כיבוש יפו, מלחמת עמדות

מתוך הספר: חיים לזר, כיבוש יפו, תל אביב, 1981 

מלחמת עמדות

זמן רב היתה המלחמה בין יפו ותל אביב סטטית. מתוך עמדות קבועות, שבוצרו במרוצת הימים בצר היטב, הוחלפו יריות, ורק מדי פעם בפעם עשו הערבים נסיון להשתלט על עמדה יהודית או לפוצצה.

עמדות הארגון הצבאי הלאומי השתרעו בשרשרת לאורך כל הגבולות: בגבול מנשיה, בכרם התימנים, בשכונת שפירא, בשכונת התקווה. בכל מקום הוקמה עמדה ראשית, ששימשה לא רק כמטה פיקוד של הגיזרה, אלא גם כבסיס אימונים, ולידה הוקמו עמדות משנה.

בעוד שה"הגנה" נקטה על פי רוב בשיטת התצפית, העדיפו אנשי הארגון הצבאי הלאומי את שיטת הפטרולים. יעילותן של התצפיות היתה מוגבלת מאד. שטח הראות היה מצומצם, ביחוד בסמטאות הצרות של שכונות הספר, ובתים גבוהים כיסו את שטח האויב מעין הצופים. רק בשעה שהערבים היו מתקרבים עד למרחק קטן מהעמדה, אפשר היה לראותם. לעומת זאת, יכלו הפטרולים לסייר בכל הסביבה, לחדור לחצרות ולחורבות הבתים ההרוסים, לסרוק את השטח כדי לתפוס ערבים מסתננים ולשלוט שליטה ממשית בכל האזור שעם צאת התושבים משני עברי הגבול הפך לשטח הפקר.

ה"הגנה" ראתה את עמדות הארגון הצבאי הלאומי בעין רעה. היא לא היתה מעוניינת להודות בקיומו של כוח צבאי שני בישוב. ומכל שכן שלא היתה מעוניינת לתת לכוח זה את האפשרות להוכיח את יעילותו. מן הימים הראשונים פתחה במסע תעמולה כדי להבאיש את ריח הארגון בעיני ההמונים ולהקטין את ערכו ככוח לוחם. נוסף על כך עשתה מאמצים רבים לדחוק את רגליהם של אנשי הארגון ולהרחיקם מעמדותיהם. רק במקום אחד הפיקו את זממם. על ידי עדיפות גדולה באנשים ובנשק ואחר איום באלימות, עלה בידה לחסל את עמדת הארגון הצבאי הלאומי בשכונת עזרא.

ימים אחדים אחר שחוסלה עמדת הארגון, ערכו הערבים התקפה קשה על אותה גיזרה. על בידיהם לחדור לבתים החיצוניים של שכונת בית יעקב ולהעלותם באש. מספר יהודים נרצחו בבתיהם.

למראה החדירה הערבית ולשמע היריות, קולות הנפץ והצעקות שבקעו מתוך הבתים, קמה בהלה גדולה בשכונה. מאות אנשים, לבושים בבגדי שינה, ובכללם אמהות שהחזיקו תינוקות רכים בזרועותיהן, החלו בורחים לעבר תל אביב. נשים מבוהלות התייפחו בבכי וזקנים עמוסי צרורות מטלטלין נתנו ביטוי ליאושם. בעיני התושבים המבוהלים לבשה ההצלחה הערבית המקומית ממדים מבהילים. נדמה היה להם שראו אלפי פורעים רוצחים ושודדים בשכונה היהודית. הפניקה תקפה במידת-מה גם את השכונות הסמוכות, וגם ממכבי החדשה ומיד-אליהו החל פינוי של נשים וילדים. בתל אביב עצמה התפשטו שמועות זוועה. זרם של תגבורת יצא לעבר השכונות המותקפות.

אותו לילה נשרפו עשרות צריפים בגבול שכונת התקווה. מאות אנשים נשארו ללא קורת גג, ובתל אביב נוספו אלפיים וחמש מאות פליטים. אחר ההתקפה הערבית הזאת פנו תושבי השכונות בפטיציה לארגון הצבאי הלאומי וביקשוהו שיקים עמדות באזורם.

