כיבוש יפו, מלחמת שלושים שנה

מתוך הספר: חיים לזר, כיבוש יפו, תל אביב, 1981 

מלחמת שלושים שנה

כל שלושים שנות השלטון הבריטי בתל אביב ויפו היתה נטושה מלחמה בין שתי הערים. אף באותן התקופות שבהן לא עמדו זו מול זו עם הנשק ביד היתה יפו שופעת רעל ומטפחת בלבה את השנאה, שבשעת כושר תורגמה לרצח.

יפו היתה עיר גדולה שכולה ערבית, ובפתחה ממש יכלה לראות את הישוב היהודי גדל ומתבסס ומכה שורשים בארץ. יפו גם היתה שנים רבות שער העליה, ונמלה שגשג משכרה של העליה.

אין פלא, איפוא, שהיא היתה אחד ממרכזי התנועה הלאומנית הערבית. תושביה עמדו על רמה השכלתית גבוהה במקצת מזו של שאר המרכזים הערביים. הם יכלו לקרוא עתונים, שברשות השליטים הבריטיים ניהלו תעמולת רצח שחצנית נגד הישוב היהודי.

בשנת 1919 סער המזרח התיכון הערבי כולו. כובשיו הבריטיים והצרפתיים חילקו ביניהם את השלל. הלאומנים הערביים ראו את חלומותיהם על עצמאות מדינית הולכים ומתבדים.

במצרים געש האספסוף ופרע בבריטים. בסוריה נתלקחה אש המרד נגד הצרפתים. בכל מקום היו ידי השליטים החדשים מלאות עבודה.

אך ביפו שרר שקט. בעיר חנה הבטליון האמריקני של הגדוד העברי. חמשת אלפים חיילים יהודים חנו בארץ ושמרו על הכבישים וקווי הרכבת. ארץ ישראל, שבשנים יותר מאוחרות היתה מרכז התסיסה הערבית, שקטה בשנה ההיא.

אך שנה אחרי כן כבר נשתנה המצב. הגדוד העברי פורק ברובו. בתל חי נפלו מגינים יהודיים ראשונים וקידשו בדמם את גבולות המולדת המשתחררת.

אז הרימו ערביי יפו ראש. ובשעה שבירושלים נערך הפוגרום הראשון בחסות בריטית, ערכו ערביי יפו הפגנות סוערות נגד העליה היהודית. ואף על פי שהמשטרה הבריטית פעלה בצורה נמרצת נגד המפגינים, הסיקו היפואים את המסקנה ההגיונית מיחסם של הבריטים לפורעי ירושלים ולקורבנותיהם. מתקיפים ומגינים הושמו יחד בכלא ונהנו יחד מחנינה. היה, איפוא, ברור שהבריטים אינם רואים מעשי רצח נגד יהודים בעין רעה…

בשנת 1921 כבר נתנה יפו את האות, וממנה התפשטו הפרעות לשאר חלקי הארץ. ב-1 במאי של אותה שנה (כ"ג בניסן תרפ"א) יצאו פועלים יהודים להפגנה שקטה. עוד ימים אחדים קודם לכן "הוכשרה הקרקע" במסע הסתה שבו השתמשו באמתלה שהיהודים הם קומוניסטים, סוכני הבולשביזם.

המפגינים ושאר עוברים ושבים הותקפו על ידי המון מזויין במקלות, באבנים, בסכינים ובאקדחים. קבוצה גדולה של פורעים הגיעה לבית העולים, שבו נמצאו יהודים שזה מקרוב באו לארץ, עם נשיהם וטפם. ביהודים חסרי המגן האלה עשו הערבים טבח-דמים. הסופר י.ח. ברנר וחבריו צבי שץ ולואידור נרצחו בבית בתוך פרדס.

מדי פעם בפעם הגיעו לתל אביב עגלות ועליהן הרוגים ופצועים יהודיים. בחוצות העיר היהודית התהלכו מאות צעירים אכולי-זעם שנשכו את שפתיהם בחוסר-אונים. לא היה נשק כדי לציידם ולשלחם להגנה. בחריקת שיניים קיבלו בשורת-איוב אחר בשורת-איוב, ולא היה לאל ידם לעמוד בפרץ.

אך בסרפנד עוד חנו שרידי הגדוד העברי: מספר עשרות חיילים יהודיים מזויינים בפיקודו של קולונל מרגולין. שלושים מהם ירדו לתל אביב בלי נטילת רשות, כדי לשמור על העיר.

במשך לילה של פחדים עמדו בגבולות העיר, אך מאומה לא אירע. לפנות בוקר נתקהלו ערבים בשפת הים. החיילים יצאו לקראתם בנשק דרוך, וביריות מספר פיזרום. גם התקהלות פורעים בסביבת תחנת הרכבת פוזרה בדרך זו.

עם בוקר בא קולונל מרגולין לעיר ונתן הסכמה מלאה למעשי חייליו. כאשר הבריטים ציוו עליו לחזור למחנהו, הגיש את התפטרותו.

מנגנון השקרים הבריטי הראה את כוחו במלאכת הרמיה, שעתיד היה להתמחות בה במרוצת השנים. הוא פירסם הודעה רשמית שאמרה: באזור הגבול בין תל אביב ויפו אירעו התנגשויות בין יהודים וערבים, וחללים נפלו משני הצדדים…

תל אביב ושאר השכונות היהודיות בצפונה של יפו שמחו כאשר ניתן להם לכונן עיריה נפרדת ולהיפרד כליל מעל יפו. במשך השנים הבאות פסק בהדרגה הישוב היהודי ביפו עצמה, אם כי בגבולותיה העירוניים צצו שכונות יהודיות טהורות שהיו אחר כך לסלע-מחלוקת נוסף בין שתי הערים.

במאורעות תרפ"ט שוב לא היו יהודי יפו חסרי-אונים. כאשר הערבים ניסו באותה שנה לחזור על פרשת תרפ"א והתקיפו את גבולות תל אביב מכרם התימנים דרך נוה שאנן ועד לשכונת שפירא, מצאו בכל מקום את היהודים מוכנים לקבל פניהם עם הנשק ביד.

ונמצא יהודי גא ששילם לפורעים כגמולם, וכמעט שהבריטים העלוהו לגרדום על כך.

ב-25 באוגוסט היו קורפורל יוסף אורפלי ושני שוטרים יהודים על משמרתם באבו-כביר. אחד השוטרים היה חינקיס.

מעבר לשכונה הערבית היו פועלים יהודים מנותקים בבית חרושת לספירט ולא היה ביכולתם לסגת ולהגיע לתל אביב, מאימת הפורעים. מספר צעירים יצאו במכונית כדי לאספם. הם עברו בשלום את אבו-כביר בדרכם לשם, אך בשובם הותקפו ביריות. המכונית נפגעה, והערבים הסתערו עליה וירו ביושבים בה. שלושה מהם נהרגו, אחד מת בזרועותיו של השוטר חינקיס.

מיד אסף סביבו מספר צעירים מזויינים באקדחים ויצא להניס את הפורעים. באחת החצרות של אבו-כביר ראו ריכוז ניכר של ערבים מזויינים. הוא היה היחיד שהיה מזויין ברובה, ואף כי הכדורים ניתנו לו במשורה והוא חייב היה למסור דין וחשבון על כל אחד מהם, פתח באש על הפורעים ושיתק את התקפתם.

גוויות הפורעים העידו בשוטר היהודי אמיץ הלב, והוא נתבע לדין. הקטיגור דרש בשבילו עונש מוות, שכן העז להגן על כבוד יהודים וחייהם. זמן מה ריחפה עליו סכנת הגרדום, עד שיצא דינו לעשר שנות מאסר.

במאורעות של שנת תרפ"ט נוצר הגרעין הראשון של מה שעתיד היה להיות הארגון הצבאי הלאומי. ירמיהו הלפרין, שהיה אז מפקד בית ספר למדריכי בית"ר, פרש עם חניכיו מה"הגנה", כאשר החלה לרדוף ולהשמיץ את אנשי בית"ר. הם הקימו ארגון נפרד, שנקרא בשם "ההגנה הלאומית" ושנתמך על ידי עירית תל אביב, אם כי רוב נשקו נקנה בכספי החברים עצמם.

בפעולתם הראשונה פרצו את ההסגר הבריטי-ערבי על תל אביב, פרצו את המחסומים וחידשו את הקשר עם ירושלים המנותקת. גם את נשי וילדי הרצליה, שאף היא היתה מנותקת ומוקפת כפרים ערביים, הצילו בפרצם את ההסגר. הנשים והילדים הועברו במכוניות לתל אביב ואילו הגברים נשארו להגן על המושבה.

בפרוץ המאורעות נמצאה שכונת שפירא במצב קשה. היא הותקפה מארבעה צדדים ונותקה למעשה מתל אביב באש המתקיפים. שלושים ושניים איש מ"ההגנה הלאומית", ובראשם ירמיהו הלפרין וסגנו משה רוזנברג, יצאו במכוניות לעזרה השכונה, למרות שהוזהרו כי הם הולכים למוות בטוח.

הם הצליחו להגיע לשכונה המנותקת ולארגן את הגנתה. במקום אחד כבר עלה בידי הפורעים לחדור לצריפים הקיצוניים של השכונה, אך הם נהדפו בהתקפת נגד נמרצת. בהדיפת הערבים נפצעו שניים מאנשי היחידה – מולייר וסמילנסקי. האחרון נפגע בכדור

דום-דום ואיבד את ידו.

אנשי "ההגנה הלאומית" רצו לעבור להתקפת נגד על קן הפורעים, השכונה הערבית הסמוכה, וללמד לקח למתקיפים. אליהו בן-חיים התנדב לצאת לתל אביב ולהביא תגבורת ותחמושת, אולם חזר בידיים ריקות. אחר זמן הגיע יהודה טננבוים-ארזי עם רובה ושק כדורים, ומסר כי ה"הגנה" ניסתה להתפרץ לשכונה אך לא הצליחה לעבור.

כיוון שאי אפשר היה להחזיק מעמד בשכונה בלי קשר תקין עם תל אביב, הוחלט לפנותה. כל התושבים הועלו במכוניות, ותחת מטר אש התפרצו כלי הרכב לעבר תל אביב. הנסיגה בוצעה בלי קורבנות נוספים.

אגב הנסיגה ערכה כיתה אחת התקפת-הסחה על השכונה הערבית הסמוכה. הבחורים עמדו בחילופי יריות עם הפורעים עד שנותרו לכל אחד מהם לא יותר משני כדורים, ואז החלו גם הם נסוגים לעבר תל אביב.

"ההגנה הלאומית" זכתה בשבחים רבים – גם מפי אליהו גולומב – על הפריצה לשכונה ועל הצלת תושביה. לפי הצעתו קויים שיתוף הפעולה בין "ההגנה הלאומית" ובין כוחות ה"הגנה".

שבע שנים אחרי כן פתחו הערבים במאורעות. היה מנוי וגמור איתם להשמיד כליל את הציונות והישוב ולנהל את המלחמה עד ההכרעה.

ושוב נתנה יפו את האות. ב-19 באפריל 936 התנפלו פורעים ערביים על עוברים ושבים יהודים בתוך יפו ובגבולות הערים. אותו יום נהרגו תשעה יהודים ונפצעו שבעים וחמישה. ואותו יום יצאה הקריאה מאת המוסדות היהודיים לשמור על "המשמעת והשקט". למחרת, ביום הלוויית החללים, חידשו הערבים את התקפתם והפילו שישה חללים נוספים. ושוב הגיבו המוסדות הרשמיים בקריאה לשקט, שהופנתה כלפי קורבנות הטבח.

תגובת-חולשה זו היתה לסיסמה, ואחר כך – לתורה. היא אשר איפשרה לערבים להכניס את הארץ למערבולת דמים במשך שלוש שנים רצופות.

דם יהודי ניגר בחוצות ובדרכים, ובשם מושג מסולף של מוסר נקרא הישוב המרוגז להבליג על זעמו. רכוש יהודי עלה באש, וכל תגובה הוקעה כ"מנוגדת לרוח היהדות". כבוד האומה הושפל עד עפר, והישוב נצטווה למחול על כבודו ולהשלים עם קלונו.

הישוב שמע למצוות מנהיגיו. רק אי-פה אי-שם הגיבו אנשי "ההגנה הלאומית", אשר מפקדה היה תהומי, בדם תחת דם.

ה"הגנה" נקטה בשיטת ההגנה הסטטית. לאורך גבולות תל אביב ויפו היו פזורות נקודות מגן, שבהן עמדו צעירים וצעירות באפס מעשה. תפקידם היה להדוף הסתערות על תל אביב, אם תהיה כזו. אך הערבים לא ניסו להתפרץ לעיר. הם הסתפקו בהטלת פצצות פרימיטיביות על שכונות הספר, בהצתת רכוש יהודי ברבבות לירות וברציחת כל יהודי שנזדמן בדרכם. לא עברו ימים רבים וחמשת אלפים פליטים מיפו ומשכונות הספר הגיעו למרכז תל אביב.

בשנת 1937 קם מתוך "ההגנה הלאומית" הארגון הצבאי הלאומי, שפניו היו לשבירת ההבלגה ולהצלת כבוד האומה. בפיקודו של משה רוזנברג החל הארגון מתכונן ומתאמן לפעולות תגמול. רבים מאנשיו הוצאו מנקודות המגן שבהן ישבו עד לאותה שעה באפס מעשה, והחלו עוברים בגבולות בפטרולים מזויינים.

באותה שנה אירע מעשה שהסעיר את הישוב יותר מכל מעשי הרצח הקודמים. שתי אחיות רחמניות יהודיות, שהוסיפו לעבוד בבית החולים הממשלתי ביפו למרות הפרעות והסכנה, נחמה צווייג ומרטה פינק, נרצחו באכזריות על יד האספסוף הערבי בשער בית החולים. פעמים אחדות דרשו ממנהל בית החולים לשחררם מן העבודה או לתת להן ליווי, אך הוא דחה את התביעה. עתה הוכיחו הפורעים שאינם חסים אף על מגישי עזרה לפצועיהם וחוליהם הם.

בשעת ההלוויה של שתי האחיות, שנתקיימה כעבור יום, מצא זעם ההמונים על הרצח השפל ועל הבלגתם של כוחות המגן ביטוי בולט. אולם המוני האזרחים היו חסרי אונים נוכח התעמולה הרשמית שתיארה כל מעשה תגמול כטירוף מסוכן ופיארה את חדלון המעש כמיפגן של המוסר היהודי הצרוף.

יום אחד אחר ההלוויה, בשעה חמש לפנות בוקר, עברה מונית שחורה את רחוב אלנבי ופנתה לרחוב לילינבלום. ליד קולנוע "עדן" נעצרה המכונית, ומתוכה יצאו אסתר רזיאל-נאור (כיום חברת הכנסת), שהיתה ממונה על מחסן נשק של הארגון, אריה בן אליעזר (אף הוא חבר הכנסת), שנהג במכונית, מפקד הפעולה בנימין זרעוני וסגנו עזריאל בנצנברג. הם לקחו איתם מתוך המכונית מכונה יריה, אקדחי פרבלום ומאוזר, ומספר רימוני יד. בחצר אחת בקרבת הגשר של רחוב שלוש, מעל לפסי הרכבת, ניפגשו עם שישה אנשים נוספים, ובכללם קלמנוביץ, קלורמן, גרשונוביץ וחיים מגורי-כהן (כיום חבר הכנסת). הנשק חולק ביניהם, והם המתינו לבוא הרכבת מיפו.

דקות אחדות אחר שעה חמש התקרבה הרכבת למקום. היא היתה מלאה ערבים ועמדה לחצות את תל אביב לכל רחבה.

ברגע שהרכבת היתה בטווח יריות, פתחו עליה באש קטלנית. היא לא עצרה את מהלכה, אך מכונת היריה שבידי זרעוני קצרה קציר מוות בנוסעים, ורימונים ניפצו את השמשות והתרסקו בקולות נפץ עצומים.

מיד אחר שהרכבת יצאה מטווח האש, התפזרו הבחורים. המכונית עם הנשק חזרה בכיוון לעיר. בשעה שעברה את הסימטאות, נפתח שערה של חצר, ויהודי בא בימים, צייר בשם ידידיה, ראה אותה ואת נוסעיה. הוא מצא כחובתו למהר למשטרה ולמסור לה פרטים על המכונית ועל מספר האנשים שראה בה.

שעות מספר אחר פעולה זו, שנתקבלה על ידי ההמונים ברגש של גאווה ורווחה, נתפשטה שמועה בתל אביב שאת המיבצע ביצעה ה"הגנה". אנשי ה"הגנה" מצאו את השעה כשרה לפתוח ב… מגבית לצרכי בטחון.

מבחינה צבאית אולי לא היה ערך מכריע למיבצע תגמול זה, ומה עוד שלא בא לו המשך מידי. אך השפעתו המוסרית היתה עצומה. הוא לימד את הערבים שלא לעולם יוכלו הם לעבור ללא חשש במרכזים יהודיים, בעוד שיהודי אינו יכול להראות פניו בישוב ערבי. והוא לימד את היהודים שיש מוסר נשגב שאינו בא לידי ביטוי דווקא בדקלום מליצות הבאות לחפות על חולשה וחוסר העזה, ושיונק משורשי העבר היהודי המפואר מימי המכבים והקנאים.

באוגוסט 1938, אחרי תקופת שקט יחסי, שוב גברו מעשי הרצח הערביים, וערביי יפו נטלו בהם חלק גדול. חמישה יהודים נפצעו קשה ביריות שנורו לאור היום על בית כנסת בשכונת שפירא. איש ואשתו נרצחו בכדורי דום-דום על שפת הירקון, וילדתם בת השמונה נפצעה קשה.

אך תדהמת הישוב הגיעה לפסגה כאשר האויב פגע ביהודים במרכז תל אביב: מתוך רכבת שנסעה ליפו וחצתה את רחוב הרצל הושלכה פצצה עזת-נפץ על היהודים שעמדו ליד המחסום, וחמישה מהם נהרגו.

נוכח שחצנות ערבית זו נדרשה תגובה מיידית. בתקופה זו היה דוד רזיאל הי"ד מפקד הארגון. אריה יצחקי, שהיה אותה שעה מפקד פלוגה ח' – הפלוגה הפעילה ביותר – הציע למפקדת הארגון להפעיל מוקש חשמלי בשוק הירקות הערבי דיר סאלח ביפו, כתגמול על ההתפרעויות האחרונות.

ההצעה אושרה בכללה, והוטל על יצחקי לעבד את פרטיה. בהתייעצות שבה השתתפו עזריאל, אבנר ומקס הוסכם כי יש רק דרך ביצוע אחת: איש אחד מחופש כערבי יסתנן ליפו ויניח את הפצצה. והיה ברור כי רק מי שיתנדב לתפקיד זה, ויימצא בעל הסגולות הדרושות, יבוא בחשבון כמבצע.

בין אנשי פלוגה ח' נמצא אהרן, יליד עדן, שגר שנים אחדות בקהיר, ושהיה מעובדי המחלקה הערבית של שירות הידיעות. משעה ששמע מפי אריה יצחקי על תכנית המוקש, עמד בתוקף על כך שהוא יכניסו למרכז יפו.

אך החדירה לא היתה קלה כל עיקר. לאורך הגבולות הוקמו מיתרסים וגדרי תיל, שעליהם הופקדו משמרות מעורבים – של יהודים ובריטים בצד היהודי, ושל ערבים ובריטים בצד הערבי.

אחר שהוחלט להפקיד את הביצוע בידי אהרן, הוסכם כי הוא יסתנן לשכנות אבו-כביר ויצא משם ליפו. הוחלט כמו כן שיקח עמו פח של מלפפונים כבושים, שבו יוסתר המוקש.

במשך שבועיים ימים נערכו סיורי הכנה, שכתוצאה מהם נקבע כי מקום המעבר הקל ביותר הוא ברחוב סלמה, בקרבת משטרת התנועה, ומועד הביצוע הטוב ביותר הוא ביום ו' בבוקר, כאשר כפריים ערביים רבים באים העירה כדי למכור את תוצרתם.

המועד נקבע לבסוף ליום ו', 26 באוגוסט.

ערב לפני כן הגיע אהרן למקום הריכוז, בחדרו של בן-דב, בקרן הרחובות הרצל ופלורנטין.

בנימין, מפקד הארגון בחיפה, הכין את המוקש. הוא היה ממולא ברגים ורסיסי ברזל, וצמיג פנימי הגן עליו בפני רטיבות המלפפונים.

מנגנון הפיצוץ כוון לשעה שבע בבוקר. הוסכם כי לאחר שישאיר את המוקש, יסוג אהרן דרך שכונת מכבי, ושם יחכו לו בחורים אחדים שיביאוהו בשלום לתל אביב.

בשעה ארבע בבוקר הקיץ אהרן, לבש בגדי ערבי, לכלך רגליו בבוץ וכעבור זמן-מה יצא לרחוב סלמה. בהתחפשותו היתה צפויה לו סכנת פגיעה מצד יהודים משכימי קום, ולכן אנוס היה לנוע בזהירות רבה.

בשעה שש הובא לו המוקש למקום מיפגש שנקבע מראש. כאשר העמיס את הפח על כתפו, נדהם ממשקלו הרב: כארבעים קילו.

אהרן הצליח לחדור לאבו-כביר, ורק בהיותו בתוך השכונה ראה את הערבים הראשונים. הם תמהו מאד בראותם אותו בא מכיוון תל אביב, ובקושי התחמק משאלות טורדניות.

דאגה אחת העיקה עליו: לא ניתנה לו האפשרות להשוות את שעונו לזה שהיה מחובר למוקש, והבדל של דקות אחדות עלול היה לחרוץ את גורלו לחיים או למוות. נוסף על כך נשא את הפח הכבד בשתי ידיו, ולא היה ביכולתו להוציא את שעונו מכיסו.

הוא הגיע לשדרות המלך ג'ורג' והמשיך בדרכו לכיוון עג'מי. בבואו לשוק הירקות, מצא כי מקום ההתפוצצות נבחר בתבונה רבה: היה שם ריכוז גדול של רוכלים ובני כפר שהציגו את תוצרתם למכירה.

הוא העמיד את הפח על המדרכה והוציא את שעונו מכיסו. נותרו לו עוד דקות מעטות בלבד עד שעה שבע.

עתה היתה השאלה: כיצד להשאיר את הפח ולסגת מבלי לעורר תשומת לב. הוא ניגש לדוכנו של מוכר ירקות ופתח איתו במשא ומתן על קניית תפוחי אדמה. עוד הוא עומד על המקח והנה ניגשו אליו ערבים ושאלוהו מה תוכן פחו. הוא השיב שיש בו מלפפונים כבושים, אך כאשר אחד הערבים החשדניים ניסה לטלטלו, ראה כי הפח כבד מדי בשביל מלפפונים. הוא נתן ביטוי לחשדו שלפניו יהודי ושהפח מכיל פצצה.

אך כאן התערב מוכר תפוחי האדמה, שהחל חושש כי המריבה תקלקל לו את המכירה, והוא העיד שהוא מכיר את בעל הפח כמוסלמי טוב.

אהרן סיים את הקניה, ביקש מהמוכר לשים את תפוחי האדמה בשק, שילם את המגיע ואמר כי עליו לקנות גם בצל בדוכן הסמוך. הוא הבטיח לשוב כעבור שעה קלה ולקחת את תפוחי האדמה.

אך הוא ניצל את שעת הכושר הראשונה והסתלק. לאורך רחוב בוסטרוס החל חוזר לכיוון תל אביב. תחילה הלך בצעדים איטיים, ואחר כך, בהתאם להוראות, העמיד פני פיסח והחל צולע במהירות רבה. כאשר עבר את שדרות המלך ג'ורג' והגיע לרחוב סלמה, שמע קול נפץ אדיר.

מעתה נעשתה הנסיגה קשה שבעתיים. עתה ידוע היה כי יהודי הסתנן ליפו והכניס פצצה, וערנותם של משמרות הגבולות הוכפלה.

אהרן לא מצא עוז בנפשו לחזור דרך שכונת מכבי, בהתאם לתכנית. דרך זו לא היתה ידוע לו, והוא לא העז להסתכן בחיפוש דרך בשעה שכל השומרים ערניים. הוא החליט איפוא לשוב בדרך שממנה בא: דרך אבו-כביר.

בינתיים נמצאו אריה, עזריאל ואבנר על גג של בית ברחוב סלמה וצפו לעבר יפו. לשמחתם ראו כעבור שעה קלה ערבי פיסח מתקדם במהירות מכיוון יפו. אבנר אץ לשכונת המכבי כדי לחכות לו.

 אולם הציפיה הית הלשוא. אהרן, כאמור, פנה לעבר אבו-כביר, ובסיכון רב הצליח לעקוף בזחילה את המשמרות ולהגיע לצד היהודי.

עכשיו כבר היתה תנועה רבה ברחובות היהודיים, והתחפשותו סיכנה את חייו. הוא לא העז להתקדם יחידי, ולכן ישב על שפת המדרכה והחל מונה את כספו, מתוך תקווה שלא ישגיחו בו.

חבריו, שהודאגו בראותם כי אינו בא דרך שכונת המכבי, יצאו במכונית לחפש אחריו בכל הרחובות הגובלים עם יפו. הם מצאוהו יושב על שפת המדרכה בקרבת משטרת התנועה ואספוהו.

אותו יום נהרגו ביפו עשרים וארבעה ערבים ושלושים וחמישה נפצעו. ההמון המרוגז הסתער על בנק בארקליס וניסה להצית את בנק אפ"ק ביפו, וערבי אחד נוסף נהרג ביריות המשטרה אגב הדיפת ההתקפה על הבנקים.

מאורעות הדמים של תרצ"ו-תרצ"ט היו מלווים נסיון מצד הערבים להטיל הסגר כלכלי על הישוב היהודי, וביחוד על תל אביב. כיוון שנסתיים משלוח פרי ההדר באביב של שנת 1936, הכריזו ספני יפו על שביתה כללית, מתוך הנחה שעל ידי כך ינתקו למעשה את תל אביב ממדינות הים.

אמנם, אותה שעה כבר לא היתה יפו הנמל היחיד בארץ, וגם לא החשוב שבכולם. זה שנים אחדות היה קיים בחיפה נמל עמוק-מים, שדחק בהדרגה את רגלי יפו בסחר הים. אך חלק ניכר מיבואה של תל אביב עוד בא דרך יפו, ביחוד אחר שהבריטים עשו שכלולים בנמלה משנת 1934 ואילך.

אך במלחמה הכלכלית היתה ידה של תל אביב על העליונה. היא הקימה לה נמל סירות משלה, ורכשה לה על ידי כך אי-תלות מוחלטת מעיר האם.

הצבא הבריטי, שניפח את מעשי הכנופיות הערביות ושיווה להם ממדים של מרד, ואף ביים קרבות ממושכים נגדם, יצא לבסוף "לכבוש" את העיר העתיקה ביפו והרס חלק ניכר ממנה.

הנהגת הספר הלבן ופרוץ מלחמת העולם השניה שמה קץ למאורעות הדמים.

עם פרוץ המלחמה העולמית ועם השבתת ההתקפות הערביות, אמר הארגון להפסיק ולדחות את פעולותיו הצבאיות בארץ ישראל, מתוך ידיעה כי אין אפשרות איומה יותר בשביל העם היהודי כולו מאשר האפשרות של נצחון גרמניה ההיטלריסטית.

אך עברו שנים מספר והתברר, כי בריטניה אינה מהססת לנצל את המלחמה נגד גרמניה ואת מסע ההשמדה של היטלר והימלר, כדי להקפיא את הישוב היהודי בארץ ישראל ולהכניסו, על פי הספר הלבן, למסגרת המדינה הפלשתינאית העצמאית, הבריטית-ערבית.

שביתת-נשק חד-צדדית כזאת היתה בלתי אפשרית, ובראשית שנת 1944 הורם נס המרד. ושוב שמעה יפו את רעם חומרי הנפץ של הארגון, אלא שהפעם הם באו למוטט את אושיות השלטון הבריטי בארץ.

ב-21 במרץ 1944 הותקפו בעת ובעונה אחת מרכזי הבולשת בירושלים, חיפה ויפו.

תחילה חשבו כי הדרך היעילה ביותר להריסת בנין הבולשת ברחוב יפו תל אביב תהיה על ידי חפירת מנהרה מחנות סמוכה עד מתחת לבנין והטמנת חומר נפץ תחת יסודותיו. כבר היה הסכם על כך עם חנווני מסויים, וכבר החלו בהכנות מעשיות לביצוע, כאשר אותו חנווני חזר בו מהסכמתו.

לא נותרה, איפוא, ברירה אלא לערוך התקפה ישירה. סיורים ותצפיות העלו כי השעה הנוחה ביותר להתקפה היא תשע וחצי בערב, כאשר הרחוב ריק מאדם ומשמרת הזקיפים עומדת להתחלף.

התוכניות המפורטות הוכנו על ידי קצין המיבצעים, איתן לבני, מפקד המחוז אסף, אליהו לנקין ומפקד הח"ק של אז, גדעון.

הוחלט לשלוח שלוש חוליות להתקפה: אחת של חבלנים, שתניח את חומר הנפץ בכניסה למעון הבלשים; אחת לאבטחה, שתתפוס עמדות בחדר המדרגות של הבית אשר ממול לבנין הבולשת; ושלישית לחיפוי על הנסיגה לאורך רחוב יפו תל אביב.

בחדר ברחוב המלך ג'ורג', בין הרחובות עבודה ורש"י, נתאספו הלוחמים סמוך להתחלת הפעולה. הם שמעו הסבר מפי גדעון, וכעבור שעה קלה יצאו לדרך.

החבלנים, שבראשם עמד נחום סלונים, נסעו במונית לשכונת שפירא, ובמחסן ציוד של הארגון לבשו מדי חיילים בריטיים והצטיידו בתרמילי-צד שכל אחד מהם היה ממולא חומרי נפץ.

הם יצאו לרחוב סלמה ועצרו שם מונית שניה. באנגלית ביקש נחום להסיעם ליפו, ובדרך נהגו הבחורים כחיילים מבושמים ושרו שירי חיילים בקול רם. בינתיים יצאו גם יחידות האבטחה למקומן.

אולם אותו ערב פגעו אנשי לח"י במספר בריטים בתל אביב, ובכל תחנות המשטרה הוכרז מצב הכן. ברחובות תל אביב סיירו משמרות מוגברים של שוטרים ומכוניות משוריינות רבות.

כאשר יחידת האבטחה הישירה התקרבה לבנין הבולשת, מצאה שני משוריינים בריטיים חונים ליד הבנין, וברחוב עצמו, שלפי התצפית צריך היה להיות ריק מאדם, היתה תנועה רבה של פטרולים, ברכב וברגל. למעלה מעשרים שוטרים ונוטרים הסתובבו ברחוב לפני הבנין.

בתנאים אלה היה ביצוע הפעולה כמעט בלתי אפשרי. לא היה ספק שאם החבלנים ינסו למלא את שליחותם, ייכנסו בקרב קשה עם השומרים הרבים, ויחידת האבטחה גם היא תועמד במבחן קשה. אף על פי כן תפסו יחידות האבטחה את עמודתיהן – האחת מול הבנין, והשניה במגרש ריק, במרחק מה מהמטרה, בכיוון תל אביב.

כחמישים מטר מבנין הבולשת ירדו החבלנים מהמונית ושילמו לנהג. נחום, שראה את התנועה המוגברת לפני הבנין, לא אמר נואש. הוא גמר אומר לבצע את המשימה על אף הכל.

"החיילים הבריטיים" נראו עתה מפוכחים מאד. שנים-שנים התקרבו לבנין הבולשת, מבלי להקדיש תשומת לב מיוחדת לשוטרים ולנוטרים. הם נכנסו לסמטה הפונה למושבה הגרמנית, ומצאו גם בה שוטרים רבים. ללא פחד פילסו לעצמם דרך ביניהם, וכאשר נכנסו לקומת הקרקע של בנין הבולשת, לא העלה איש על דעתו לשאול אותם מה מעשיהם שם.

הם הניחו את מטעני חומר הנפץ, הפעילו את מנגנוני הפיצוץ ויצאו. ידיהם חבקו את האקדחים בכיסם, אך תוכניתם היתה לנסות ולסגת ללא התנגשות.

השומרים הרבים שהופקדו על הבנין לא שמו לב לארבעת החיילים. מספר שוטרים החליפו איתם ברכת שלום, אך איש לא עצר בעדם. הם פנו בכיוון למושבה הגרמנית, משם לשכונת המכבי, ונוכחו לדעת כי אין עוקבים אחריהם. כעבור שעה קלה היו שוב בתל אביב.

אך יחידת האבטחה שנמצאה במגרש הריק לא הצליחה לסגת בקלות כזאת. פטרול בריטי גילה את הבחורים. לאור פנסם של השוטרים נתגלו שלושה מהם, כשהם רובצים על האדמה. הרביעי, שהיה מחוץ לאלומת האור, פתח באש מאקדחו על נושא הפנס. בחשיכה התפתח קרב, שבו נפצע אחד מן הארבעה, צבי. תוך כדי יריות נסוגו והצליחו לנתק את המגע עם השוטרים הרודפים אחריהם. צבי הוצא לבית החולים, אך שם נאסר על ידי המשטרה שבאה לחפש פצועים.

מטרת הפעולה הושגה בשלמותה. בעוד עשרות שוטרים שומרים על הבנין מבחוץ, אירעה בו התפוצצות שהרסה אותו בחלקו.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות