כיבוש יפו, מול חומת אש ופלדה
מתוך הספר: חיים לזר, כיבוש יפו, תל אביב, 1981
מול חומת אש ופלדה
בשעה תשע בבוקר פתחו המרגמות באש. הן עמדו בחצר של בית הספר "אליאנס", במקום שלא היה מוגן ביותר בפני פגזי האויב, ושהיה חשוף לגמרי ליקוד השמש. הרגמים צ'אנקי והאוסטרלי שכבו בעמדה, כשלפניהם מפות האזורים ולצדם הטלפון שקשר אותם אל התצפית, מעל לעמדות המגן הקדמיות של הארגון, עליה ניצב בן-דוד.
למעשה היו הרגמים צריכים לתת סיוע וחיפוי ללוחמים בחזית. אולם הקו הראשון היה קרוב מדי, ואי אפשר היה לצפות לדיוק של קליעה עד כדי פגיעה בעמדות המערביות מבלי שתתהווה סכנה למתקדמים לקראתם.
לכן כוונו המרגמות לסביבית הנמל, לכיכר השעון ובית הסוהר, לשדרות המלך ג'ורג' ולעג'מי. כל השטחים האלה נסרקו בשיטתיות. פגז אחר פגז השתלשל לתוך לוע המרגמה, התנשא אל על ומצא את מטרתו בליבה של יפו. הרגמים עבדו שעה אחר שעה, יום אחר יום, בלי לדעת ליאות.
בינתיים חדרו שתי פלוגות רגלים לשטח ההפקר בין מנשיה ונוה שלום, בשני ראשים. לפניהם התקדמו פטרולים, כדי למנוע הפתעות. פלוגתו של יהושע (אליהו טמלר) פנתה לעבר פסי הרכבת. מפקד הגונדה קקטוס שלח כמה מאנשיו להשתלט על העמדה הערבית שלרוחב רחוב וולוז'ין, כדי לפרוץ את הדרך בפני הכוחות העיקריים. יחידה זו צריכה היתה לעקוף את העמדה הערבית העיקרית באותו אזור – בית החנויות האדומות – ולתת חיפוי לאגף השמאלי של פלוגה ב', שהתפרצה לעבר עמדה זו.
המקלען אליקים, עובדיה, גיורא וחבריהם הצליחו להתקרב עד כדי פסיעות מספר מהעמדה ברחוב וולוז'ין. עוד שניות אחדות, והם היו מפתיעים את הערבים באשם וכובשים את העמדה.
אך לפתע נפתחה עליהם אש עזה. אליקים וחבריו קפצו הצידה ומצאו מחסה בחנות עזובה. האש ניתכה עתה לאורך הרחוב מכל העמדות הערביות שבסביבה, ודרך הנסיגה נחסמה בפניהם. רסיסי רימונים ניתזו לכל עבר. הברנים בידי הבחורים עשו מלאכה נאמנה. צרור רדף צרור, מחסנית אחר מחסנית התרוקנה, אך קשה היה למקלעים הקלים להתמודד עם מכונות ה"שפאנדאו" שבידי הערבים.
להתקפת האש הצטרפו הבריטים בתחנת הרכבת, בבית הספר לשוטרים ובבנין הסי.איי.די. הבחורים הבחינו כי הערבים עושים נסיון לכתרם. אחד מהם, החובש אברהם מזרחי, כבר היה פצוע.
במרחק כמה עשרות מטרים משם התחולל אותה שעה קרב בין פלוגה ב', שמפקדה היה עלי (אליהו כץ), לבין הערבים.
פלוגה ב' צריכה היתה לפרוץ בכיוון לים. מפקד הגונדה קבצן-יריב (אליעזר סודיט) שלח כיתה אחת לעבר בית החנויות האדומות, בין הרחובות וולוז'ין וזרח-ברנט. על מנת לכבוש את העמדה שהגנה על הדרך לים. תפקידה היה לפרוץ קדימה, להתקדם דרך קירות וחצרות ולקיים כל הזמן את הקשר עם קבצן, שהתקדם אחריהם בראש יתר הכיתות. צמודים לקירות הבתים התקדמו הבחורים לקרן הרחוב, עד שעמדו מול העמדה הערבית.
לפני שהיה סיפק בידיהם לזנק לעבר בית החנויות האדומות, קידמה את פניהם אש קטלנית. הכיתה מצאה מחסה באחת החורבות. האנשים השיבו באש, אם כי לא ידעו בדיוק מאיזה כיוון יורה האויב. הם התקרבו בזחילה לקצה החורבה והציצו החוצה. כל הרחוב נסרק ביריות מכל העברים. דומה היה שכל בית, כל חלון, כל אבן פולטים יריות.
נתברר שהאויב ערוך כהלכה להתגוננות. בעמדותיו נמצאו יחידות סדירות של עירקים, סודנים, יוגוסלבים, חיילי הלגיון הערבי וכוחות בלתי-סדירים. העמדות היו מבוצרות בביטון וציודן כלל מכונות יריה קלות וכבדות, לימינן עמדו משורייניהם של הבריטים, שהיו מוכנים בכל רגע לפרוץ כדי להדוף כל התקפה יהודית. מערכת העמדות היתה בנוי לפי שיטת ההגנה בעומק, וערוכה באופן שהעמדות יתנו זו לזו חיפוי מהאגפים ומהעורף. מגגות הבתים, מאשנבי יריה מתוך הקירות ומהקרקע ניתנה אש מסייעת. ועמדות רזרביות היו מוכנות למקרה של נסיגה.
רוב הבתים בשטח ההפקר חרבו בחודשי המאורעות, והאויב ביצר אותה בהדרגה. העבודה נעשתה בבקיאות רבה, כנראה בעזרת מומחים ויועצים לא-ערביים. פריצת הקו הראשון לא היתה מביאה לידי הכרעה. מיד אחריו נמצאו קו שני ושלישי, ומאחורי מערכת ההגנה הערבית עמדו שוטרים וחיילים בריטיים, מצויידים בטנקים ותותחים.
כל הדברים האלה היו ידועים למטה הארגון. אך היה גם ידוע שביצורים איתנים ועמדות טובות עשויים להשרות שאננות ורשלנות, ושבהתחילם ליפול הם עשויים ליפול במהירות רבה.
עתה נתנו מערכת הביצורים המשוכללת של האויב ועדיפות האש שלו את אותותיהם. הכיתה בחורבה מצאה את עצמה מנותקת והחלה לתור אחר מוצא.
האנשים החליטו לעבור דרך חצרות הבתים. בינתיים ניסה גם קבצן לחדש את הקשר עם הכיתה על ידי פריצת מעברים דרך הקירות.
הכיתה התקדמה דרך החצרות עד לפינת הרחוב. העמדה הערבית היתה לפניה. הערבים לא השגיחו בחיילי הארגון. הם ירו בכל הכיוונים, ורק מדי פעם בפעם כיוונו יריותיהם לעבר החצר שבקרן הרחוב. הכיתה מצאה עמדת תצפית נוחה.
מיד הוכנה תוכנית להתפרצות. העמדה הערבית נמצאה בקומה השניה של בנין בעל חמש חנויות בעלות תריסים מוגפים. אחת החנויות היתה פתוחה. הוחלט שיטילו רימון, ועם ההתפוצצות יסתנן אחד הבחורים לתוך החנות הפתוחה. יטילו רימון נוסף, ובחור שני יעבור לשם וכך הלאה. שני האחרונים יישארו במקומם ויחכו לבואם של קבצן ויתר הכיתות. כאשר יגיעו לשם, יפתחו באש קטלנית על העמדה והארבעה בחנות יפעילו את רימוניהם, יקפצו לתוך העמדה וישתלטו עליה.
מיד החלו בפעולה. רימון התפוצץ בקול נפץ אדיר. בחור אחד זינק, וכעבור כמה שניות נמצא בחנות. רימון שני הרעיד את הסביבה ובחור שני הגיע לחנות. שוב הוטל רימון, והשלישי התרומם על מנת לזנק, אך לפתע שמע טירטור של מכונת יריה כבדה ממרחק קטן מאד. כמה עשרות מטרים משם עמדה מכונית משוריינת בריטית ופלטה אש. כולם שכבו מאחורי מחסה.
הבריטים היו כנראה עדים להתפרצות לעבר החנות וגמרו אומר להציל את העמדה הערבית. הבחורים זרקו רימון לעבר המשוריין, אך לא נגרם לו כל נזק. הוא הגיב בפגז שנורה לעבר החצר. עתה החלה גם העמדה הערבית לרכז את כל אשה בכיוון החצר. הבחורים נכנסו לתוך החורבה. תחמושתם לא היתה רבה, וצריך היה לקמץ בה. המשוריין ניסה להתקרב לבית, אך כאשר הוטל עליו רימון נוסף, נעצר. הוא חשש כנראה מפני בקבוקי מולוטוב. בינתיים כבר הגיע קבצן עד הפינה. המשוריין היסס קצת והתקדם שוב. עתה היה בטווח של בקבוקי מולוטוב, אך אלה לא היו בנמצא. קבצן שלח רץ להזעיק את אחד המשוריינים של הארגון.
בינתיים נמשכו חילופי העופרת בין שלוש הזוויות של המשולש: הבית בפינה, העמדה הערבית והמשוריין הבריטי. מדי פעם בפעם הוטל רימון מעמדה לעמדה.
אחר ציפיית מה הופיע משוריין של הארגון, בפיקודו של שמשון (י. וילנצ'יק) ונהוג בידי בן-טובים. בקושי פילס לעצמו דרך בין ההריסות. ברגע שהגיח מאחורי הפינה, החל דו-קרב בינו ובין המשוריין הבריטי. למשוריין היהודי היה רק מקלע ברן, בעוד שזה של האויב היה מצוייד במכונת יריה כבדה. לפתע הזדקר קנה "פיאט" מתוך משוריין האויב. הנהג היהודי נסוג והפגז החטיא. שוב הגיח המשוריין של הארגון, אך שוב נאלץ לסגת תחת איום ה"פיאט". כן נסוגו שני הבחורים מהחנות.
בקטע של פסי הרכבת עדיין נמצאה כיתת החלוץ של אליקים וחבריו במיצר. בפגיונות התחילו לקעקע את הקיר האחורי של החנות שבה מצאו מחסה. אחר מאמצים רבים עלה בידיהם לפרוץ חור בקיר, ואחד אחד זחלו לעבר השני. לעיניהם נתגלה חדר מרווח שלא היה בו אלא צוהר אחד סמוך לתקרה. אחר שהעבירו לחדר זה גם את הפצוע, החלו מטכסים עצה כיצד להגיע עד הצוהר. בסוף עלו איש על כתפי רעהו, עברו בעד האשנב וקפצו לחצר מרווחת, מוקפת חומה. בזחילה התקרבו לחומה, כי החצר נמצאה תחת אש האויב. אחד אחד קפצו ועברו את החומה. אליקים, שנשאר אחרון, הושיט את נשקו לחבריו שמעבר לגדר והתחיל מטפס ועולה גם הוא, אולם כאשר עמד למעלה נתפוררה החומה והוא נפל ארצה. הערבים השגיחו בו והטילו עליו רימון. אליקים לא איבד את קור רוחו. הוא הרים את הרימון והשליכו בחזרה לעבר הערבים. הוא ניצל את מבוכתם בשעת ההתפוצצות והצטרף אל חבריו.
נוכח עדיפות האש של האויב החליטו הבחורים לבקש את עזרתו של משוריין. ה"צפרדע", בפיקודו של קונוס (ברוך וינר) ובנהיגתו של ג'קסון (אליעזר זמלר), התחיל לפלס לו דרך לעבר העמדה הערבית. במידה שהתקרב לעמדה, הלכה וגברה האש שהומטרה עליו. קונוס הפעיל את מקלעו, וג'קסון הוסיף להתקדם. לפתע נשמעה צעקה איומה. המשוריין דרס אחד הלוחמים, זכריה חתוכה. כיוון שכל אשנביו היו סגורים ושדה הראיה של ג'קסון היה מוגבל, לא הבחין בבחורים ששכבו מאחורי גל הריסות והמטירו אש על האויב. גם הבחורים עצמם לא הבחינו במשוריין המתקרב.
בחיפוי המשוריין הוצא הפצוע על ידי החובשים וההתקדמות נמשכה. בהגיעו למרחק עשרים מטר מהעמדה נעמד המשוריין וקונוס פתח באש מרוכזת על הערבים. כוונתו היתה שבחיפויו יתקדמו הבחורים מן האגפים ויכבשו את העמדה מן העורף. אולם התברר שמאחוריה נמצאת עמדה נוספת.
החום במשוריין הלך וגבר. מחסנית אחר מחסנית התרוקנה, הידיים נלאו מההתאמצות. עיני האנשים במשוריין נכוו מחום הקלעים. כחצי שעה נמשך הקרב, והתחמושת הלכה ופחתה.
ג'קסון התחיל לסגת. נתברר כי רק בעזרת "פיאט" אפשר יהיה להרוס את העמדה. כעבור כמה דקות הגיע המשוריין הגדול, שהיה מצוייד ב"פיאט". יעקב שפירא, חייל הבריגדה היהודית לשעבר, שלח פגז. בסך הכל עמדו לרשותו שני פגזים. השני קלע למטרה. הבחורים, שהתקדמו מאחורי המשוריין, פרצו לתוך העמדה וכבשוה. אולם עוד לפני שהיה סיפק בידיהם להתבצר, התקרב משוריין בריטי מצוייד ב"פיאט" והיה הכרח לפנות את העמדה ולסגת.
קקטוס ואנשיו התקדמו לעבר הבית במאמצים נואשים כדי להוציא את מזרחי הפצוע מהחדר שבו נשאר. הסגן גלעדי (מיכאל לסקה) עזר לחובש להחליף את תחבושתו של מזרחי. קקטוס טיפס ועלה על הגג וניסה להציב שם ברן, אך לפתע הרגיש במהלומה חזקה בראשו ולכמה רגעים איבד את הכרתו. פגז שעבר על ידו הלם בראשו ובדרך נס לא התפוצץ.
כאשר קקטוס התאושש מההלם, שמע את החובש, שאף הוא נפצע בינתיים, זועק לעומתו שמזרחי וגלעדי נהרגו. התברר להם שהם מוקפים ערבים, שהתכוננו להסתער עליהם. ברימון פיזר קקטוס את המתקיפים ופרץ דרך לעצמו ולחובש הפצוע.
אחר שקקטוס קיבל טיפול ופצעיו נחבשו, לקח איתו כמה בחורים וחזר על מנת להגיע לשני ההרוגים, אולם אש האויב היתה כה עזה, שאי אפשר היה לחדור לשטח שבו נמצאו.
בלילה התגנבו למקום קקטוס, קבצן ואיתם כמה אנשים, אך את הגופות לא מצאו עוד. גם נשקם לא היה במקום. באותו יום נעלם גם שמואל וכטפוגל. הוא נראה לאחרונה על ידי אבנר (שורטי) בשעה שעבר את החומה, ומאז נעלמו עקבותיו. שלושה ימים אחרי כן הביא הצלב האדום את הגופות של מזרחי וגלעדי.
כמה נסיונות נוספים נעשו באותו יום להתפרץ בשתי גזרות החזית, אך בכל מקום נתקלו המתקדמים בחומת אש ופלדה. פעם נוספת ניסו להכניס לקרב את המשוריינים, אך השטח לא היה נוח לפעולתם. ההריסות חסמו בפניהם את הדרך. מאותה סיבה לא יכלו גם האנגלים להפעיל את משורייניהם. במקום אחד בו ניסה משוריין אנגלי להתקדם, חסמו בפניו את הדרך במוקשים.
אחר קרב שנמשך שלוש שעות נסוגו שתי הפלוגות לעבר נקודת המוצא לשם עריכת הכוחות מחדש. המפקדים הלכו למסור דין וחשבון למטה.
קציני המטה שמעו את הדברים פעם, פעמיים ושלוש, ושתקו. גדעון נתכנס עם עוזריו לחדר המפות כדי לדון על הדו"ח.
בינתיים פתחו הערבים בהפגזות נגד. פגזים נפלו בקרבת המטה. גדעון בירר אם שתי הפלוגות הנוספות, הערוכות בקרבת מקום, מוכנות לבלום מכה נגדית. "אצלנו לא יעברו", היתה התשובה.
ההפגזה הערבית שככה מבלי שבאה התקפת נגד. הערבים הסתפקו כנראה בהצלחתם ההגנתית.
המטה פתח בדיוניו. עתה ברור היה שמערכת הביצורים הערבית לא נתרופפה תחת הולם ההתקפה הראשונה. ולא זו בלבד, אלא שהיה ברור כי מעתה יהיו הערבים יותר ערים. כל נסיון מחודש של התקדמות היה בהכרח כרוך בקרבות מצח קשים.
הסיכום הראשון העלה שלא העריכו במידה מספקת את עדיפות האויב ואת כוח האש שלו. בשטח חזית צר, אפשרויות התנועה מוגבלות ביותר. אי אפשר היה לדבר על עקיפת קו האויב באמצעות משוריינים על מנת להתקיפו מן העורף. היה גם ברור שבהסתערות מצח של כוחות גדולים לא תבוא הכרעה. היא רק תגדיל את האבידות, אך לא תביא שינוי במצב.
אף על פי כן אי אפשר היה לשנות את התוכנית המקורית: ניתוק מנשיה מיפו על ידי פריצה לים, חשיפת אגף בלתי-מבוצר בקרבת מרכז העיר, סריקת מנשיה מערפה וחדירה ללבה של יפו. זו היתה עדיין הדרך היחידה.
אפשר היה לשנות רק את התכסיסים. נתברר שיהיה צורך להוציא את רוב הכוחות מאזור הקרבות, להשאיר את הכוחות הדרושים מאחורי העמדות ולעבור לשיטת התקפה אחרת: התקדמות של יחידות קטנות מצויידות בחומרי נפץ, פיצוץ עמדות האויב, ביצור השטח הכבוש והתקדמות נוספת. שיטה זו – זה היה ברור למטה – היתה יותר איטית, אך אחרת לא באה בחשבון.
במשך הלילה שרר שקט יחסי בחזית. גדעון העדיף לחכות עד אור הבוקר. ובינתיים הוסיפו הרגמים להפגיז את העיר הערבית.
אותו יום נפלו מאות פגזים על העיר. העיר נדהמה – הרבה יותר ממה ששיערו המתקיפים. וכאשר נודע ביפו, בשעות הצהרים, מי הם המתקיפים, נשתררה בהלה בעיר. כאשר בישרו כי חיילי הארגון נהדפו ולא כבשו אף עמדה ערבית אחת, לא האמינו התושבים.
בבוקר, לפני שהחלו הקרבות, יצאה יחידה אחת של הארגון לכביש ליד מקוה ישראל כדי למנוע הבאת תגבורת ליפו מאזורים אחרים. בערב הגיע למטה רץ מיחידה זו ומסר דו"ח: לא זו בלבד שבמשך היום לא הגיעה שום תגבורת לעיר הערבית, אלא שעוד יצאו מתוכה מכוניות משא מלאות אזרחים, שנראו נעות לאורך הכביש הראשי בכיוון רמלה. בין הבורחים נראו גם עריקים ראשונים מבין הכוחות הצבאיים הערביים.
ביום שבו החל הקרב על יפו פירסם עוזי, מפקד המחוז, את ההודעה הבאה:
הודעה
א) הבוקר בשעה 6.45 עברו חיילינו להתקפת נגד על יפו הפורעת, המתקיפה זה זמן רב את תל אביב באש מרגמות כבדות.
ב) עמדות ה"הגנה" באזור המותקף קיבלו הודעה מוקדמת על התחלת ההתקפה.
יום א' – א' דחומה"פ תש"ח (25.4.48)
שעה: 9.30 מפקד המחוז