ה"הגנה", במקום להודות בעובדות, חיפשה שעיר לעזאזל. היא האשימה את הארגון הצבאי הלאומי שאנשיו יצרו בהלה ברחובות תל אביב וגרמו ליציאה המונית של אנשים בלתי-מזויינים למקום התורפה, דבר שהפריע לאמצעי ההגנה הדרושים. אך תעמולה מפוקפקת זו, שהוכחשה אגב גם על ידי "הארץ", לא נשאה פרי. ה"הגנה" היתה אנוסה להשלים עם קיומן של עמדות הארגון בשכונות אלו, ובמרוצת הימים אף נוצרו יחסים אישיים תקינים בין מפקדי העמדות השכנות. בתחילה עוד התנגדה ה"הגנה" לשיטת הפטרולים של הארגון הצבאי הלאומי וטענה שהיא עלולה להרגיז את האויב ולהוציאו ממאורתו, אולם בסוף השלימה גם עם הפטרולים, ולפעמים היו אנשי שני הארגונים יוצאים לסיורי לילה משותפים, באורח בלתי-רשמי, כמובן.

תושבי שכונות הספר נתנו פעמים רבות ביטוי לאמונם באנשי הארגון הצבאי הלאומי. "כל זמן שאתם מקיימים כאן עמדות ומגינים עלינו, לא נעזוב את בתינו", היו אומרים. אחר שגבעת משה א' הותקפה קשות מאבו כביר, פנו התושבים לארגון וביקשוהו להקים עמדה בשכונה. שוטרים יהודיים, שהיו באים לעמדות, היו יוצאים לסיורים רק בלווית חיילי הארגון, וגם העתונאים שהיו מזדמנים לקו החזית היו מעדיפים לצאת עם אנשי הארגון.

בשלבי הפיקוד הנמוכים היו היחסים בין הארגון וה"הגנה" תקינים למדי, אם כי מלמעלה היו באות לעתים קרובות הוראות שאסרו על אנשי ה"הגנה" כל התיידדות ושיתוף פעולה.

פעם, כאשר הערבים ערכו התקפה קשה על עמדת הארגון הצבאי הלאומי בשכונת שפירא, הורגש בעמדה מחסור בתחמושת. מפקד העמדה פנה למפקד העמדה הסמוכה של ה"הגנה" וביקשו להלוות לו אלף כדורי רובה. הלה הסכים, אך התנה תנאי שהתחמושת תוחזר לו עד אור הבוקר, כדי שהדבר לא יוודע לממונים עליו.

בהזדמנות אחרת פנו אנשי ה"הגנה" בשכונת שפירא לחיילי הארגון וביקשום לצאת יחד לסיור לילה, כיוון שנדמה להם שהערבים כורים מנהרה מתחת לשטח ההפקר. חיילי הארגון הרחיקו בסיורם והגיעו עד לפרדסים, המרוחקים מרחק ניכר מהבתים הקיצוניים של השכונה היהודית, אך לא העלו דבר.

יום אחד, בשעת התקפה ערבית, נפצע קשה אחד מאנשי ה"הגנה", משה צפורי. חבריו היו אנושים להשאירו בשדה פתוח. שני חיילי הארגון הצבאי הלאומי יצאו לאספו, למרות האש העזה של הערבים. אך גם הם נפצעו ונאלצו לחזור בהם. שני אנשי אצ"ל אחרים זחלו למקום בו נמצא הפצוע והצליחו להביאו לעמדה, כשאחד מהם נפצע אף הוא.

יום אחד פנו אנשי ה"הגנה" בבקשת עזרה לחיילי הארגון בעמדתם שברחוב שבזי, מאחר שעמדת ה"הגנה" שהוקמה בבית הכנסת "אור זרוע", ברחוב זרח ברנט, היתה נתונה להתקפה קשה. חיילי הארגון יצאו למקום ועזרו להוציא את הפצועים על מנת להעבירם למקום מבטחים. כעבור זמן מה הגיעו הבריטים ופוצצו את בית הכנסת. זקנים מתושבי הסביבה עמדו סביב ההריסות והתאבלו על בית הכנסת שחרב, למרות שהיתה צפויה סכנה לחייהם מיריות הצלפים הערביים. הם חיפשו בתוך עיי המפולת כדי להציל את הניתן עוד להציל, והוציאו דפים קרועים וחרוכים מספרי קודש. דמעות עמדו בעיניהם בשעה שמצאו שופר וקרעים חרוכים של הפרוכת.

רבים היו המקרים שבהם נתקיים שיתוף פעולה בין עמדות ה"הגנה" והארגון בהדיפת התקפות, בסיורים משותפים, במתן חיפוי לסיירים ולחבלנים ובכל מיני דרכים אחרות. בסערת הקרב למדו אנשי ה"הגנה" להוקיר ולהעריך את אחיהם לנשק, למרות ההסתה הרשמית שבאה מלמעלה.

המפקדים הגבוהים של ה"הגנה" לא החמיצו שום הזדמנות לתקוע טריז בין שומרי הגבולות, להבאיש את ריחם של חיילי הארגון בעיני פקודיהם, להשמיץ את הארגון בעיני הציבור ולדחקו מתוך עמדותיו.

פעם אחת הופיעה יחידה של אנשי פלמ"ח בשכונת שפירא, ובאיום בנשק ציוו על חיילי הארגון לעזוב את עמדותיהם בשכונה תוך חמש דקות. חיילי הארגון החליטו לא להישמע. הם כיוונו שני מקלעי ברן נגד מביאי האולטימטום ודרשו מהם להסתלק. חפויי ראש עזבו אנשי הפלמ"ח את המקום.

בעמדה אחת בנוה שלום יצאו חיילי הארגון ואנשי ה"הגנה" לסיור לילה משותף, לפי בקשת האחרונים. למחרת בבוקר הופיע אחד המפקדים של ה"הגנה" והחל שופך קיתון של גידופים על ראשיהם של חיילי הארגון. הוא איים עליהם בנשק ודרש מהם לפנות את עמדתם. נשתררה מתיחות גדולה, וכמעט והגיעו הדברים לידי חילופי יריות לעיני האויב. שוטרים יהודיים שנזדמנו למקום יישבו את הסכסוך, ובסוף התנצלו אנשי ה"הגנה" בפני חיילי הארגון הצבאי הלאומי.

כך עמדו אנשי הארגון במערכה כפולה: נגד הפורעים הערביים ונגד אחים שערערו על זכותם לעמוד בגבןלות.

וגם מן הבחינה החומרית הפשוטה ביותר היו חיילי הארגון מקופחים. אנשי ה"הגנה" היו מקבלים אספקה סדירה, ארוחות חמות, סיגריות, בגדים ושאר צרכים, בעוד שאנשי הארגון היו מתקיימים בעמדותיהם בתנאים קשים, ברעב למחצה, ללא תקציב ומבלי ליהנות מתמיכת המוסדות שהיו עורכים מגביות לצרכי התגוננות. נשי ויצ"ו המעודנות, שהיו מחלקות תבשיל חם בעמדות ה"הגנה", היו פוסחות על עמדות הארגון. הן היו מצטדקות ואומרות שאינן מכירות אלא בכוח אחד המגן על העיר, ואין הן רואות צורך בכוחות הגנה נוספים. וכי יכלו לדעת שתל אביב עתידה להיגאל דווקא על ידי אותם הבחורים "המיותרים" מן הכוח המגן הנוסף, ושגם הן עצמן תינצלנה מכליה בזכותם של בעלי העמדות המקופחות?

התושבים המקומיים היו נוהגים יחס אחר בחיילי הארגון. הם אמנם היו מדלת העם, אך בשבילם לא היה הארגון מיותר. הם היו מספקים לבחורים בעמדות את המצרכים ההכרחיים ביותר. דבר זה נמשך עד שהוקם מטבח חיילי הארגון, אצל הגברת אוליצקי, שהיה מספק למגיני העמדות ארוחה חמה בכל יום.

 

*

הפיקוד הגבוה של הארגון ראה את המצב בעיניים פקוחות. לא זו בלבד שלא השלה את עצמו ביחס לכוח בינלאומי והתערבות מועצת הבטחון, אלא שכבר בשלבים הראשונים של התמורה הגורלית במצב הארץ ראה מראש כי ההכרעה תיפול בשדה הקרב וכי יש להתכונן לקראת היום שבו יפלשו צבאות ערב לארץ ישראל על מנת להשמיד את הישוב ולשים לאל את תקוות הדורות ואת חלום התקומה. לכן הפקיד הארגון מלכתחילה רק חלק מאנשיו על משמר הגבולות, והשאר הועסק בגיוס אנשים והדרכתם, ובייצור נשק ורכישתו.

אולם כאשר תוקפנות הערבים הלכה וגברה מיום ליום, כאשר מספר הקורבנות הלך וגדל והישוב שקע יותר ויותר ביאוש ורזיגנציה, הגיעה מפקדת הארגון לכלל החלטה שיש להרבות ולהרחיב את פעולות הפשיטה וההתקפה על מרכזי הכנופיות.

שבוע ימים אחר שפרצו המאורעות תקפו חיילי הארגון הצבאי הלאומי את אבו כביר. במכונית טנדר צבאית הצליחו מספר בחורים לחדור למרכזן המבוצר של הכנופיות ובפצצות תבערה הציתו בתים ששימשו משכנות לפורעים. הדליקות הטילו מורך בלבם של אנשי הכנופיות. מכוניות משוריינות של המשטרה הבריטית רדפו אחר מכונית הארגון, שנסוגה בכיוון חולון, אך לא הדביקוה.

זאת היתה התקפת הנגד הראשונה במרחב תל אביב, שבה נגרמו לערבים אבידות רבות בנפש וברכוש.

כעבור שבוע, ב-13 בדצמבר 1947, ערך הארגון התקפות קטלניות על מרכזי הפורעים בכל רחבי הארץ. התקפות אלו היו בעלות חשיבות רבה, גם מפני שערערו את בטחונם של אנשי הכנופיות והוכיחו להם כי לא ימשיכו בתעלוליהם ויינקו, וגם מפני שעודדו את הישוב היהודי, שנדהם לנוכח חוסר התגובה של ה"הגנה" אחר ההתפרעויות הערביות הראשונות. ביום אחד בוצעו פעולות בירושלים, בטירה, ביפו וביהודיה. בירושלים ובטירה חדרו חיילי הארגון לבין המוני הערבים בהתקפת מצח, הטילו פצצות וגרמו להם אבידות ניכרות בנפש וברכוש.

ביפו חדרו שניים מחיילי הארגון הצבאי הלאומי, חלבי (בן דוד) ושאול בדור – נהג, בלבוש ערבי למרכז העיר, ובהגיעם לשדרות המלך ג'ורג' הטילו פצצת חבית לתוך בית הקפה "ונציה", סמוך לקולנוע "אלהמברה". בית קפה זה היה משמש מקום כינוס לאנשי הכנופיות. ההתפוצצות הרועמת עוררה בהלה גדולה ברחוב הסואן ועוברים ושבים החלו נמלטים לכל עבר. פשטה שמועה שכוחות יהודיים גדולים התפרצו ליפו כדי לעשות שפטים בערבים. בית הקפה נהרס כולו, וכן נפגעו ארבע חנויות בסביבה. מיד הגיעו למקום חיילים בריטיים שפתחו בחיפושים, אך העלו חרס.

אחר כיבוש יפו נודע מפי שבויים ערביים שבפעולה זו נהרגו ארבעים אנשי כנופיות ורבים נפצעו. מאותו יום חדלו אנשי הכנופיות להתקהל במספרים גדולים.

חלבי נפצע בפעולה זו, אך אחר שנותח חזר לאיתנו, ולפעולות הקרביות.

ביהודיה בוצעה פעולת עונשין על ידי כמה עשרות חיילים של הארגון הצבאי הלאומי שהגיעו למקום לבושי מדים וכובעי פלדה לראשיהם. אנשי הכנופיות התייצבו לקרב אך הוכרעו אחר חילופי יריות. ערבים רבים נהרגו, והשאר – פורק נשקם.

בתים אחדים ששימשו בסיסים לכנופיות פוצצו ונהרסו.

בשלהי דצמבר שוב יצאו חלבי וחברו בלבוש ערבי למרכז יפו. הם נסעו במכונית ערבית שנשאה עליה מספר ערבי ושלט של חברה ערבית. המכונית היתה טעונה תיבות של תפוחי זהב, ובתוכן גם תיבות מלאות חומרי נפץ. שעה ארוכה עברה המכונית ברחובות העיר הערבית, אך בשום מקום לא נראתה התקהלות של ערבים שאפשר היה להשאיר להם את ארגזי חומרי הנפץ כמזכרת. אך למרות שהארגזים לא נפרקו והמטרה העיקרית של הפעולה לא הושגה איפוא, הביא הסיור תועלת מרובה מבחינה אחרת: שני חיילי הארגון הביאו איתם אינפורמציה חשובה על המצב בעיר.

כאשר המכונית, בדרכה לתל אביב, הגיעה לרחוב סלמה, נפתחה עליה אש חזקה מעמדות ערביות ובריטיות. שני בחורי הארגון השיבו באש, וליד משרד משטרת התנועה הטילו פצצות עזות-נפת (פיטרדות). אחר כך המשיכו בדרכם בכיוון רחוב הרצל.

הופעתה של מכונית "ערבית" ברחוב תל אביב עוררה בהלה בקרב העוברים והשבים, שהחלו דולקים אחריה. בפינת רחוב צ'לנוב ודרך פתח-תקוה עלה בידי הקהל לעצור את המכונית. מספר אנשים קפצו עליה ועמדו להתנפל על הנוסעים, שנראו כערבים. אולם אותה שעה הופיעו מספר צעירים במכונית וכן מספר רוכבי אופנוע, והסבירו לקהל כי אלה הם אנשי הארגון הצבאי הלאומי. הקהל נרגע ונתפזר אחר שנתן ביטוי לאהדתו לצעירים הנועזים.

ימים מספר אחרי כן שוב ערכו חלבי וחברו סיור ביפו. גם בפעם הזאת הביאו איתם ידיעות חשובות, וכן מספר עתונים ערביים שקנו בעיר הערבית. 

ב-1 בינואר 1948 נתקבלה ידיעה שכוחות ערביים מתרכזים במרכזה של יפו. מספר אנשי הארגון, במדי הצבא הבריטי, יצאו ליפו בג'יפ צבאי ועברו בשלום את המחסום שבמנשיה. ליד המחסום עמדו אנשי נג'אדה שחשבו אותם לחיילים בריטיים ולא שכחו לברכם לרגל השנה החדשה.

בלי קושי מצאו את מקום הריכוז של הכנופיות ופתחו עליו באש כבדה מנשק אוטומטי. הערבים, אחוזי בהלה, התפזרו לכל עבר, אך לא מעטים מן הפורעים נשארו מוטלים במקום.

יותר מחצי שעה שוטטה המכונית ברחובותיה המרכזיים של יפו, כשמכונות היריה פולטות אש. רבות היו אבידות הפורעים באותו יום, בעוד שחיילי הארגון שבו כולם בשלום לבסיסם.

אחד הימים הראשונים של חודש פברואר נבחר שוב להיפרע בו מן הרוצחים הערביים. אותו יום חדרו יחידות קרב של הארגון לרמלה ולקלקיליה אחר שהתגברו על מחסומי דרכים, הטילו פצצות, הרסו עמדות והפילו חללים רבים מבין אנשי הכנופיות.

אותו יום הרעישו מרגמות הארגון את תחנת הרכבת ביפו ואת התחבורה הערבית בכבישים רמלה-חיפה ורמלה-עקיר. גם עמדות צלפים בגבול תל אביב יפו הותקפו על ידי לוחמי הארגון.

ארבע התקפות נפרדות נערכו בו ביום על כלי רכב ערביים בכביש רמלה-יפו. ליד יעזור, כפר הפורעים שהטריד בקביעות את התחבורה העברית, נפלו חללים ערביים רבים במכוניות שהותקפו על ידי הארגון. גם ליד יהודיה נהרגו ונפצעו ערבים שנסעו בכביש רמלה-חיפה.

יום אחרי כן חדרה יחידת קרב של הארגון תוך הסתערות מצח לרמלה והטילה פצצות על המוסך של חברת אוטובוסים ערבית. אנשי הכנופיות ניסו לחסום את דרך הנסיגה בפני חיילי הארגון, ובין שני הכוחות החל קרב שנמשך זמן ניכר. בקרב זה נפגעו ערבים רבים, ואם כי חיילי הארגון פרצו להם דרך בסערת קרב והיו נתונים באש כבדה, לא נפגע איש מהם.

אותה שעה סבלו הארגון וה"הגנה" ממחסור בחומרי נפץ, ואילו בידי לח"י היה מלאי ניכר מחומר יקר זה.

משעה שהחלו המהומות ומלחמת העמדות בגבולות ניהל לח"י פעולות מלחמה משלו נגד יפו הפורעת. פעמים רבות יצאו חבלנים של לח"י לפיצוץ בתים ועמדות ערביות בשטח הגבול, וכן ניתקו את קו הרכבת לוד-יפו. בפעולות אלה גרמו אבידות ניכרות לכנופיות והטילו מוראם על הערבים בעמדותיהם.

אך גולת הכותרת של פעולות לח"י נגד יפו היתה פיצוץ ה"סראיה", ארמון השלטון התורכי הישן בלבה של יפו.

ב-4 בינואר 1948 חדרו שניים מאנשי לח"י – אברהם כהן הוא אלישע איבזוב שנפל אחר כך בשעת חדירה לשכם ו"ריגולטו" – בשתי מכוניות ליפו.

הראשונה היתה מכונית משא מלאה חומרי נפץ, ואילו השניה היתה מכונית נוסעים קטנה. שתי המכוניות נעצרו בכיכר השעון, בסימטה הסמוכה לבנין הוועדה הערבית הלאומית (לשעבר בית משפט השלום), ששימש מרכז הנג'אדה במחוז לוד. בית זה שימש גם מחסן נשק ותחמושת בשביל הלוחמים הערביים.

מיד יצא הנהג של מכונית המשא ועבר למכונית הקטנה, שהתרחקה משם מבלי לעורר חשד כלשהו. בשעה 12.45 התפוצצה מכונית המשא הנטושה.

קול הנפץ נשמע בכל רחבי העיר הערבית, ועד לתל אביב הגיע הדו. בנין ה"סראיה" נהרס כולו, וכן ניזוקו בניינים רבים בסביבה, ובכללם בנק בארקלי'ס, שאחד מקירותיו התמוטט.

קמה בהלה גדולה ביפו, ועם פינוי ההריסות נתברר כי שבעים אנשי כנופיות נהרגו, ובכללם מפקדים חשובים, וכמה מאות נפצעו.

הפעולה הזאת הטילה פחד ניכר על האוכלוסיה הערבית, ואימתה לא פגה אלא כעבור כמה שבועות.

החדירה לישובים הערביים נעשתה קשה מיום ליום. ערנותם של שומרי המחסומים גברה. שוב אי אפשר היה להפתיעם או להוליכם שולל על ידי התחפשות. העיר כולה היתה מוקפת טבעת של עמדות ומחסומים, ובמכוניות נערכו חיפושים מדוקדקים אך עוד נותר צד אחד בלתי-מוגן ושלא נשמר בקפדנות: גבולה המערבי של יפו, גבול הים.

יום אחד יצאה כיתה של שמונה אנשים, ובראשה אמציה (אהרן סדובניק), לפעולת נחיתה בחוף יפו. מטרת הפעולה היתה לחדור לעיר ולפוצץ בית קפה ערבי ששימש מקום מיפגש לכנופיות. מטרת משנה היתה זריעת בהלה ואי-בטחון בעיר הערבית ומשיכת כוחות ערביים מקווי החזית לכיוון הים.

בשעת בין השמשות ירדו השמונה, בהתחפשות של ערבים, בסירת משוטים שהוחרמה למטרה זו בירקון, והחלו חותרים ומתקדמים לעבר יפו. הכיתה היתה מזויינת במקלע ברן, מקלעי סטן אחדים, רימוני יד ופצצות מתוצרת בית.

זה מזמן ייצרו בתי המלאכה של הארגון פצצות עזות נפץ (פיטארדות) נוחות לזריקה לתוך בסיסי כנופיות ומקומות התקהלות. פצצות אלו היו דומות לליטר למדידת חלב והיו ממולאות בשני קילו חומרי נפץ ורסיסי מתכת. לפצצות היו ידיות, ובתוכן מנגנון שאפשר היה להפעילו בשניות מספר.

מול חוף יפו שטו ספינות משמר ערביות, אך חיילי הארגון הצליחו לחמוק על פניהן מבלי שאיש השגיח בהם.

במרחק מאתיים מטר מנמל יפו התקרבה הסירה לחוף. מחצית האנשים עלתה על היבשה. השאר נשארו בסירה כדי לשמור עליה ולחפות על הנסיגה. אליקים (שמעון וינוגרדוב) וחברו הציבו את הברן על החוף וחיכו לבאות.

ארבעת הנוחתים נכנסו לסימטה והחלו מתקדמים לעבר מרכזה של יפו. הם הופתעו מהדממה ומהעובדה שהרחובות היו ריקים מאדם. לפתע ראו שני ערבים צעירים עומדים ליד אחד הבתים. הערבים, שחשבום לאנשי כנופיות, הזהירום שיש עוצר חמור ושמשמרות אנגליים משוטטים ברחובות במכוניות משוריינות. הם הציעו לארבעת חיילי הארגון להוליכם למרכז יפו בדרכי עקיפין. קשה היה לדחות הצעה נדיבה זו. דרך חצרות, סמטאות וגדרות עשו את דרכם למחוז חפצם, כשהם מתקדמים בזהירות רבה כדי שלא לעורר את תשומת לבם של האנגלים. כאשר הגיעו לבית הקפה שצריך היה לשמש להם מטרה, מצאוהו סגור בגלל העוצר. כיוון שלא רצו לחזור בידיים ריקות, החליטו למצוא אובייקט אחר להתקפה.

בינתיים עברה כבר למעלה ממחצית השעה, וארבעת הבחורים השגיחו שני הערבים מתחילים להסתודד ביניהם, ומכניסים מדי פעם בפעם את ידיהם לכיסים בתנועות חשודות.

כעשר דקות אחר שהארבעה עלו בחוף, התקרבו שני ערבים לעמדת הברן והחלו חוקרים את יחידת המאסף מה מעשיה בחוף. הבחורים העמידו פנים כאילו הם דייגים ובליווי קללות וגידופים ערביים ציוו על שני הסקרנים להסתלק. אך לא עברו רגעים רבים ואש תופת ניתכה על העמדה מכל העברים. אליקים לא היסס אף לרגע והפעיל את הברן בכל הכיוונים שמהם באו היריות. זה עורר, כנראה, בעיני הערבים את הרושם שכוח נוחת תפס רצועה ארוכה של החוף, כי הם הפעילו נשק יותר כבד והגבירו את יריותיהם.

באותו זמן פתחו עמדות הארגון בגבולות באש חזקה על תחנת הצבא הבריטי ברחוב דניאל, סמוך לשפת הים, כדי להסיח את דעת הבריטים מנמל יפו ולמשוך את אור הזרקורים לעבר הגבול. סימפוניה אדירה של יריות ורעמי נפץ מילאה את חלל האוויר.

כאשר ארבעת הנוחתים שמעו את היריות מכיוון החוף, הבינו כי שעתם דוחקת. ללא שהיות נוספות חיסלו את שני מורי הדרך הערביים שלהם, ואחר כך הטילו פצצות לתוך מרתף אחד הבתים, שבו נראו ערבים רבים. מיד אחר כך החלו נסוגים לעבר החוף.

אך בינתיים פתחו אנשי הכנופיות ומשמרות הבריטים בחיפושים מדוקדקים בכל הסמטאות הסמוכות לחוף הים. היה הכרח לפרוץ את דרך הנסיגה תוך חילופי יריות. אחר קרב קשה הצליחו הארבעה להגיע אל החוף. הסירה לא היתה עוד במקומה הקודם. מחשש שמא תיפגע, ועל ידי כך יאבד אמצעי הנסיגה היחיד, הרחיקה המאסף מן החוף. הנוחתים הגיעו אליה בשחיה. האחרון שנכנס למים היה מפקד הפעולה, אך בשעה שירד לחוף נפגע בכדור במותנו, ולא היה בכוחו לשחות עד הסירה. שניים מן הבחורים חזרו על מנת לאספו, ומיד החלו חותרים לעבר תל אביב.

מטר האש מן החוף גבר והלך. זרקור מנמל יפו החל בולש את פני המים, וסירת מנוע יצאה לרדוף אחר הבורחים. תוך כדי חתירה צפונה הוסיפו הבחורים להשיב אש לרודפיהם.

המשוטים ניצחו את המנוע. מול קפה "שלגית", במקום שנקבע מראש לשם כך, עזבו את הסירה ועלו לחוף. ואם כי התפקיד המקורי לא בוצע, הרי נגרמו אבידות ניכרות לאנשי הכנופיות, נתערער בטחונם בעירם והם נאלצו מעתה להפקיד כוחות גם לשמירה על שפת הים.

האחראי לפעולות הקרב של הארגון במחוז תל אביב היה יהושע גולדשמידט, שהיה ידוע בכינויים "גל" ו"זבולון". הוא היה גם מפקד גדוד 14, הגדוד שביצע את מרבית פעולות הקרב. גולדשמידט היה ירושלמי, והיה תחילה מפקד הח"ק בבירה. כאשר נאסרו רוב המפקדים הגבוהים של הארגון בירושלים, ואף לו היתה צפויה סכנת מאסר, הועבר לתל אביב והקים בה את עמדות הגבול של הארגון. עם החמרת המצב היה גל משוכנע שירושלים תנותק מהשפלה, והוא דרש בתוקף שיחזירוהו לשם. הוא השיג את מבוקשו, ושוב נתמנה מפקד הח"ק, וכן היה אחראי לכל הפעולות שבוצעו בירושלים עד יום מותו. הוא נפל בעמדה בבית הספר לשוטרים, מפגיעה ישירה של פגז ערבי.

אי אפשר למנות, אפילו במסגרת ספר זה, את כל הפעולות שבוצעו על ידי הארגון בימים הטרופים ההם. פעמים רבות התקיפו חיילי הארגון את התחבורה הערבית במרחב תל אביב. בירושלים ובחיפה נערכו התקפות רבות על ריכוזי הכנופיות. פצצות חבית ומטעני חומרי נפץ אחרים עשו הרג בפורעים והטילו עליהם אימת מוות. בקרבות פנים אל פנים למדו הערבים להעריך את כושר הלחימה של חיילי הארגון.

במרוצת הימים חל גם מפנה בכל המצב הצבאי בארץ. על כרחה נאלצה גם ה"הגנה" לעשות פעולות תוקפניות יותר. תחילה הסתפקה בפעולות תגמול ועונשין בלבד, שלבשו בעיקר צורה של התקפות חבלנים על עמדות האויב. אי אפשר היה לעבור בשתיקה על מעשי החבלה של הערבים, שנעזרו על ידי "מומחים" לא מכוחות הצבא והמשטרה הבריטיים בלבד, אלא גם מבין חיילים נאציים לשעבר, גרמנים, פולנים, יוגוסלבים וכו'.

בשעה שחבלני ה"הגנה" יצאו לפעולות נגד אבו כביר ושכונות ערביות אחרות, עוד לא חלמה ההנהגה הרשמית על כיבושים של קבע. גם אם עלה בידי המגינים היהודיים להשתלט על עמדה או בית, לא נשארו בתוכו אלא במשך הזמן שהיה דרוש כדי לפוצצו.

למעשה היה זה בשעת הבקעת הדרך לירושלים שה"הגנה" הגיעה לראשונה לכלל מחשבה על כיבושים. היה ברור כי אי אפשר להוסיף ולסכן חיי אדם ללא צורך על ידי העברת שיירות של מכוניות בתוך ישובים ערביים. כך הכירו לבסוף בצורך לכבוש את צדי הדרך, ולו רק כיבוש ארעי, עד למעבר השיירה. הכיבושים הראשונים מסוג זה עוררו את הבריטים לתגובה מהירה: הם דרשו להחזיר לערבים את השטח שהוצא מידיהם, ועל פי רוב הנהלת הסוכנות מקבלת את התביעה הזאת.

כיבוש דיר יאסין על ידי כוחות הארגון הצבאי הלאומי ולוחמי חירות ישראל הביא לידי שינוי מכריע בשטח זה. כיבוש זה היה גורם מכריע בנצחון ישראל, לא רק מפני שהטיל אימה על האוכלוסיה הערבית בכל רחבי הארץ והניע אותה למנוסתה, אלא גם מפני שהיה הראשון בשורה של כיבושים שלא לצורך נסיגה.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות