כיבוש יפו, ממחתרת – לצבא סדיר

מתוך הספר: חיים לזר, כיבוש יפו, תל אביב, 1981 

ממחתרת – לצבא סדיר

משעה שאירעו ההתפרצויות הערביות הראשונות, בדצמבר 1947, נתנה מפקדת הארגון את דעתה לצורך להתכונן לקראת המערכה המכרעת על המולדת. שלושה היו התפקידים שעליהם הוחלט באותו זמן:

א)      הפיכת הארגון מכוח מחתרת לכוח צבאי סדיר;

ב)      הכנת הנשק הדרוש למלחמה גלויה;

ג)       תכנון מלחמה שמטרתה – כיבוש.

תחילה ניגש המטה לארגון הכוחות על יסוד חדש. חוסל המבנה המחתרתי של יחידות הארגון והוקמו יחידות קרב סדירות. הארגון פתח את שורותיו בפני המתנדבים, שהחלו באים בהמוניהם. רבים שהיו כל השנים רחוקים מהארגון, העדיפו את השירות בשורותיו על השירות ב"הגנה".

בינואר 1948 הוקמו בפרדסי פתח תקוה ורמת גן מחנות הצבא הראשונים של מחוז תל אביב. מחנות אימונים נוספים הוקמו במקומות שונים בארץ.

שיטות ההדרכה נשתנו בתכלית: שוב לא אומנו האנשים לפשיטות בתנאי מחתרת, אלא למלחמה סדירה. צעירים וצעירות אומנו בקרבות שדה וקרבות רחוב, לפי מתכונת צבאית.

יחידות גדולות יצאו לאימונים של ימים רצופים, ואפילו של שבועות אחדים. שיטות ההדרכה היו מותאמות לתנאים המיוחדים של הלחימה בארץ, והדגש הושם על אימונים שתכליתם התקפה ולא הגנה: התמצאות בשטח, זניקה, פריצה והסתערות קדימה. וכמובן אימוני שדה ואימונים בנשק קל וכבד.

ככל שגבר קצב ההתגייסות, צצו ועלו בעיות חדשות. בין המתגייסים היו ותיקי הארגון שזה שנים לא היו פעילים. היו ביניהם צעירים שזה להם המגע הראשון עם הארגון הצבאי הלאומי. את כל אלה צריך היה לקלוט, לאמן, להדריך ולהכשיר לתפקידים הגדולים של מלחמת ההכרעה.

שרר מחסור חמור במפקדים ובמדריכים מנוסים. שרר מחסור חמור בנשק, ולא רק לצרכי זיון האנשים, אלא אפילו לצרכי אימון והדרכה.

בעיה בפני עצמה היתה מציאת מקומות מתאימים להדרכה ואימון. הפתרון נמצא על ידי הקמת בסיסים ועריכת קורסים מזורזים בשטח ההפקר שבקרבת העמדות בגבולות העירוניים. היו כמה יתרונות לבסיסים אלה. ראשית, אפשר היה לאכסן מאות לוחמים בבתים בשטח ההפקר, שנעזבו על ידי תושביהם. שנית, הנשק שנמצא בעמדות יכול לשמש גם לצרכי הדרכה. שלישית, המתאמנים נמצאו כל הזמן בתנאי קרב אמיתיים, באש יריות והפגזות. על ידי כך הסכינו לתנאי הקרב ואופיים חושל לקראת הבאות. איש מן המתאמנים בבסיסים אלה כבר לא היה צריך לצאת לקרב בלי "טבילת אש" מוקדמת.

בתל אביב הוקמו בסיסים כאלה בכרם התימנים, בשכונת שפירא ובשכונת התקוה. כל שטח ההפקר הפך לבסיס אימונים. גם בתים פרטיים, גם בתי ספר ומחסנים שימשו לצורך זה.

אולם למרות כל המאמצים שנעשו, לא עלה בידי הארגון לאמן את מספר המפקדים הדרושים כדי לספק את צרכי הגיוס המוגבר.

בפברואר 1948 הוקם מחנה אימונים מיוחד בבית ערבי ישן בין פרדסים, סמוך לבני ברק, מאחורי בית החרושת "משי זקס". מארגנו של המחנה ומפקדו היה אריה (יצחק גנני). המקום נקרא "מחנה דב" על שם דב גרונר הי"ד שהועלה לגרדום על ידי המשעבדים הבריטיים, והוא היה במרוצת הימים לבסיס העיקרי להדרכת מפקדים במחוז תל אביב ושימש אחר כך לנקודת המוצא להתקפה על יפו.

מפקדת הארגון במחוז תל אביב, שבראשה עמדו עוזי (יוסף לוי, נפל בכיבוש יפו) וסגנו שמואל (פתחיה שמיר), הגבירה את היקף פעולתה בהתאם לצרכי הזמן. התארגנו מחלקות חדשות בהתאם לצורך, והמחלקות הקיימות הרחיבו את מסגרתן ופעולותיהן. כמפקד הדרכה במחוז נתמנה, מיד לאחר בריחתו ממחנה המעצר בלטרון, אליצור (יצחק פרידמן). עמיקם (אברהם שיין) נתמנה קצין גיוס. תפקידו היה כרוך בקשיים רבים באשר מאות ביקשו להתגייס ולפעול. הוא הקים ועדות קבלה שנפגשו עם המתגייסים החדשים, והחליטו על קבלתם. בראש מחלקת השירותים המחוזית הועמד בני (יצחק ארמן). הוא מינה אחראים לאגפים השונים: מזון, מחסנאות, אפסנאות, שירות רפואי, תחבורה וכו'.

בעיית האספקה היתה חמורה מאד. מצב אספקת המזון החמיר בישוב כולו, והונהג קיצוב של מצרכים חיוניים. זמן רב עבר עד שאפשר היה לאגור מלאי ניכר של מצרכים חיוניים – ועד שנוצרה אפשרות לארגן אספקה עצמית קבועה לעמדות, לבסיסים ולמחנות.

באמצע חודש פברואר יצאה יחידה בית עשרים חיילים, בפיקודו של צבי (ישראל וירניק – נפל ברמלה) לפעולת החרמה. בבסיס הארגון הצבאי הלאומי ליד פתח תקוה ניתנה להם ההסברה המוקדמת: עליהם להשתלט על מחנה אספקה קטן של הצבא הבריטי, מחנה "נאאפי" בחדרה, שממנו נשלחים מצרכים למחנות הצבא אשר בסביבה ולהוציא משם כמות מזון רבה ככל האפשר. את המשימה עליהם לבצע בשקט, ללא יריות, כי במרחק כמה מאות מטרים משם נמצא מחנה צבאי גדול שמתוכו עלולה לבוא תגבורת בזמן קצר, במקרה של התנגשות מזויינת.

חיילי הארגון החליפו את בגדיהם במדי הצבא הבריטי וליוו עשר מכוניות משא, שצובעו בצבעי המכוניות הצבאיות הבריטיות, יצאו לדרך.

בשעות פני הצהריים הגיעה השיירה לשער המחנה. אנשי המשמר היו חיילים ילידי מאוריציוס. הם בדקו את תעודותיו של מפקד השיירה ולא מצאו בהן כל פגם. הם הרימו איפוא את המחסום והניחו למכוניות הארגון להיכנס לשטח המחנה.

מפקד המבצע ביקש לדבר עם סרג'נט לוק, הממונה על המחנה. כאשר זה הופיע בפניו, "סיפר" לו צבי שחיילי הארגון הצבאי הלאומי באו ליהנות ממצרכי צבא הוד מלכותו ויטול אותם לצרכי לוחמי החופש העבריים. בינתיים השתלטו בחורים אחדים על משמר השער ופרקו את נשקו. השומרים הוכנסו לחדר המשמר, וחיילי הארגון תפסו עמדות ליד המחסום.

אותה שעה החלה הרקת המחסנים, והסחורה הועמסה על מכוניות המשא. מכונית אחר מכונית נתמלאה ארגזים.

לפתע הגיעו למחסום שני חיילים רוכבי אופנוע, אנשי הדיביזיה המוטסת. לפני שהיה סיפק בידיהם לברר מה קרה, הוחרם נשקם והם הוכנסו לחדר המשמר. כעבור דקות מספר הגיעה מכונית משא בריטית ובה שני חיילים. כאשר התקרבה למחסום הבחינו החיילים כי משהו אינו כשורה, אך כבר היה מאוחר מדי. גם הם הוכנסו לחדר המשמר, ומכוניתם איפשרה לאנשי הארגון לקחת איתם כמות נוספת של מצרכים.

המפקד גל, שנתן לאנשים את ההסברה לפני צאתם לפעולה, נמצא כל אותו זמן בקרבת מקום, רכוב על אופנוע, כדי למנוע הפתעות. תוך זמן קצר הושלמה המלאכה. השיירה עזבה את המחנה כשלפניה שלושה רוכבי אופנוע. כאשר הגיעה לאזור מבטחים, פצחו החיילים "הבריטיים" בשירה עברית שגרמה הפתעה רבה לעובדי האדמה היהודיים בצדי הדרכים.

בסך הכל הוחרמו אותו יום ארבעים טון מזון, וכן מדים בריטיים והנשק שפורק מן החיילים הבריטיים. מצרכים אלה כלכלו זמן רב את חיילי הארגון בעמדות ובבסיסים. עתה כלל מלאי המזון בשר משומר, חלב משומר, קמח, סוכר, קטניות וגריסים, סיגריות וכיוצא באלה. אחראי למחלקת האספקה היה ישי (דוד שברגולד).

על התחבורה נתמנה ברזילי (שמחה רז). מלבד מה שסיפק מכוניות לצרכי הפעולות והשירותים, ארגן גם קורסים אינטנסיביים לנהגות. מאות בחורים למדו את המקצוע בקורסים אלה. הכשרת מספר רב של נהגים היתה אחת המשימות החשובות ביותר של הימים ההם, כי בכושר הנהיגה היה תלוי לעתים לא רק גורלם של הלוחמים הבודדים, אלא גם של הפעולה כולה.

בכפר ג'מוסין הוקם מחסן גדול לדלק, שהכיל מאות רבות של חביות ופחים מלאים בנזין ושמן לצרכי כלי הרכב של הארגון. מחסני דלק יותר קטנים הוקמו במקומות שונים בתל אביב. כן הוקמו מחסנים של מדים, כלי בישול, מיטות ומזרונים ושאר ציוד.

מטה הארגון ארגן גם את עבודת השירות הרפואי הארצי, שהיה זקוק להרחבה ניכרת כהכנה לבאות. יואב (דוקטור א. מתן), שהיה המנהל הארצי של השירות הרפואי, הקים תאים של ש.ר. בכל רחבי הארץ, בא בקשרים עם רופאים ואחיות, סיפק להם חומרי רפואה וארגן קורסים ארציים לחובשים, חובשות ואחיות וכן קורסים לעזרה ראשונה. בתחילה היו מאמנים בהגשת עזרה ראשונה קבוצות מיוחדות בלבד, אולם אחר כך הגיעו לכלל דעה שיש לאמן בהגשת עזרה ראשונה את כל אנשי הארגון, כדי שיוכלו לעזור איש לרעהו אף בהיותם מנותקים מבסיסם זמן ממושך. הוכנו גם ילקוטים מיוחדים עם חומרי עזרה ראשונה לכל חיילי הארגון. במחוז תל אביב היתה האחראית לשירות הרפואי האחות עדה שטקליס.

היה הכרח להכין מקומות מספיקים לפצועים. למרות שדבר זה היה כרוך בקשיים גדולים, עלה בידי הש.ר. להכין מספר מקומות בטוחים. אחד המקומות האלה היה בביתה של הגברת חנה עוזרי בשכונת מחנה יוסף. אם לבנים רבים, שכולם (פרט לאחד שהיה חבר פלמ"ח) נמנו עם חברי הארגון. היא העמידה את ביתה ואת עצמה לרשות הש.ר. לפעמים נמצאו בביתה בעת ובעונה אחת ארבעה או חמישה פצועים קשה, והיא היתה מטפלת בהם באהבה ובמסירות אמהית. לא לחינם התחילו חיילי הארגון לכנותה בכינוי החיבה "אמא". בשעת הפעולות לכיבוש יפו היתה הגברת עוזרי מנהלת המטבח בבית החולים פרייד.

מקומות אחרים להחזקת פצועים, אשר ביתם היה פתוח משך השנים של מלחמת הארגון בבריטים, היו בית ליכטר ברחוב המלך ג'ורג', ודירותיהם של ברוורמן ברחוב שיינקין, שושנה ברחוב רבנו תם, בתיה ברחוב בן עמי ואחרים.

עוזרותיו הראשיות של דוקטור מתן היו הצעירות דרור, טופסי ויוכבד. עליהן נוספו במרוצת הימים בחורות נוספות. רופאים אחדים העמידו את עצמם לרשות הארגון במחוז תל אביב. המנתח בש.ר. היה דוקטור פרידלנדר, שהיה מנתח את פצועי הארגון בכל התנאים והנסיבות והציל חיי רבים מהם. עזרה רבה הוגשה לארגון על ידי דוקטור מרקוס, מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים "הדסה" בתל אביב. הנהלת בית החולים, רופאיו וכל חבר העובדים שלו עזרו לפצועי הארגון בטוב לב ובאדיבות וסייעו בעצה ובמעשה לש.ר.

למותר לומר שקופת חולים לעובדים לאומיים עמדה תמיד לימין השירות הרפואי של הארגון והעמידה לרשותו בכל עת את כל העזרה הדרושה ברופאים, באחיות, בחומרים ובמכשירים רפואיים.

בראש השירותים שהוכנו בהיקף ארצי הועמד חבר המפקדה אמציה (דוד גרוסבורד), שהיה אחראי למחלקות שונות: אספקה מרכזית, שירות רפואי, קשר, מחסנאות, ייצור נשק וכו'.

בפברואר 1948 החלה הקמת בתי מלאכה לייצור נשק – בעיקר סטנים, רימונים, מרגמות ומוקשים. כן הוקמו מעבדות לייצור חומרי נפץ.

את ייצור הסטנים קיבל על עצמו משה רובין, בעל בית החרושת "זיק" בשכונת פלורנטין. אחר ניסויים רבים התחילו בייצור החלקים השונים בבתי מלאכה שונים ברחוב עמק יזרעאל, ברחוב גת רימון, בית חרושת "זיק", קופפרשטין ומקומות אחרים. בסדנה המרכזית במרכז וולובלסקי, שבה היו מתקינים את הקנים ומרכיבים את הסטנים, עבדו בקביעות עשרים וחמישה-שלושים איש. התפוקה היומית הגיעה לשלושים עד ארבעים תת-מקלעים. עד שפורק הארגון, הוציאו סדנאותיו קרוב לשלושת אלפים סטנים.

ייצור הרימונים הופקד בידי יורם. הרימונים מתוצרת הארגון היו מהטיפוס הפולני. את הקליפות יצקו בבית החרושת ליציקה של יעקב בנצנברג המנוח בקרית אריה, ואילו את החלקים הפנימיים התקינו בבית מלאכה בדרך פתח תקוה, ליד הגרז' "שברולט". באותו בית מלאכה עסקו גם בייצור חלקים לבראונינגים ומוקשים.

במרוצת הימים התחילו לייצר גם פצצים. את חומר הנפץ למילויים – כספית רועמת עם תערובת של ט.נ.ט. – ייצרו במעבדה הכימית, ואת יתר החלקים – במחלקה הטכנית. את הפצצים הרכיבו בבית מלאכה קטן על יד בית הספר ברחוב קלישר. בבית מלאכה אחר באותה סביבה עסקו בהרכבת מנגנוני ההדלקה. כל זה נעשה בתנאים פרימיטיביים, והעבודה חולקה לבתי מלאכה שונים גם מתוך זהירות למקרה של תאונה, וגם מחשש של חיפושים בריטיים.

בחודש מרץ התחיל ייצור הרימונים בהיקף רחב ובאלפים.

בהרכבת הרימונים עסקו ארבעה בחורים ובחורה אחת, וסדנתם היתה בדירת גג באחד הבתים שברחוב מזא"ה.

בשעה שנתקיימה ההתקפה על יפו, אירע אסון בחדר שבו הורכבו הרימונים. חומר נפץ, ששימש למילוי הרימונים, התפוצץ והחדר נהרס. הנערה ציונה יפת נהרגה מיד, וארבעת הבחורים נפצעו קשה. השכנים קראו לכבאים, אך הללו לא העזו לעלות לגג, מחשש להתפוצצויות נוספות. אמציה, שנזדמן למקום ביחד עם עוד חייל, היה הראשון שעלה. הם הוציאו את הפצועים ואת שארית חומרי הנפץ, ורק אחרי כן עלו הכבאים והוציאו את הגופה מתחת למפולת.

בהשגחתו של חיים טויט (שרגא אליס) אורגן ייצור המרגמות. את החלקים השונים הזמינו על פי רוב בבתי מלאכה פרטיים, ואילו בהרכבה עסקו בבית המלאכה של גדעון, ברחוב הגר"א. בתחילה ייצרו רק מרגמות בעלות קוטר של שני אינצ'ים, וכעבור זמן ייצרו גם מרגמות של שלושה אינץ' שלדעת מומחים היו משוכללות אף מן הבריטיות. בין המומחים בייצור מרגמות היו עמיקם (אלימלך שפיגל) וגיורא (שלמה שמחון).

לא פעם היו מקרים שאנשי ה"הגנה" נקלעו למקומות שבהם עבדו בייצור מרגמות בשביל הארגון, והיה חשש שיגלו את הסוד. אולם על פי רוב אפשר היה להניח את דעתם בהודעה סתמית כי בתי מלאכה אלה עובדים בשביל ה"הגנה".

מאה מרגמות של שני אינץ' ושמונה של שלושה אינץ' יצאו מבתי המלאכה של הארגון. נעשו גם נסיונות לייצר פגזים של שני אינצ'ים, אך הדבר לא יצא מן הכוח אל הפועל עד שהגיעה שעת פירוקו של הארגון.

היו לבטים רבים בשאלת ייצורם של חומרי נפץ. הקשיים נבעו מחוסר מומחים וחוסר חומרי גלם גם יחד. אחר מאמצים רבים התגברו על המחסור. בימים ההם היה חומר הנפץ מסוגי הנשק החשובים ביותר בקרבות. אלה היו ימי פצצות החבית, והיה ידוע כי אף ה"הגנה" סובלת ממחסור בחומר.

הנסיונות הראשונים בשימוש בחומרי נפץ מתוצרת עצמית נעשו בחורבות הגבול של יפו ובכפר אבו-קישק, אחת מפעולות הארגון באבו כביר, שבה נהרסו כמה עמדות ערביות, נתנה הזדמנות לבחון את יעילותו של חומר הנפץ מתוצרת עצמית. נסיון זה וכל האחרים הוכיחו כי החומר הוא בעל כוח נפץ גדול.

הממונים על ייצור חומרי הנפץ היו אליצור וסגנו בנימין (אהרון שויצר), שזה עתה ברח ממחנה המעצר בעתלית. בסך הכל הגיעה התפוקה לשלוש טונות.

נעשו גם נסיונות לייצר ט.נ.ט., וגם הם הוכתרו בהצלחה. בעל בית החרושת "מולדת", שעסק בייצור זה, הגיע עד לתפוקה יומית של עשרה קילוגרם.

מקוביות של חמש מאות גרם ט.נ.ט. נקי ייצרו "פיטארדות" שהופעלו על ידי מנגנון שהותקן בידית של עץ.

עוד בהתקפה על כלא עכו השתמשו ב"פיטארדות" מסוג זה, ובהודעה רשמית של הבריטים נמסר אז כי בידי הארגון הצבאי הלאומי נמצאים רימונים אמריקניים חדישים בעלי כוח נפץ עצום.

העובדים בייצור הנשק עבדו במסירות רבה ובשכר זעום. הם עשו ימים כלילות והקדישו את מיטב אונם להצלחת המפעל. אין פלא איפוא שאחר ההסכם לא האמינו נשקי ה"הגנה" כי ייצור סטן או מרגמה עלה לארגון שליש או רבע מהסכום שה"הגנה" היתה משלמת בעדו. אף על פי כן לא נפל טיב הנשק מזה שנוצר בבתי המלאכה של ה"הגנה", ובמקרים לא מעטים אף עלה עליהם.

הממונה על המחסנאות המרכזית היה אלכס (יוסף אלקין). היה צורך להרחיב את רשת המחסנים בכל הארץ, וביחוד בתל אביב, במסגרת ההכנות הכלליות. מלבד מחסני הנשק הוקמו גם מחסנים מרכזיים למזון, מדים וחומרי רפואה.

האחראי למחסני הנשק במחוז היה אורי (בן-עמי וטנמכר), נשק מומחה שדאג לאחסנת הנשק, לטיפול בו ולהכנתו בשעת הצורך.

על פי רוב סודרו המחסנים במרתפים ובבונקרים מתחת לפני האדמה שהותקנו במיוחד לצורך זה. לשם הסוואה שימשו ארגזים של כלי בית, שקי צמר גפן ושאר סחורות. לעתים היו בעלי המחסנים מוכרים לשכנים סחורות שונות, וביחוד כלי בית, במחירים סיטונאיים, כדי לשכנעם שאין המחסנים אלא לצרכים מסחריים. אך לא תמיד נשאו תחבולות כאלה פרי. היו מקרים בהם השכנים התחילו לחשוד כי משהו אינו כשורה במחסני הסחורות, ואז היה הכרח להוציא את הנשק ולהעבירו למקום אחר. אירע מקרה שנערה יהודיה, חברת פלמ"ח, הביאה את המשטרה הבריטית למקום של מחסן אחד בסימטת לאן. הסביבה הוקפה על ידי שוטרים רבים שפתחו בחיפושים במרתף בו נמצא מחסן הנשק. אולם הם העלו חרס. באותו מרתף היה בונקר מוסווה היטב, שפתחו היה במרכז הרצפה. מסביב, ליד הקירות, עמדו ארגזים, והבריטים שיערו שמאחוריהם מוסווה פתחו של המחסן החשאי. הם החלו איפוא להזיז את הארגזים מן הקירות ולהעמידם במרכז, בדיוק מעל לבונקר. ימים מספר לאחר חיפוש-סרק זה פונה המחסן.

מחסנים אחרים היו ברחובות ישראלס, מנדלסון, גורדון, נחלת בנימין וכו'. הנשק הושם בחביות סגורות באופן הרמטי, שהועמדו על אצטבאות במחסנים. אותו חלק של הנשק שהיה מיועד לשימוש תמידי הוחבא על פי רוב במחסנים שהגישה אליהם היתה קלה. המגמה הכללית היתה לפזר את הנשק במחסנים קטנים רבים כדי לצמצם את הנזק במקרה של גילוי.

בצריף באחת החצרות של דרך יפו תל אביב נמצא המשרד של מחלקת המחסנאות המרכזית. במקום זה, שהיה כמעט לגמרי גלוי, נעשו כל עבודות הרישום הכרוכות בניהול מחסנים וכן שימש להכנת תעודות זהות מזוייפות ושאר מסמכים. כן רוכזו בו ספרי לימוד והדרכה שנשלחו משם לכל הארץ.

אגב התקנת הבונקרים לשמירת הנשק נתקלו בבעיה: זו של הוצאת החול מן החפירות שנעשו במרתפים, ברחובות מרכזיים. גם לזאת נמצא פתרון: לא פעם הוצא החול במזוודות, בשקיות ובתחבולות כיוצא באלה. אותה מחלקה טיפלה גם בהעברת הנשק מעיר לעיר, אחד התפקידים הקשים ביותר בתנאי המחתרת.

רוב העובדים במחלקת המחסנאות עשו את מלאכתם שלא על מנת לקבל פרס. למרות שהיו צפויות להם סכנות רבות וקשות גם מצד הבריטים וגם מצד יהודים עושי דברם.

 

*

הייצור העצמי של נשק לא היה בו כדי לפתור את בעיית האספקה, ביחוד נוכח הוודאות שבשלב המכריע, ילבש המאבק צורה של מלחמה גלויה, שבה דרישת הנשק תהיה גדולה מאד. גם בידי ה"הגנה" היו בחודשים המכריעים ההם רובים מעטים, כמות קטנה של מכונות יריה וכמות מבוטלת של פגזי מרגמות בלבד.

מעט הכסף שעמד לרשות הארגון הוצא זה מזמן לרכישת נשק. כדי להגביר את היקף הרכישה והייצור היה צורך בסכומים גדולים. והכסף מאין יבוא?

מפקדת הארגון החליטה לפנות במישרים לישוב ולהתרימו למען "קרן הברזל", הקרן שנועדה לתת את האמצעים הכספיים הדרושים כדי לזיין את הלוחמים המגוייסים בשורות הארגון.

זו היתה הפעם הראשונה מאז הוקם, שהארגון הכריז על מגבית עממית רחבה. בכרוז לציבור שפורסם בעת ההיא נאמר: "חברי הארגון הצבאי הלאומי מוסיפים למסור את נפשם בהגנה ובמלחמה. הם ניצבים יומם ולילה בעמדות הקיצוניות בגבולות יפו תל אביב, בעיר העתיקה בירושלים ובכל חלקי הארץ".

ביום בו נפתחה המגבית עברו בחוצות תל אביב עשר מכוניות מקושטות בסמלי הארגון ובכרוזים שונים, ובהן נסעו חיילי הארגון, מזויינים בנשק אוטומטי וערכו הפגנת תעמולה למען הקרן באמצעות רמקולים.

ליום המחרת נועד שידור מיוחד של "קול ציון הלוחמת", תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי, מכיכר ב' בנובמבר, מול קולנוע "מוגרבי, במרכזה של תל אביב.

משעות אחר הצהריים החלו נוהרים לכיכר המונים מבני תל אביב כדי לשמוע את דבר הארגון. בשעה שש בערב הגיעה למקום יחידה גדולה של אנשי ה"הגנה" מזויינים במקלעי סטן וברימונים, שתפסו את שלד הבית ברחוב פינסקר 2, שעמד אותה שעה בבנינו. ממקום זה עמדו אנשי הארגון לשדר.

אנשי ה"הגנה" חסמו את הכביש לרוחב רחוב פינסק, עד לאולם מוגרבי, ואחדים מהם ניסו לפזר את הקהל.

בינתיים הגיעו אנשי הארגון הצבאי הלאומי עם המשדר. בראותם את הבנין תפוס על ידי אנשי ה"הגנה", החליטו להימנע מהתנגשות איתם ולשדר מפינה אחרת של הכיכר.

בינתיים השמיע הקהל את מחאתו נגד נסיון ה"הגנה" לשלול את זכות הדיבור מאנשי הארגון. בתוך המהומה הכללית נשמעו קולות נפץ אדירים. נתברר שאנשי ה"הגנה" זרקו רימוני הפחדה לבין הקהל.

זעקותיהם של פצועים נשמעו מכל עבר. הוזעקו אמבולנסים שהעבירו את הפצועים לתחנת העזרה הראשונה.

זה היה בדיוק ביום בו הובאו לקבורה חמישים הקורבנות הראשונים של הפצצה שהרסה את רחוב בן-יהודה בירושלים. דבר זה עוד הגביר את סערת הרוחות שקמה בציבור אשר הותקף ברימונים על ידי צעירים יהודיים.

תגבורת רבה של אנשי הארגון הצבאי הלאומי הגיעה לכיכר. חיילי הארגון, שכולם היו מזויינים, קפצו ממכוניותיהם ובנשק דרוך החלו מתקדמים לעבר אנשי ה"הגנה". ניתנה להם פקודה לא לפתוח באש אלא אם כן יותקפו תחילה ביריות. חלק מאנשי ה"הגנה" התפזר ללא התנגדות נוכח גילוי זה של תקיפות, בעוד שאחרים תפסו עמדות. לא עבר זמן רב ויחידת ה"הגנה" כולה עזבה את הכיכר.

חיילי הארגון מצאו במקום כמה רימונים שלא התפוצצו, וכן רסיסי רימונים. בדיקה העלתה כי רימוני הפחדה אלה בכוחם לגרום נזקים רציניים. בסך הכל נפצעו כמאה איש, רובם אזרחים ומיעוטם אנשי "הגנה" שנמצאו בתוך הקהל בשעה שהושלכו הרימונים. את רוב הפצועים אפשר היה לשלוח הביתה אחר שקיבלו עזרה ראשונה. שישה עשר נשארו בבית החולים לטיפול נוסף, ומהם היו שניים פצועים קשה.

אחר שאנשי ה"הגנה" עזבו את המקום, פתחו אנשי הארגון בשידורם ללא הפרעות נוספות. קהל האלפים קיבל את השידור במחיאות כפיים, והוכיח אחר כך את נאמנותו לחיילי הארגון כאשר נקרא לתרום את תרומותיו.

מיד לאחר המקרה נתכנסה עיריית תל אביב לישיבה שלא מן המין כדי לדון בהתנגשות המזויינת המעמידה את העיר בסכנה של מלחמת אחים. הישיבה נתקיימה בדלתיים סגורות. למחרת נתפרסמו הודעות גינוי על ידי ד. צ. פנקס בשם הרוב בעיריית תל אביב, וכן על ידי עיריות רמת גן ופתח תקוה, על ידי הוועד הפועל של התאחדות בעלי התעשיה ועל ידי מוסדות אחרים. העתונים האזרחיים פירסמו מאמרי גינוי, בעוד שהעתונים "דבר" ו"על המשמר" ניסו לשוא להצדיק את התנהגותם של אנשי ה"הגנה" שתירצו את מעשם בהודעה על "אספסוף" שהתקהל בכיכר והתפרע, באופן שהיה "הכרח" לזרוק רימונים.

בתחילת שנת 1948 יצא לחוץ לארץ חבר מפקדת הארגון יואל (יעקב עמרמי) כדי לרכוש נשק ולארגן את העברתו לארץ ישראל.

לפני צאתו נעשה הסדר עם עובדי נמל תל אביב על ידי משה ברץ על הורדת משלוחי נשק של הארגון מן האוניות ללא בדיקה.

לא קלה היתה עבודתו של יואל בחוץ לארץ. ביחד עם דן (יעקב לוטן) ואנשי הארגון באירופה עשה מאמצים כדי לרכוש את הנשק היקר, לאחסנו ולהעבירו לתעודתו. בכל אחד מהשטחים האלה צריך היה להתגבר על קשיים רבים.

בהדרגה רוכזו כמויות גדולות של נשק, בין שנקנו בכסף מלא ובין שנתרמו על ידי גורמים שונים. בין השאר תרמו הקומוניסטים הצרפתיים עשרים וחמישה טון נשק בשביל הארגון. אחר ששמעו הסברה מקיפה מפי שליחי הארגון ונציגיו, הגיעו לכלל מסקנה שמוטב להם להעמיד את נשקם לרשות הלוחמים היהודיים בארץ ישראל מאשר להשאירו במחסנים תת-קרקעיים בצרפת, מקום שם בין כה וכה לא היה לו שימוש.

המשלוח הראשון של נשק מאירופה הגיע לארץ בתחילת אפריל 1948. הוא הכיל תת-מקלעים אמריקניים ובריטיים, כמות ניכר של אקדחים, תחמושת ואבק שריפה. משלוח שני עמד לצאת מצרפת באותו זמן, אך לפני העמסתו על האוניה נודע שמץ דבר למשטרה הצרפתית. היא החרימה את המטען כולו – עשרים וחמישה טון – ואסרה שלושה מאנשי הארגון הצבאי הלאומי שטיפלו בו.

עד כמה שהדבר נראה משונה, הרי אותה שעה, עם החרמת הכמות של עשרים וחמישה טון, נקשרו הקשרים הדרושים עם מוסדות ואישים צרפתיים, שאיפשרו אחר כך השגת כמויות רציניות של נשק.

עוד לפני "אלטלינה", בשבועות הראשונים אחר הקמת המדינה, הגיעו משלוחים של אבק שריפה, תרופות ומכשירים רפואיים. כן הגיע משלוח של שלושים ושבעה טון נשק שיצא מנמל באיטליה הדרומית: שבעה עשר טון חומרי נפץ ועשרים טון נשק אוטומטי וכדורים, אך נשק זה כבר הגיע לצבא ישראל.

ההסגר הבריטי על חופי המולדת עמד בעינו והמשלוחים מחוץ לארץ עלולים היו להגיע באיחור זמן.

עבודת הייצור בסדנאות הארגון זה עתה החלה והתצרוכת עלתה על התפוקה. הזמן דחק. מן ההכרח היה למצוא מקורות נשק נוספים, לרכשם ולנצלם לשחרור המולדת. והיו כאלה בארץ; במחנות הצבא הבריטי אפשר היה למצוא את הברזל היקר מכל.

חטיבת התכנון נתנה את דעתה על כך.

בסוף חודש פברואר, שנת 1948, הוקמה חטיבת התכנון. שני מפקדי הארגון – יהושע (אליהו טמלר-סנד) ואריה (מליץ), אשר זה עתה הצליחו לברוח ממאסרם בבית הסוהר בירושלים וחזרו לפעילותם, נתמנו כחברי הח"ת, ויחד עם חיים-טויט (שרגא אליס) וגדעון (עמיחי פאגלין), שעמד בראש, ניגשו לעיבוד התוכניות בכיוון זה.

יום אחד במחצית חודש מרס 1948 יצאה קבוצת אנשי הארגון, מלובשים בתלבושת הצבא הבריטי ונוסעים במכוניותיו לפעולת רכישה במחנה הצבא הבריטי בבאר יעקב. מחנה זה, כרוב האחרים, היה מבוצר בגדרות תיל ומגדלי צופים וכל שאר האמצעים שבהם באה לידי ביטוי עצבנותם של הכובשים הבריטיים.

אף על פי כן הצליחו הבחורים לחדור לתוך המחנה, אך כאשר התכוננו לפעולה, ראו כי הבריטים הבחינו בהם. ברגע הראשון נדמה היה כי מצבם בכל רע, ולא זו בלבד שלא יוכלו לבצע את משימתם, אלא שספק אם יוכלו להציל את נפשם. ברור היה כי אסור לשהות זמן נוסף במחנה האויב והכרח הוא לפתוח מיד בנסיגה.

בפעולת הסחה מהירה הצליחו לפלס להם דרך ולהגיע עד השער. ברגע שעמדו על סף היציאה, שוב עמדה לנגד עיניהם המשימה שלמענה יצאו לדרך. הן לא נאה לחיילי הארגון הצבאי הלאומי לשוב בידיים ריקות.

אולם לכך דאג ישי (צבי קניג), שהיה אחראי ליחידה שהוצבה מול משמר הכניסה. הוא פקד על אנשיו לפרק את נשקם של שומרי השער והם חזרו לבסיסם בשלל של שנים-עשר כלים – רובים ומקלעים.

בסוף מרץ 1948 קיבל חבר הח"ת אריה ידיעה מפי אחד העובדים במחנה הצבא מספר 80 ליד פרדס חנה, שבו חנה גדוד של תותחנים אנטי-טנקיים, כי במחנה נמצאות כמויות גדולות של נשק.

יהושע וחיים-טויט חברי הח"ת יצאו לסיור מוקדם בסביבת המחנה, ואף חדרו לתוכו בעזרת תעודות מזוייפות ובהסוואה של עובדים אזרחיים. בשעת הסיור נתברר כי במחנה נמצאים עשרה-שנים עשר טנקים מסוג "שרמן" וזחלים שונים, ויותר משלוש מאות חיילים. אחר כך החל הח"ת לתכנן את המבצע לכל פרטיו.

עוד בשעת הסיור המוקדם נקבעו אופן ביצוע הפעולה ודרכי הנסיגה. המתכננים קבעו כי יש להשתלט בבת אחת על כל שטח המחנה, כתנאי קודם להצלחת הפעולה. כן החליטו כי השעה הנוחה ביותר להתפרצות למחנה היא בבוקר, כאשר החיילים מתרחצים ומתגלחים, או נמצאים בחדר האוכל לארוחת הבוקר. בשוני, זכרון יעקב ונתניה הוכנו מחסנים לנשק אשר יוחרם.

ביום לפני זה שנועד לביצוע המשימה נתכנסו כחמישים איש במחנה אוהלים שהוקם ליד שוני. ננקטו אמצעי בטחון מיוחדים, כי שוני כבר היתה ידועה לאנשי הבולשת הבריטית כמקום ריכוז של אנשי הארגון הצבאי הלאומי. גם אנשי ה"הגנה" ידעו כי שוני היא אחד המקומות של הארגון, ואי אפשר היה לדעת אם לא יהיו להוטים להכשיל את הפעולה ממש כבריטים עצמם.

זוגות זוגות הגיעו האנשים למחנה, מכיוונים שונים ובשעות שונות. במקום היו גם שני משוריינים של הארגון הצבאי הלאומי, שאחד מהם הוחרם מידי הצבא הבריטי ואחד מידי המשטרה. נוסעי המשוריינים היו מצויידים בתעודות בריטיות מתאימות.

לעת ערב הובאו למקום מדי חיילים בריטיים והנשק המיועד להתקפה.

באותו ערב ניתנה לאנשים הסברה מקיפה על המשימה ועל ביצועה. יהושע, אשר פקד על הפעולה, צייר על לוח את תוכנית המחנה וסימן את מקומות הפריצה והאבטחה ואת דרכי הנסיגה. האנשים חולקו לחוליות – כל חוליה ומפקדה. כמחצית האנשים נשלחה לעמדות האבטחה.

אחד המשוריינים היה מצוייד במשדר קטן, ומשדר שני הותקן במכונית קטנה בה נסעו גדעון, מייק (סיומקה אלכסנדרוביץ) וצבי וולף.

בשעה שבע בבוקר קרבו ארבע מכוניות משא לשער המחנה. במכונית הראשונה – דודג' גדול ומכוסה – היו עשרה בחורים. לילד הנהג ישב ג'קסון (אליעזר זמלר) במדי סרג'נט בריטי ובידו מעטפה רשמית גדולה של הצבא הבריטי, שעליה היה כתוב באותיות גדולות "סודי", ושנועדה לקולונל, מפקד המחנה. ג'קסון היה בין חיילי הצבא הבריטי שנפלו בשבי הגרמנים. הוא ברח מהשבי ובמשך שנה וחצי חי באתונה, פיראוס וערי איטליה. מנהגי הצבא והשפה האנגלית היו ידועים לו ואי אפשר היה להבחין אם חייל אמיתי הוא הדובר או איש ארגון מוסווה.

לפני המחסום ירד ג'קסון מהמכוניות והודיע לשומרי השער כי דבר סודי לו למפקד המחנה. השער נפתח בפני מכוניתו, שהתקדמה בהתאם לתוכנית עד למחסן הנשק ושם נעמדה. אותה שעה הגיעה לשער מכונית דודג' שניה, שבה היה קקטוס (צבי ברזל) עם חמישה-עשר בחורים. כאשר המשמר עצר מכונית זו על מנת לבדוק את ניירות הנוסעים, קרא יהושע את סיסמת הפעולה. קקטוס, ואיתו כמה מהבחורים, קפצו מהמכונית, פרקו את נשקם של האנגלים והשתלטו על השער. מיד הגיעו שני משורייני הארגון, נכנסו למחנה ותפסו עמדות, האחד מימין המחנה והשני משמאלו, כדי לאבטח את האגפים.

שני בחורים מיהרו להשתלט על העמדה בקרבת השער. משדר המחנה פוצץ בחומרי נפץ. מאות החיילים הבריטיים במחנה היו מעתה שבויים בידי הארגון הצבאי הלאומי. תחת איומי אקדח פתח אחד הבריטים את מחסן הנשק. כל החיילים שנתפסו בשטח המחנה רוכזו בצריף בקרבת המחסן, והבחורים החלו להעמיס את הנשק על מכוניותיהם. הבחורים לא האמינו למראה עיניהם. על שפע כזה של נשק לא חשבו אפילו בחלומותיהם הנועזים ביותר. שנים עמדו במלחמה עם הבריטים כמעט בידיים ריקות, מעטים נגד רבים, באקדח מול ברן. עתה נראה לראשונה סיכוי לעמוד מול האויב בציוד ובכוחות שקולים.

בהתלהבות שלא תתואר ניגשו אנשי הארגון לשורות הארוכות של הרובים והברנים המבהיקים. דומה היה כאילו גם הנשק עצמו שש לקראתם; כאילו היה לו לזרא לשרת שליט זר ולפעול נגד תינוקות שלא חטאו, נגד מעפילים חסרי מגן, נגד אזרחים בלתי-מזויינים. דומה היה כי הנשק מחפש תיקון לעצמו, כאילו הוא מבקש לכפר על ששימש מכשיר של שעבוד, במקום לשרת את עניין החירות.

ערימות ערימות נערם הנשק על המכוניות. בשמחתם לא ידעו הבחורים עייפות. אך לפתע הושבתה המלאכה. נשמעו יריות. נתברר כי האנגלים הפעילו אחד ה"שרמנים" שלהם, והנה הם ממטירים אש כבדה על מחסן הנשק שלהם. בעוד שה"שרמן" התקרב למחסן מכיוון אחד, נע זחל בריטי לקראתו מן הצד השני.

הבחורים לא נתרעו ולא הפסיקו את עבודתם במחסן. הם ידעו כי כל רובה נוסף וכל ברן מקרבים אותם לנצחון.

צוות המשוריין של הארגון הצבאי הלאומי פתח בהתקפת רימונים על הטנק הבריטי. האנגלים נטשו את רכבם והחלו בורחים לכל עבר. הטנק עצמו נפגע ונעצר. ג'קסון, ששוטט אותה שעה על פני המחנה כדי למנוע הפתעות, השגיח בזחל שהתקרב למחסן בהמטירו עליו אש. איש ארגון שני שנזדמן לאותו מקום ירה בנהג הזחל, שדלתו היתה פתוחה, ופצע אותו. ג'קסון הסתער על הרכב, הוציא את האנגלי הפצוע, תפס את המקום ליד ההגה והביא את הזחל לפתח המחסן, על מנת שגם עליו יעמיסו נשק ותחמושת.

אך המערכה לא שככה עדיין. היריות נמשכו, והבריטים הפעילו גם תותחים קלים. קליעתם לא יכלה להיות מדוייקת, כי ממרחק לא יכלו להבחין בין אנשיהם ובין חיילי הארגון, שאף הם היו לבושים במדים בריטיים. אולם המצב היה חמור.

הקולונל הבריטי, מפקד המחנה, הצליח לאסוף כעשרים חיילים, והם התקיפו אחד המשוריינים של הארגון. מתוך המשוריין הוזהרו להיכנע, אך הם הוסיפו להתקדם. המשוריין פתח באש מדוייקת וקטלנית. הקולונל ושבעה מחייליו נהרגו. השאר – ברחו.

בשעת הפעולה התקרבה למחנה מכונית צבאית, ובה חיילים בריטיים. הנהג הבחין במוקשים שהונחו בכביש על ידי המתקיפים, והוא חזר על עקבותיו. כעבור זמן קצר הגיעה מכונית בריטית שניה, ומתוכה ירד חייל שהיה כנראה מומחה למוקשים. כאשר התחיל לפרק את מוקשי הארגון, נורו עליו יריות והוא נפצע. חבריו חילצוהו, העלוהו על המכונית והסתלקו.

הגיעה שעת הנסיגה. שלוש מכוניות משא והזחל שנלכד היו עמוסות נשק. מכונית נוספת שהקרבה למחסן לשם הטענה, התהפכה ונפלה לתוך תעלה. אי אפשר היה לבזבז זמן כדי להוציאה. המלקוח כלל מרגמה של שלושה אינץ', תותח קל, שלושים וחמישה מקלעי ברן, שבעים רובים, כשמונים תת-מקלעים, עשרות אלפי כדורים וזחל.

הנשק הובא בשלום למחסנים שהוכנו מראש. המשוריינים הוחבאו בין ההרים בסביבות זכרון יעקב. אחד מחיילי הארגון הצבאי הלאומי, יצחק קווה, מפלוגת בית"ר בחדרה, שילם בחייו בעד הצלחת המשימה.

אחר הצהרים ציווה גדעון על הזחל והמשוריינים לחזור לבסיסם בפתח תקוה, כי נשקפה סכנה שהבריטים יחסמו את הדרכים לימים רבים וימצאו את השריון.

הזחל נסע בראש, ובו ג'קסון וקבצן (אליעזר סודיט), סגן מפקד הפעולה. על הזחל הוצבו שני ברנים מוכנים לפעולה. שני המשוריינים נסעו בעקבותיו.

בדרך פגשו משורייני הארגון שיירה של מכוניות ומשוריינים בריטיים שמיהרו למקום הפעולה כדי לחפש את הנשק המוחרם. בנפנוף ידידותי ברכו הבריטים את השריון העברי המוסווה.

ימים מספר אחרי כן התנהל ויכוח חריף בפרלמנט הבריטי על התקפת הארגון. צ'רצ'יל דרש לערוך חקירה רשמית ולברר מדוע לא גילה משמר השער ערנות רבה יותר.

שר המושבות הבריטי, קריץ'-ג'ונס, מנה את כמות הנשק שנלקח על ידי חיילי הארגון וסיים: "מעשה ברברי זה מגדיל עוד יותר את ההכרח להחיש את הוצאת הצבא מארץ ישראל".

בהודעת הארגון הצבאי הלאומי לישוב נאמר: "המתקיפים החזירו לאומה הלוחמת פי כמה וכמה מהנשק שהבריטים העבירו לידי הכנופיות בנבי דניאל". זמן קצר לפני כן הפסיקו הבריטים קרב גדול בין שיירת מכוניות יהודיות לבין כנופיות ערביות בין ירושלים וגוש עציון. בניגוד להבטחתם מסרו את כל הנשק היהודי לידי הפורעים הערביים. עתה החזירו חיילי הארגון את יחס הכוחות לקדמותו…

 

*

במחצית חודש אפריל העביר חבר הח"ת, חיים טויט, אשר שהה בחיפה בכוונה להתחקות אחר אפשרויות לרכישת נשק, את הידיעה כי רכבת צבאית טעונה נשק עומדת לצאת מחיפה בכיוון המשולש, לעבר מצרים.

הח"ת תיכנן את פרטי ההשתלטות על רכבת זו. ברור היה כי יש למנוע שהיא תגיע לתעודתה כדי לשלול את הנשק מידי הערבים, ויחד עם זה לעשות נסיון להעביר נשק זה לידי הארגון.

מאה ועשרים לוחמים ושבעים מכוניות רוכזו בשוני, ובבוקר בו נתקבלה הידיעה כי הרכבת יצאה מחיפה, יצאו יחידות הקרב של הארגון הצבאי הלאומי לארוב לה, כשהן מצויידות בנשק שנלקח שבועיים קודם לכן מהמחנה הצבאי הבריטי ליד פרדס חנה. במרחק מה מהמקום שנקבע להתקפה תפסו חוליות חוליות עמדות לאורך פסי הרכבת, בין חדרה לבנימינה, בקילומטר הארבעים ואחד.

מכונית מצויידת במשדר קיימה את הקשר בין היחידות השונות הפזורות בשדה. בתחנת העזרה הראשונה הוכנו חומרי חבישה, אלונקות ושאר צרכי עזרה לפצועים. הנשק בידי הבחורים היה דרוך.

לפתע נשמע טרטור הרכבת. המתיחות גברה מרגע לרגע. רעם הפיצוץ הבקיע את הדממה. הרכבת נעצרה. אותה שעה יצאו חיילי הארגון ממחבואיהם ופתחו בהסתערותם. אש תופת נפתחה מכל העברים.

נתברר כי לא קל להשתלט על הרכבת, אף כי שותקה ולא יכלה לנוע עוד. הבריטים נקטו הפעם אמצעי זהירות מיוחדים. בין הקרונות הרבים הטעונים תחמושת היו שני קרונות משוריינים, ובהם כארבעים חיילים בריטיים, שלרשותם עמדו שמונה מרגמות של שני אינץ', עשרה מקלעי ברן, רובים ותת-מקלעים.

מעל המסילה הגבוהה חלש האויב על המישור אשר משני עבריה, שבו נמצאו אנשי הארגון כמעט ללא מחסה. הסתערות אחר הסתערות נהדפה על ידי הבריטים. בינתיים עבר זמן יקר. בסביבה נמצאו מחנות בריטיים, והאויב עלול היה לקבל תגבורת. אסור היה להיכנס לקרב ממושך. צריך היה להביא לידי הכרעה בהקדם. תגבורת האויב עלולה היתה לחסום את דרכי הנסיגה.

לשעה קלה נדמה היה כי העניין אבוד וכי ייאלצו לסגת בידיים ריקות. האחראי למכוניות המשא קיבל הוראה להחזירן. הבחורים החלו לחשוש כי עתה תבוא פקודת נסיגה כללית. שוב לא חשבו על מלקוח. העיקר היה – לצאת בשלום מן המיצר.

אך גדעון, מפקד הפעולה, לא היה מוכן לוותר בנקל. בזחילה עבר לאחת היחידות ומצא בידיה שבוי בריטי. זה היה חייל שקפץ מן הרכבת בשעה שהתפוצץ המוקש, ונפל לידי המתקיפים. גדעון ניגש אליו ואמר לו: "נשחרר אותך מן השבי, לך למפקדך ואמור לו כי יחידות הקרב של הארגון הצבאי הלאומי הקיפו את הרכבת מכל העברים. אין כל אפשרות להתחמק מטבעת הכיתור. אנו נותנים לכם שהות של חמש דקות להניח את הנשק. אם תיכנעו, לא יאונה לכם כל רע. אם לאו, נפוצץ את הרכבת על החיילים אשר בה".

החייל הלך למלא את השליחות. אולם התשובה בוששה לבוא. גדעון לבדו התקרב לערב הרכבת, מצא מחסה בקרבתה ופנה בקול רם לבריטים:

"מדבר אליכם מפקד היחידה של הארגון הצבאי הלאומי. אתם מוקפים מכל עבר. מטרתנו להחרים את הנשק. אין בדעתנו לפגוע בכם לרעה. אם תיכנעו, תיחשבו כשבויי מלחמה. הארגון הצבאי הלאומי אינו פוגע בשבויים. אחר שנחרים את הנשק תורשו לשוב ליחידותיכם. אך אם תתנגדו, נפוצץ את הרכבת ואיש מכם לא יישאר בחיים. זאת היא אזהרתי האחרונה".

הנשק הפסיכולוגי הזה השפיע. אחד אחד החלו הבריטים נוטשים את הקרונות, מישהו ניסה להוסיף ולהתנגד, אך מפקד הרכבת, קצין בדרגת מייג'ור, ציווה עליו להפסיק.

תחילה הוחרם נשקם של חיילי המשמר והועמס על מכונית. אחר כך ניגשו הבחורים לפרוץ את הקרונות, אך לאכזבתם לא מצאו בהם אלא פגזים למרגמות של שלושה אינץ' ופגזי תותחים. המטען היה אחיד. לרובים, מקלעים ונשק אוטומטי אחר לא היה זכר.

המכוניות הוחזרו בינתיים, והטענת הנשק החלה. המלאכה היתה רבה, והזמן דחק. בכל רגע עלולה היתה לבוא הודעה ממשמרות הארגון כי תגבורת בריטית מתקרבת.

הבחורים עבדו במלוא המרץ. מכונית אחר מכונית נתמלאה ועזבה את המקום. אך הקצב לא היה עדיין די מהיר.

גדעון החליט להעזר בבריטים. הוא פנה לסמל בריטי וציווה עליו להביא את אנשיו. המייג'ור הבריטי, בשמעו את הפקודה, החוויר. הוא פנה אל גדעון בשאלה: "אתה הולך להוציאם להורג?"

"אל תהיה טיפש", השיב לו גדעון. "חיילים עבריים אינם הורגים את שבוייהם. הארגון עומד תמיד בדיבורו. החיילים דרושים לעבודה".

ארבע שעות עבדו החיילים הבריטיים ביחד עם אנשי הארגון בפריקת הקרונות ובהטענת המכוניות. קרוב לעשרים אלף פגזים הוצאו מהקרונות.

בתום המלאכה שוחררו השבויים ואנשי הארגון חזרו לבסיסם. השלל הוסתר במרתפי היקב בזכרון יעקב ובבתי משפחת אהרונסון.

זמן קצר אחרי כן הוקפה הסביבה כולה וצבא בריטי רב פתח בחיפושים. אך כבר היה מאוחר מדי. המחפשים העלו חרס.

אולם מחיר יקר שולם בעד התחמושת. שלושה מפקדי הארגון נפלו בקרב שקדם להשתלטות על הרכבת: יואב (אבטליון איוב), צדקיהו (פרידמן יצחק) ואביאל (לבוביץ דניאל).

שינוי גודל גופנים
ניגודיות