כיבוש יפו, אנו יוצאים לכבוש את יפו

מתוך הספר: חיים לזר, כיבוש יפו, תל אביב, 1981 

אנו יוצאים לכבוש את יפו

עוד בינואר 1948 החלו מפקדת הארגון ומחלקת התכנון (ח"ת) לתכנן תוכניות כיבוש. המצב הפוליטי והצבאי של חודשי המעבר חייב מחשבה בכיוון זה. במלחמת ההכרעה שעמדה לפרוץ עם חיסול השלטון הבריטי אסור היה להניח את היוזמה בידי האויב. היו נימוקים רבים לכך, אך החשוב שבהם היה היחס המספרי שעתיד היה להיווצר עם כניסת הצבאות הערביים הסדירים למערכה. אי אפשר היה להמשיך בשיטת ההתגוננות ההיקפית של כל ישוב וישוב בפני עצמו. גם קרבות התחבורה הגדולים שנתחוללו בחודשים הראשונים של שנת 1948 הוכיחו כי אחד הצרכים הראשונים של מלחמת ההכרעה היא כיבוש שטחים רצופים וייצוב חזית קצרה ככל האפשר.

ארבע תוכניות אלטרנטיביות תוכננו על ידי הח"ת:

א)      כיבוש ירושלים,

ב)      כיבוש יפו,

ג)       כיבוש אזור לוד ורמלה,

ד)       כיבוש המשולש טול כרם-שכם-ג'נין.

בשעת התכנון עוד אי אפשר היה להעלות על הדעת ביצוע של תוכניות אלה, ומה עוד בעת ובעונה אחת. לשם כך לא הספיק הנשק שבידי הארגון. רק אחר חודשים של ייצור ורכישה אפשר היה לחשוב על הגשמת תוכניות הכיבוש הלכה למעשה. ומבחינת הדחיפות והחשיבות האסטרטגית עמדה התוכנית של כיבוש יפו במקום הראשון.

באזור תל אביב נמצא הריכוז העיקרי של הכוח היהודי בארץ. בני תל אביב לא נלחמו בהגנת עירם בלבד, הם נלחמו בכל חלקי הארץ. נוער תל אביבי נשלח לגליל, לנגב, להרי ירושלים, לאבטחת התחבורה בכל רחבי הארץ. אבטחת הבסיס הראשי ומקור כוח האדם היווה משימה ראשונה במעלה. ועוד: הגנת הגבולות של תל אביב ריתקה אלפי אנשים בעמדות. האבידות הרבות שנגרמו לאוכלוסיה האזרחית – קרוב לאלף נפש נהרגו או נפצעו בחודשי המאורעות – היו עשויות לחתור תחת המורל. תוקפנותה של יפו הלכה וגדלה מיום ליום. מבסיסים ביפו הופגזה תל אביב במרגמות כבדות, ואזורים רחבים בעיר נעשו בלתי ראויים לישוב אזרחי.

אותה שעה היה מצבו האסטרטגי של הישוב קשה מכל הבחינות. ירושלים היתה מנותקת ונתונה במצור. בנמל חיפה שלטו הבריטים. רוב כבישי הארץ נמצאו בידי האויב. אפילו תחבורתה של תל אביב עם דרום הארץ וצפונה לא היתה בטוחה.

וכל זה – עשרים יום לפני פלישת הצבאות הערביים. עשרים יום לפני הסתערות הלגיון הערבי על ירושלים, לפני הפלישה של שלושה צבאות ערביים לגליל, לפני ההתקפה על הנגב. הלגיון הערבי חנה באיזור רמלה-סרפנד-וילהלמה, מרחק עשרים דקות נסיעה מתל אביב. ב-15 במאי יכול היה הצי המצרי להעלות כוחות רבים ביפו, במרחק שני קילומטר מרחובה הראשי של תל אביב. הצבא המצרי יכול היה לשלוח את הטנקים שלו לפרוץ את טבעת העמדות של תל אביב ולחדור לרחובותיה. יפו כראש גשר מצרי היתה מסכנת את לבו ומרכזו של הישוב העברי וכוח עמידתו.

אותה שעה שיתקה נוכחות הבריטים ביפו את ה"הגנה". היא תיכננה תוכנית לפעולה נגד יפו אחר צאת הבריטי האחרון, היינו ב-15 במאי, עם כניסת הצבא המצרי. הנה עדותו של איש ה"הגנה" יוסף אוליצקי, בספרו "ממאורעות למלחמה", על תוכניותיה של ה"הגנה" ביחס ליפו:

"שתי תוכניות התקפה ערך מטה ה'הגנה' בתל אביב למקרה של יציאת הבריטים את יפו. המשותף בשתי התוכניות גם יחד היה בתפקיד שנועד לתל אביב במערכה הכללית, והוא – לשמור על דרכי התחבורה האסטרטגית של המדינה היהודית הצמודות לתל אביב ומחברות את צפון הארץ עם דרומה.

תוכנית המינימום אמרה: – – – 'עם יציאת הבריטי האחרון את יפו יכבשו כוחות ה"הגנה" את אבו כביר, מנשיה ותל-א-ריש. אנשי העמדות יוסיפו להטריד את יפו, סלמה ויאזור, לכלאן בתוך השטח העירוני שלהן, וליטול מהן כל אפשרות להטריד את תל אביב ואת המסדרון שלה'. לצורך זה הוצע לפצל את 'חזית הדרום' לשתי חזיתות: האחת מזרחית-דרומית, שתכלול את תל חיים, יד אליהו, שכונת התקוה ושכונת עזרא, ותפקידה לכבוש את אבו כביר ולרתק את סלמה; והשניה, מערבית-דרומית משכונת מכבי עד לשפת הים, שתפקידה לכבוש את מנשיה ולרתק את יפו.

תוכנית המקסימום הרחיקה לכת. היא כוונה, נוסף על כך, לכיבושה המלא של יפו וכן לכיבוש המשולש יאזור-סלמה-בית דגון.

באו נצחונות ה'הגנה' בארץ והעמידו את הערבים על סף תמוטה כללית. יפו ופרבריה עמדו ליפול מאליהם כפרי בשל; ה'הגנה' החלה לטהר את כל מרחב יפו-בית דגון-יהודיה, ולשם כך לא היה צורך כלל לערוך את קרב ההכרעה ביפו גופא. את יפו ואת קווי הביצורים החזקים שלה אפשר היה לאגף ולהמם על ידי ניתוק קו התחבורה וכיבוש הכפרים הסובבים אותה. כי עם ניתוקה הגמור של העיר ממרכזי הערבים לא היתה נותרת בידה כל ברירה אלא להיכנע בלי אומר ודברים לפני כוחות ה'הגנה'.

תוכנית זו, שפשטותה היתה יעילותה, נתנה למפקדת ה'הגנה' כמה יתרונות למעלה מכל תוכנית אחרת של חדירה ליפו עצמה, בימים ההם. כי בעוד שלניתוק יפו היו דרושים כוחות אדם קטנים באופן יחסי, ובפרט של כוחות לוחמים מ'קו ראשון', הרי התוכנית להסתערות על יפו למען כיבושה במישרים היתה תובעת כוחות מרובים הרבה יותר, וגם קורבנות מרובים יותר, שכן דבר זה היה דורש הסתערות פנים אל פנים. שנית, אין הנצחון מובטח תמיד גם לכוחות גדולים כשהם נלחמים על עיר גדולה, כשכל בית וכל סימטת רחוב הופכים 'שדה קרב'.

השיקול האסטרטגי היה, איפוא, זה: יפו מתפוררת בין כך ובין כך, שוב אין מהווה סכנה רצינית לתל אביב וכיבושה יהיה כנשירת פרי בשל מן העץ. וחובת המפקדה היא לחוס על הכוחות הנתונים בידה ולהימנע מבזבוזם ללא הכרח ולשמרם לתפקידים המתגלים באופק".

 

כיוון שעדות זו על תכניות ה"הגנה" באותה תקופה קיבלה את הגושפנקה הרשמית של מפקדת ה"הגנה" במחוז תל אביב, חייבים אנו להסתמך עליה על אף כל הסתירות שבה.

ובכן, ה"הגנה" הכינה שתי תוכניות לגבי יפו: האחת לכיבוש השכונות החיצוניות בלבד, והשניה לכיבוש העיר בכללה. אך אחר כך היא הגיעה לכלל מסקנה שאין זה רצוי להסתער על יפו, משני טעמים: ראשית, עתידה העיר ליפול גם בלי הסתערות, כפרי בשל; ושנית, ההסתערות עלולה להיכשל, כי אין הנצחון מובטח בקרב על עיר גדולה.

לעומת זאת הניחה ה"הגנה" שאם יפו תנותק "מהמרכזים הערביים", היינו הכפרים בסביבתה, לא תהיה לה ברירה אלא להיכנע. ואם כי כל התוכניות האלה תוכננו לתקופה שלאחר יציאת הבריטים, לא הובאה כלל בחשבון האפשרות של נחיתת צבא מצרי ביפו בדרך הים. איש לא העלה על הדעת שבשעה שה"הגנה" תחכה לנפילת יפו כפרי בשל, עלולים טנקים מצריים לחדור לרחובות תל אביב. מטה ה"הגנה" לא שאל את עצמו מעולם מדוע החליטו הבריטים להישאר דווקא ביפו עד 15 במאי, בעוד שפינו מקומות אחרים רבים לפני מועד זה. הוא גם לא הביא בחשבון את יחידות הלגיון הערבי שחנו ברמלה ובווילהלמה ובבית נבאללה ושהיו עלולים להתקיף את תל אביב ממזרח בעת ובעונה אחת עם ההתקפה המצרית ממערב.

אכן, לא יכלה מפקדת ה"הגנה" להודות שדווקא כיבוש יפו לפני 15 במאי הוא אשר חולל את התמורה הגדולה במצב האסטרטגי, הכריח את המצרים לערוך את פלישתם בדרך היבשה והרתיע את הלגיון מלנסות את כוחו בהסתערות מצח על תל אביב.

אותה שעה כבר היה המצב האסטרטגי בארץ שונה לחלוטין מאשר כמה חודשים קודם לכן. הישוב היהודי הגיע לכלל הכרת כוחו. האמונה הטפלה בכוחם של ערביי ארץ ישראל נתבדתה. צבאו של קאוקג'י ניגף לפני משמר העמק. אחר דין-יאסין פתחה האוכלוסיה הערבית במנוסת הבהלה שלה ושירתה על ידי כך שירות גדול את האסטרטגיה העברית. בפעם הראשונה אפשר היה לארגן הגנה על אזורים רצופים שלמים. בזה אחר זה פינו הערבים את השרון, את טבריה, את חיפה – אחר שהבריטים נתנו את האות כי ישלימו עם כיבוש העיר על ידי יהודים (בפרספקטיבה היסטורית ניתן לקבוע כי מגמת הבריטים היתה באמת להקל על פינוי חילותיהם. הם רצו בשקט בנמל. ומכיוון שידעו כי בשום פנים לא יעלה בידי הערבים להכניע את האוכלוסיה היהודית בחיפה, התירו ליהודים להכניע את הערבים).

דווקא ביפו סייעו הכוחות הבריטיים לערבים עד הסוף. יתר על כן: בעצם ימי הפינוי הביאו תגבורת לעיר, כאשר נוכחו לדעת שהערבים לבדם אינם יכולים להגן עליה. כי גם לבריטים היה ברור שנסתיים שלב אחד במלחמה ועומד להתחיל שלב שני: זה של התמודדות הישוב עם הצבאות הסדירים של הארצות הערביות. שמירת יפו כבסיס בידי הערבים היתה בעלת חשיבות גדולה להצלחת הפלישה. אלמלא כן לא היו הבריטים מגלים תקיפות כזאת בנסיונותיהם למנוע את כיבושה על ידי הארגון הצבאי הלאומי.

 

*

חג הפסח הגיע. בשנים כתיקונן היתה תל אביב שוקקת המון חוגגים. בתי המסחר היו מתמלאים קונים, השווקים היו הומים מעקרות בית, אורחים היו באים לראותה שמחה בשמחת חג האביב והשחרור.

ואילו בשנת תש"ח העיבה דאגה חמורה על צהלת החג. העיר התבוססה בדמיה, ואם כי בצד בשורות המוות כבר החלו מופיעות בשורות נוחם, עוד היו רחובות העיר מלאים פליטים, וקולות נפץ ורעם יריות היו קורעים את דממת הלילות. תל אביב היתה בקו האש הראשון, עיר בחזית.

בעלית גג של בית אחד ברחוב וולפסון בתל אביב היתה תכונה רבה. מפקדי פלוגות יצאו דחופים למלא את ההוראות שקיבלו ממטה המחוז. ניתן צו לגייס את הלוחמים ולבחור מכל פלוגה שתי גונדות, שאחת מהן תישלח לחזית ואחת תוחזק כעתודה. כל האנשים נצטוו להימצא בבסיסים, ועל כל גונדה הוטלה חובה להחרים במשך הלילה עד עשר מכוניות. הגונדות הלוחמות נתרכזו במחנה דב.

איש לא ידע עדיין מהי מטרת הגיוס, אך הכל הבינו כי משהו גדול עומד להתרחש.

הקשר פעל במהירות הבזק. הבחורים עזבו את בתיהם עוד בטרם הסבו לסדר. בשעות הערב המאוחרות ניגשו קבוצות קטנות של בחורים מזויינים למגרשי החניה ברחובות או למכוניות בודדות, ועשרות כלי רכב הוחרמו ונשלחו בכיוון הבסיסים.

ברזילי (שמחה רז) האחראי לתחבורה, יצא אותו לילה במכונית לסיור בעיר כדי לבדוק אם הפעולה מתנהלת כסדרה. לפתע נעצרה מכוניתו על ידי כמה בחורים מזויינים, שהודיעו לו כי הם מחרימים אותה לצרכי הארגון הצבאי הלאומי. לא הועילו כל טענותיו שגם הוא איש הארגון ושהוא נוסע בשליחות הארגון. כבר עמדו להוציאו ממכוניתו, כאשר אחד המפקדים הכירו וציווה להרפות ממנו.

בבסיס של מחלקת התחבורה נבדקו כל המכוניות, ואלה שלא נמצאו ראויות לתפקידן, הוחזרו לבעליהן. כמאה מכוניות שנמצאו טובות לשימוש, רוכזו ליד מחנה ירמיהו, בקרבת בית הספר קלישר ובסמטאות הספר.

מטה הארגון גייס גם פלוגות לוחמים מנתניה, מגוש דן וממושבות הדרום. אמנם, אפשר היה למצוא גם בתל אביב את מספר האנשים הדרוש, אך המטה רצה לתת הזדמנות ואפשרות לרכוש נסיון קרבי למספר רב ככל האפשר של אנשים.

גם כל שירותי העזר של הארגון גוייסו.

אביאל כץ, ביחד עם יצחק טולידנו ואהרון רוסו, הפעילו מהנדסים, משרטטים ומודדים והכינו מאתיים מפות מאזור הפעולה. הוכנו גם מפות מיוחדות לצרכי הרגמים, ובהן סומנו מטרות להפגזה וכן מקומות שאין לפגוע בהם, כגון בתי חולים, מקומות קדושים, קונסוליות וכדומה.

המפות חולקו למפקדי היחידות; לקציני המטה ולמפקדי תצפיות המרגמות. במפות סומנו נקודות ההתפרצות, קווי ההתקדמות, מקומות הבסיסים, עמדות ההרעשה, מחסני הנשק והתחמושת, מחסני אספקה, תחנות השירות הרפואי, מושב המטה וכו'.

הממונים על האספקה, החלו מרכזים כמויות גדולות של מצרכים שונים במחסן מרכזי בקרבת הקו הראשון, וכן הקימו מחסנים רזרביים במקומות שונים בעיר. בקרבת החזית אורגנו מטבחים לארוחות קלות וחמין וכן אורגן המטבח המרכזי שצריך היה לספק ארוחות חמות למאות לוחמים.

דוקטור מתן, מנהל השירות הרפואי הארצי, החל לארגן את השירות לפעולה. בראש וראשונה היה הכרח להקים בית חולים ראוי לשמו, שיוכל לקלוט פצועים במספר רב ולהבטיח להם את העזרה הרפואית הדרושה.

ימים מספר קודם לכן נעזב בית החולים של דוקטור פרייד ברחוב יהודה הלוי על ידי בעליו, אחר שהערבים הגבירו את הפגזת תל אביב. למרות שה"הגנה" תבעה לעצמה את הבנין, נתפס על ידי אנשי הארגון. בשבת בבוקר, יום א' דפסח, הגיעו לבית החולים דרור גוריון, יוכבד ריעני, טופסי ונפתלי פרנקל, מנהל רוב הקורים לשירות רפואי בארגון (הוא נפל בקרבות בנגב, בשרתו בחטיבת גבעתי) והתחילו להכשיר את המקום לבית חולים צבאי. בעזרתן של בוגרות הקורסים לשירות רפואי נוקה הבנין וסודרו חדרי חולים עם שלושים מיטות, מרפאה, חדר ניתוח עם הציוד (האחראית לחדר היתה לאה), בעוד שרבקה בוימל ארגנה בית מרקחת עם כל התרופות הדרושות. כן סודר מטבח לחולים, ובשעה שש בערב היה בית החולים של הארגון מוכן.

הוקמו יחידות לעזרה ראשונה, שתפקידן היה להוציא את הפצועים מקו האש ולחבוש אותם חבישה ראשונה. בבית הספר של ה"אליאנס" הוקמה יחידה מיוחדת של אלונקאים שתפקידם היה להביא את הפצועים לבית הספר לשם מיון והעברה לבתי החולים. כן הוכנו חומרי רפואה בכמויות גדולות, תחבושות אינדיבידואליות לכל הלוחמים, אמצעי הובלה לפצועים וכו'.

באותו זמן נתקיים בשכונת שפירא, סמוך לקו העמדות, קורס ארצי של חובשים קרביים. שלושים המשתתפים בקורס גוייסו מיד לפעולה.

הוחלט כי הפצועים קשה יועברו מיד לבית החולים "הדסה", ואילו הפצועים קל יקבלו טיפול בבית החולים פרייד. ביום א' בשעה חמש בבוקר הודיע דוקטור מתן לבית החולים "הדסה" על התחלת הפעולה של הארגון וביקש להכין מיטות לפצועים.

גם ידי הנשקים היו מלאות עבודה. תוך שעות ספורות צריך היה לרכז במחנה דב כמויות גדולות של נשק, לבדוק אם הוא כשר לשימוש, להכינו לקרב ולחלקו בין הלוחמים.

ביום א' דפסח, בשעה תשע בבוקר, התחיל ריכוז האנשים במחנה דב. בזו אחר זו הגיעו מכוניות עם גונדות של לוחמים. התכונה במחנה היתה רבה. במקום אחד נערך מסדר של פלוגה, במקום אחר עסקו במיון הנשק או בניקויו. כאן פירקו פחים מלאים חומרי נפץ, שם הכינו את הציוד הקרבי לחלוקה.

בפעולות הקודמות של הארגון השתתפו עשרות לוחמים בלבד, וכעת עם ריכוזם של מאות לוחמים במקום אחד, עמדו בפני בעיות ארגוניות קשות. את הבעיות הארגוניות פתר בהצלחה יהושע (אליהו טמלר) אשר חונן בכשרונות ארגוניים מיוחדים. ללא לאות עבד יהושע משך כל היום עד צאת השיירה לחזית. הוא קיבל את האנשים מן המחוזות השונים, קבע את מקום חנייתם, הרכיב את הפלוגות הלוחמות, קבע את מפקדיהם, חילק את נשקם והכשירם לחזית.

פגישתם של מאות הלוחמים היתה מלווה מחזות שמחה וגיל. אחים ורעים אשר במשך שנים נרדפו, עונו ונודו, אשר כל הימים נלחמו כאלמונים, עמדו להתייצב לקרב הגלוי הראשון.

לפנות ערב נערך מיפקד. היחידות הסתדרו מאחורי מפקדיהן, והתחילה חלוקת הנשק. בשביל רבים היה זה המיסדר הראשון במעמד גדול כזה, ובפעם הראשונה ראו כמויות כאלה של נשק. הלב רחב מגאווה ושמחה למראה כל הברזל שנקבץ. הבטחון העצמי גבר. הכל ששו אלי קרב. כל אחד ליטף את נשקו באהבה, הסתכל בו כמאוהב, מוכן להשליך עליו את יהבו.

בסך הכל חולקו מאה ושמונים רובים, כארבע מאות סטנים, שלושים וחמישה מקלעי ברן, כאלפיים רימונים, שישים אקדחים, שני פיאטים, שתי מרגמות בעלות קוטר של שלושה אינץ'. נוסף על אלה הוכנו כעשרים טון של פגזי מרגמות, שני טון חומרי נפץ, שישים אלף כדורים, וכמות ניכרת של מוקשים ובקבוקי מולוטוב. זלמן (ברגמן) ווילי ובן-חיים דאגו לריכוזו של הנשק.

מפקדי היחידות נקראו למטה וקיבלו הסברה על הפעולות ועל חלקם בהן.

באותו ערב הגיעו למחנה דב שני נציגים של לח"י, יעקב גראנק הוא דב הבלונדיני וצבי פינקלשטיין. הם באו לבקש שבפעולה ישותפו גם יחידות של לח"י. חבר המפקדה עמיצור השיב להם שכל סידורי הקרב כבר הושלמו וכל היחידות כבר קיבלו קטע בחזית, ואי אפשר לשנות את עריכת הכוחות ברגע האחרון כדי להקצות קטע ליחידות של לח"י. אך אפשר יהיה להפעיל את אנשי לח"י כעתודה ראשונה לקו החזית. נציגי לח"י הודיעו שישובו ויביאו תשובה סופית להצעה זו. כעבור כמה זמן חזרו והודיעו כי מרכז לח"י אינו מסכים להשתתף בקרב בתנאים אלה.

עם חשיכה הסתדרה לאורך הכביש תל אביב-רמת גן שורה של מאה מכוניות משא, ובראשן ארבע המכוניות המשוריינות של הארגון הצבאי הלאומי. במחנה דב חיכו מאות חיילי הארגון לאות ליציאה לקרב.

על גג הבית הקטן שבו שכן מטה המחנה נערכו התייעצויות אחרונות. הגיעו ידיעות מדאיגות מתל אביב. נמסר כי ה"הגנה" הכריזה מצב הכן וכי היא מגייסת את אנשיה כדי להפריע בהתקפה. עלתה הצעה לדחות את ביצועה ליום או יומיים. בתחילה היו הדעות שקולות, אך בסוף נפלה ההכרעה: עוד הלילה יצאו לקרב.

בחצר חיכה המיפקד, שבו השתתפו למעלה משש מאות איש מחיילי הארגון. על שרווליהם ענדו את סמל הארגון. כי הפעם עמדו לצאת להתקפת מצח, ולא לפשיטה פרטיזנית במסווה של אלמוניות.

היה לילה בהיר. אור הירח המכסיף בקע מבין קרעי עננים. כמרבד קסמים, משובץ באלפי פניני-כוכבים, התנשאו השמים המשחירים. מהפרדסים הסמוכים נישאו ריחות בושם של לילה אביבי. שררה דממה עמוקה. רק קולו של המפקד הבקיע את הדממה. הקול גבר והלך. והלמותיהם של מאות לבבות, שדפקו בקצב אחיד, אף הם גברו והלכו. מאות זוגות עיניים נצמדו לדמות שעמדה לפני הטורים הערוכים.

החיילים לא ידעו כי המדבר אליהם הוא מנחם בגין, מפקד הארגון הצבאי הלאומי, שכה הרבו לשמוע עליו ואת פניו לא ראו. אך הלב אמר להם מיהו העומד לפניהם ונוסך ברזל בלבותיהם. דבריו חצבו להבות אש. וכרחש עברה ההכרה בין השורות: המפקד… מנחם בגין… וכה דיבר באוזניהם:

חיילי המעמד!

"אנו יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל. דעו מי עומד מולכם. זכרו את מי השארתם מאחוריכם. מולכם אויב אכזרי שקם לכלותנו. מאחוריכם הוריכם, אחינו וילדינו. הכו באויב! קלעו היטב. חסכו בתחמושת. אל תדעו רחמים בקרב, כשם שהאויב אינו יודע רחמים כלפי בני עמנו. חמלו על נשים וילדים. מי שמרים ידיו לכניעה, את נפשו הציל. שבוי הוא בידיכם, אל תפגעו בו. להתקפה יוביל אתכם גונדר גדעון, המנוסה בקרבות. זכרו את דגל המעמד. כיוון אחד לפניכם: קדימה!"

 

את דברי המפקד השלים גדעון. הוא נתן הסבר קצר על הפעולה ודרך ביצועה: ניתוק מובלעת מנשיה על ידי פריצה עד לחוף הים; סריקת השטח הכבוש וטיהור מנשיה כולה, לרבות שכונת חסן בק ומסגדה; עקירת הקוץ הממאיר מבשרה של תל אביב; ייצוב העמדות והרעשת מרגמות כהקדמה לשלב השני.

השלב השני יתבטא בפריצת השריון בליווי כלי הרכב הרגילים, תוך ניצול התרופפותה של מערכת העמדות בעומק. פטרולים ממונעים ופטרולים רגליים יסרקו את העיר מן המרכז כלפי חוץ.

הוא מנה את מטרות ההפגזה: למנוע תנועה צבאית סדירה בעיר, לשבור את רוחם של חיילי האויב, לגרום אנדרלמוסיה באוכלוסיה האזרחית כדי שתקום בה תנועת בריחה המונית. בסוף דבריו הדגיש גדעון פעם נוספת את ההכרח לקמץ בתחמושת.

עד לאותו מיפקד לא ידעו רוב החיילים מה מטרת הפעולה שלמענה גוייסו ולאן פניהם מועדות. דברי המפקד פעלו עליהם כזרם חשמלי. התלהבותם לא ידעה קץ.

טורים-טורים יצאו הלוחמים לכביש הראשי. יחידה אחר יחידה עלתה על מכוניתה. השיירה התחילה לנוע.

טור של מכוניות, שארכו כקילומטר, התחיל להתקדם לעבר תל אביב. באשמורת השלישית נכנסה השיירה לעיר, שהיתה שקועה בשינה עמוקה. היא התפתלה בסמטאות הצרות המובילות לכיוון יפו. בבנין בית "אליאנס" נקבע מקום מושבו של המטה. היחידות שוכנו בבניינים הסמוכים.

לפי התוכנית המקורית צריך היה להתחיל בהתקפה בשעות הלילה. אולם ההתייעצויות במחנה דב וההכנות הארוכות גזלו זמן. כאשר האנשים הגיעו לקו הקדמי, עוד היה צורך לערוך את היחידות, לתת הסברה סופית למפקדיהן, להציב את המרגמות, למתוח את קווי הטלפון.

יחידת הקשר, שבראשה עמדו א. וויצנר וא. מולצ'נובסקי, הרכיבה את המרכזיה במטה הקרבי ומתחה קווים לחזית ולעמדות התצפית של הרגמים. תפקידה היה ללוות את הפורצים בהתקדמותם ולקיים קשר מתמיד בין החזית ומושב המטה.

הרגמים: צ'אנקי (דוד בריסק), האוסטרלי (א. קאיפמן) ושקליארש החלו להתקין את המרגמות.

שתי מרגמות של שלושה אינץ' היו בידי הארגון. האחת נלקחה פעם בשעת פעולת רכישה בראש העין והשניה במחנה הצבא ליד פרדס חנה כחודש קודם לכן. שתיהן היו מונחות ככלי אין חפץ בו, כיוון שלא היו פגזים מתאימים. אולם לאחר ההתקפה על הרכבת ליד פרדס חנה, שבה נרכשו פגזים לרוב, הוצאו מתוך מחבואן. עתה הגיעה שעתן להפגיז את יפו.

שניים מחדרי בית הספר שימשו כמחסן לנשק רזרבי וסדנה לתיקונים. אלכס, אורי, נתנאל, יצחק, צבי ודוד חייבים היו לספק לחזית נשק מתוקן ומחסניות טעונות. יחידה של נערים נתמנתה על ניקוי הכלים, ויחידה של בנות עסקה במילוי מחסניות של סטנים.

הכנות אלה גזלו זמן נוסף. רק עם זריחת השמש היו מוכנים לפתוח בהתקפה. אך עתה נתעוררה השאלה אם להתקיף לאור היום, או להמתין לרדת הלילה ולהתקיף בחשיכה, בהתאם לתוכנית המקורית. נערכה התייעצות קצרה.

הכריע השיקול שהאויב בוודאי הרגיש בתכונה הבלתי-רגילה, ואם יתנו לו שהות, ינצל את היום כדי להביא תגבורת ולבצר את עמדותיו. למרות שאבד יתרון ההפתעה, הוחלט לא לדחות את הקרב.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות