטוריונים דרור לדמיונם לגבי ממדי הקרבות בגיטו. ספר לימוד להיסטוריה בקולג' היהודי בבולטימור בארצות הברית קרא בשם "תנועת המרד היהודית באירופה הכבושה על ידי הנאצים". עם זאת הוא מעריך בצורה דו-משמעית את עמדתם של הפולנים ועזרתם, שבלעדיה הרי לא היתה אפשרית שום התנגדות מזויינת בגיטו. כמיופה-כוח של תנועת ההתנגדות הפולנית "או.ו.-ק.ב." (א.ק.) לענייני הגיטו בוורשה, מינואר 1940 עד מאי 1943, ארשה לעצמי להזכיר את תולדות תנועת ההתנגדות היהודית.
"ז'.ז.וו." קם בששת חוגיו הארגוניים הראשונים בנובמבר 1939, באורח חלקי ביוזמתו ובעזרתו של החתם מטה, חבר המפקדה הראשית של "או.ו.-ק.ב.", ובאורח חלקי הודות ל"ז.ו." ("החרות המזויינת" – ארגון שהצטרף ל"ק.ב." בנובמבר 1943. מטעם "ז.ו." ניהלו את פעולת העזרה עובדי בית החולים על שם סטאניסלב הקדוש, ז. נוסאז'בסקי, כינוי "נוסק", וי. סקוצ'ק, כינוי "וונשיק"). "ז'.ז.וו." היה מורכב כמעט אך ורק מחיילים מאומנים של הצבא הפולני, שהשתתפו בקרבות בספטמבר 1939, גם בהגנת ורשה; הוא מנה עשרים קצינים, בתוכם שלושה קצינים מקצועיים. הוא התפתח לאט, מקרוב למאה אנשים באוקטובר 1940 לשלוש מאות בערך ביולי 1942 ולחמש מאות בערך באפריל 1943 (תוך עשרות רבות של מתנדבים לא רשומים, אשר שירתו כבלתי מאומנים בתור רצים קרביים, וכן ככוחות הובלה; הם ארבו לנשק של חללים כדי שיוכלו ללחום ומילאו את האבידות של "ז'.ז.וו.").
"ז'.או.ב." הוקם ב-28 או ב-29 באוקטובר 1942 – אין נתונים מדוייקים – על ידי "ז'.ק.נ." (הוועד הלאומי היהודי – הארגון הפוליטי העליון, בין-מפלגתי, אך בלי הציונים-רוויזיוניסטים שתמכו ב"ז'.ז.וו."), שקם יום לפני כן. התקנון של "ז'.או.ב." אושר רשמית ב-2 בדצמבר 1942. התפתחות הארגון היתה נמרצת למדי בתקופה הראשונה. לדברי אדלמן, כפי שהזכרתי, מנה "ז'.או.ב." באמצע 1943 חמש מאות איש; מספרם ירד ב-22 בינואר 1943 לשמונים, ובאמצע אפריל 1943 עלה למאתיים ועשרים איש. דוקטור אדלמן ציין (לפי ספרה של האננה קראל), כי בזמן האקציה של הפלה בקיץ 1942 (הובלת למעלה משלוש מאות אלף איש לטרבלינקה) לא היו מתנדבים למאבק עם הגרמנים. על מאבק חשב רק קומץ בני נוער, חסר הכשרה צבאית, בלתי מאורגן ובלתי מזויין. מפקד ה"ז'.או.ב." עצמו, אנילביץ', היה חסר הכשרה צבאית. יש לציין מתוך הערכה, שדוקטור אדלמן עומד על דעותיו ועל הנתונים המספריים של ה"ז'.או.ב." בלי שינויים מאז פירסומו הראשון בשנת 1946.
בפעם הראשונה אחזו היהודים בנשק בימי 18-21 בינואר 1943. היתה זו מה שמכונה האקציה של חודש ינואר, שבה רצו הגרמנים להוציא מהגיטו כשליש מהתושבים. משנתקלו בהתנגדות, הצליחו תוך ארבעה ימים להוציא כשבעת אלפים איש בלבד והפסיקו את האקציה, אחרי שהיו להם כתריסר הרוגים או פצועים קשה וכמה עשרות פצועים. כדי להבטיח את עצמם בפני התערבות של ה"א.ק." לטובת הגיטו, ערכו הגרמנים מה-17 עד
ה-21 בינואר 1943 בצד ה"ארי" בוורשה חטיפה המונית של אנשים. באקציה של חודש ינואר היה הכוח העיקרי ה"ז'.ז.וו.", שמנה אז כארבע מאות חיילים חמושים בנשק חם. ל"ז'.או.ב." היו אז כעשרים-שלושים אקדחים, אך השתתף באורח אינטנסיבי במאבק, כשאנשיו משתמשים באלות, בסכינים ובגרזנים; הוא סבל אבידות כבדות, הנאמדות על ידי אדלמן בלמעלה מארבע מאות הרוגים או מגורשים לטרבלינקה. עובדה זו שברה את הדינמיקה של ה"ז'.או.ב." לעומת זאת הנחיל ה"ז'.ז.וו" אבידות הרבה יותר כבדות לגרמנים, תוך אבידות עצמיות מזעריות. עובדה זאת הגבירה את אמון הנוער במומחיות הצבאית של ה"ז'.ז.וו."
בזמן האקציה בחודש ינואר הייתי בתוך הגיטו בתחום ה"שופ" של פריץ שולץ, ועזרתי בפיקוד; חלק גדול מחיילי ה"ז'.ז.וו." היו מרוכזים באיזור הזה (הפלוגה השניה – מפקד פדרבוש, גרעיני הפלוגה הרביעית – מפקד פרנקל וכיתה עצמאית בפיקודו של ק. מנדלסון).
את התקופה אחרי ינואר ניצלו שני הארגונים להרחבת שורותיהם, להדרכה וחימוש. "ז'.ז.וו." קיבל מ"או.ו.-ק.ב." נשק נוסף, ובסך הכל קיבל בשנים 1939-1943 מן המקור הזה (תוך רכישות עצמיות קטנות): שלוש מכונות יריה כבדות, שלוש מכונות יריה קלות, עשרה תת-מקלעים, למעלה מעשרים KB, כתריסר KBK, כתריסר PM, למעלה מאלף רימונים, למעלה משלוש מאות אקדחים ותחמושת שסופקה באורח קבוע באפריל ובמאי 1943 על ידי חיילי "או.ו.-ק.ב." שהיו מופיעים במדים של מכבי האש והמשטרה המכונה "הכחולה".
* הפולני מגיסטר בדנארצ'יק היה חבר פעיל בקבוצת ק.ב. – פלג של א.ק. (ארמיה קראיובה) – צבא המולדת המחתרתי-ימני הפולני. הוא עמד בקשר עם "הארגון היהודי הלוחם – ז.ז.וו." בגיטו ורשה. פרסם מאמרים רבים וספר על מרד גיטו ורשה. מאמרו, שאנו מביאים כאן באופן חלקי, נתפרסם בעתון הוורשאי "ז'יצ'ייה ליטראצקי" (היים הספרותיים), מספר 1368, ביום 16.4.1978