כיבוש יפו, שנת המפנה – שעת הסכנה

מתוך הספר: חיים לזר, כיבוש יפו, תל אביב, 1981 

שנת המפנה – שעת הסכנה

שנת תש"ז היתה שנת המפנה ההיסטורי בגורלו של עם ישראל. אף כי הקמת המדינה והקרבות של מלחמת העצמאות חלו בשנה שלאחריה היתה תש"ז שנת הנחת היסודות לתמורה: השלטון הבריטי התמוטט תחת המהלומות העזות של המחתרת הלוחמת. כלפי חוץ עוד נראה המבנה השלטוני שלם ויציב. אך עם כל פצצה שקעקעה את בנייני השלטון הזר, נבעה פירצה חדשה בחומת השעבוד, ועם כל כדור נוסף שנורה בנושאי הרשות הבריטית, נתרופפה אחיזת החנק שבה החזיקו הבריטים את הישוב היהודי.

הפרסטיז'ה הבריטית הושפלה עד עפר. קרנה של בריטניה ירדה גם מחוץ לתחומי הארץ הקטנה שבה נתחולל המאבק. עצבי הקלגסים הזרים הלכו ונתערערו, כל מאמצי הדיכוי וכל אמצעי ההשהיה אפסו ולא נשאו פרי. לא נותרה ברירה אלא לפנות לארגון האומות המאוחדות ולבקשו שיטול על עצמו את פתרון הבעיה הארצישראלית.

לאומות העולם היה ברור מאד מה ערער את מוסדות השלטון הבריטי בארץ. בעצרת המיוחדת של ארגון האומות המאוחדות שנתכנסה בשנת 1947, קבע הנציג הסובייטי גרומיקו בנאומו: "מאורעות הדמים המתחוללים בארץ ישראל ידועים לכל. מאורעות אלה נעשים תופעה שכיחה יותר ויותר, ולכן הם מרתקים יותר ויותר את תשומת לבם של עמי העולם, ובראש וראשונה – של ארגון האומות המאוחדות. פשיטת הרגל של שלטון המנדט, שהביאה להחרפה זו של המצב ולמאורעות הדמים בארץ ישראל – היא שגרמה שבעיה זו תובא לדיון בפני העצרת. פשיטת הרגל של ממשלת המנדט מתאשרת על ידי עצם העובדה שהממשלה הבריטית הביאה את ענין ארץ ישראל לארגון האומות המאוחדות".

בי"ג בתשרי תש"ח (27 בספטמבר 1947) פירסמה לונדון לראשונה את החלטתה לסיים את המנדט ולהוציא את הצבא הבריטי מארץ ישראל.

מאחורי הצהרה זו הסתתרה תכנית מחושבת, אשר מפניה הזהיר הארגון עוד בימי הדיונים של מליאת האו"ם. להכניס את הבריטים, אשר לא יכלו עוד בשום פנים ואופן להמשיך בשלטונם הישיר מול מחתרת הולמת ובלתי-מנוצחת, גמרו אומר להכניס למערכה האנטי-עברית את צבאות-ערב, מתוך הנחה כי הצבאות האלה, שזויינו וצויידו על ידי בריטניה, ישברו את ההתנגדות העברית, ישמידו את רוב האוכלוסיה היהודית ויאפשרו לבריטים לחזור ולהטיל על ארץ ישראל את שלטונם העקיף.

במשך החודשים אוקטובר ונובמבר, בשעה שארגון האומות המאוחדות היה עוסק בדיונים על עתידה של ארץ ישראל והיה מצייר גבולות דמיוניים, פרי משא ומתן ופשרות בין המעצמות, הזהיר הארגון הצבאי הלאומי את הישוב בפני אופטימיות יתרה ושאננות מסוכנת. "שלוש הן האשליות שיש להן מהלכים בקרב הציבור שלנו", התרה "קול ציון הלוחמת", "כי חלוקת הארץ תבוצע בדרכי שלום; כי במקרה שתפרוץ מלחמה בעקבות התקפה של כוחות ערביים שיודרכו על ידי סוכני בריטניה, תצליח ועדת האומות המאוחדות בירושלים להחזיר את השלום על כנו; וכי במקרה של אי-הצלחת הוועדה הזאת, תתערב מועצת הבטחון ותשים קץ למלחמה".

בשעה שבארץ רווחה האשליה כי עם אישורה של תוכנית החלוקה על ידי רוב האומות יחול שינוי מיידי במצב בארץ, ניבא "קול ציון הלוחמת" כי המצור הימי יימשך, לא תורשה הבאת עולים וחומרי מלחמה, הגבולות היבשתיים של הארץ יהיו פרוצים ובעדם ינהרו שכירים מזויינים בנשק בריטי, כדי להתקיף את ערי הארץ ומושבותיה, וצבא הכיבוש הבריטי יוסיף להחזיק בעמדות מפתח אסטרטגיות ויגביל את חופש הפעולה של הכוחות העבריים.

ב-29 בנובמבר 1947 אישרה העצרת של ארגון האומות המאוחדות את ההצעה להקים בארץ ישראל מדינה יהודית ומדינה ערבית ואזור בינלאומי של ירושלים, ולאחד את המדינה היהודית והערבית באיחוד כלכלי.

העם צהל. הישוב היהודי לא ראה מעודו מחזות גיל ושמחה כמחזות של אותו לילה בו נתקבלה הידיעה על החלטת החלוקה.

כסערה אדירה פרצה השמחה. זרם של בני אדם פרץ מתוך כל הבתים, מן הרחובות והסמטאות. תהלוכות אדירות התארגנו באופן ספונטני בכל מקום. רבבות שהצטופפו בכיכרות וברחובות פרצו בשירת "התקווה". נער וזקן יצאו במחולות. דמעות גיל עמדו בעיני כל.

לילה שלם מילאו המונים חוגגים את הרחובות המרכזיים של תל אביב. מכוניות מקושטות בדגלים ועמוסות צעירים וצעירות שוטטו ברחובות. קולות השירה מילאו את חלל האוויר. בבתי הקפה חולקו משקאות חינם, ובבתים המוארים שתו "לחיים". בכיכרות המרכזיות רקדו צעירים נלהבים סביב המכוניות המשוריינות הבריטיות. שוטרים וחיילים בריטיים נמשכו לתוך מעגלות הרוקדים ודגלונים עבריים נתלו על מכוניותיהם.

שלוש יממות נמשכה ההילולה ברחובות העיר. עוד לא נדמו קריאות הגיל, וכבר נשתרבבו לתוכן קולות נהי ובכיה.

פורעים ערבים הרימו ידם על הרכוש והנפש, מתוך תקווה לשים לאל את החלטת העצרת. אוטובוסים יהודים הותקפו בדרכים, בכדורים ובמוקשים. דם נשפך בכבישים ובערים. יהודים נרצחו בגבולות תל אביב יפו. שביתה כללית הוכרזה על ידי הערבים. בירושלים התפרצו הפורעים לתוך המרכז המסחרי, פרצו חנויות, שדדו, השחיתו, הציתו. המשטרה הבריטית עמדה מן הצד. הרובע היהודי בעיר העתיקה הותקף. יהודים נרצחו, נפצעו, איבדו את רכושם.

בארצות הערביות עבר נחשול של פוגרומים על המיעוט היהודי. בתי כנסיות הועלו באש, בתי מסחר נשדדו, תינוקות נשחטו.

הליגה הערבית נתכנסה בקהיר, הכריזה על תמיכתה בערביי ארץ ישראל באנשים, בכסף ובנשק, ואיימה שבתום המנדט הבריטי יעלו צבאות ערב על הישוב היהודי. המצביאים הערביים נתאספו, קיבלו החלטות תיאורטיות על איחוד צבאותיהם למלחמה בישוב, קראו למתנדבים להתגייס למלחמת מצווה. תעמולה נלהבת לגיוס התנהלה בשווקים ובמסגדים ובין פראי המדבר. מודעות רועשות הראו פגיון נוטף דם, ועל הניצב – מגן דוד. עבדל קאדר חוסייני, דודנו של המופתי, התייצב בראש תנועת הגיוס ל"צבא השחרור וההצלה". אוטובוסים יצאו מעירק דרך עבר הירדן לארץ ישראל, והביאו מאות ערבים צעירים צמאי דם וביזה. על יד דמשק הוקם מחנה אימונים של לוחמי חירות "פלשתינה". פאוזי קאוקג'י, הפורע הוותיק, שהובא על ידי הבריטים למזרח התיכון העמיד את עצמו בראש "צבא שחרור". אנשי הכנופיות עברו את גבולות הארץ בלי קושי. עינם של הבריטים היתה פקוחה רק על גבולות הים, לבל יסתננו מעפילים יהודיים. לכנופיות הערביות ניתן שלטון מלא בהרי שומרון, במשולש שכם-ג'נין-טול כרם. בריטים "ערקו" מהצבא והמשטרה ואימנו את הלוחמים הערביים בהרי המשולש. במידה שהמתנדבים לא הביאו איתם נשק מארצות מוצאם, נהנו מאספקה בריטית ביד רחבה.

"צבא הירמוק" קרא פאוזי קאוקג'י למובחרת שבכנופיותיו, על שם הנהר שעל גדותיו ניצחו צבאות האיסלם של המאה השביעית את הצבא הנוצרי של קיסרות ביזנט.

כל הכוחות הצבאיים האלה, ביחד עם הלגיון הערבי שאומן וצוייד במישרין ובגלוי על ידי הבריטים, השתתפו בהתקפות על הישוב היהודי. ישובים מנותקים בגליל ובנגב הותקפו על ידי יחידות ערביות גדולות, התחבורה בכבישים שובשה, כנופיות זרות חדרו לערים המעורבות והתייצבו בראש פעולות הצליפה והחבלה נגד אזרחים יהודיים.

הכוחות הערביים, שמנו כחמישים אלף איש, נהנו לא רק מעדיפות מספרית, אלא גם מיתרונות אסטרטגיים וטקטיים רבים. הם שלטו ברכסי ההרים מירושלים צפונה ודרומה, עד הגליל והנגב. הם חלשו על כביש תל אביב-חיפה, עורק החיים של הישוב היהודי בשפלה. הם החזיקו בעמדות שהקיפו בטבעת מהודקת את תל אביב, המקור העיקרי של הכוח היהודי. הם ישבו לאורך הכביש בין השפלה וירושלים, המחבר את גוף הישוב עם לבו.

 

*

מהימים הראשונים של המאורעות היתה תל אביב אחת החזיתות העיקריות. האויב הבחין מיד בחשיבותה כרזרבואר של הכוח היהודי, הן באנשים והן בחומרי מלחמה. מיד נתבלטה המזימה הכפולה לרתק כוחות יהודיים רבים ככל האפשר בהגנת תל אביב, ולנתק את העיר משאר אזורי הארץ על ידי התקפות מתמידות על התחבורה היהודית במבואות העיר.

בימים הראשונים של מאורעות הדמים עוד הופעלו סכינים, אקדחים, אבנים ומטליות ספוגות נפט. עוברי אורח נרצחו באכזריות, בתי ספר ומחסני סחורות הועלו באש, יריות נורו לתוך בתים ורימונים הושלכו בעד החלונות. אך כעבור זמן קצר כבר הורגשה יד מדריכה ומכוונת. נשק חדיש הופעל מתוך עמדות מבוצרות היטב. צלפים החלו מטרידים רחובות שלמים ולשבש את החיים. כיתות צבאיות יצאו לפעולות רצח וחבלה.

בין שתי הערים הצמודות יחד קם קו חזית, וחומת אש הבדילה ביניהן. לכבוש את תל אביב – זו היתה המטרה הנכספת של המפקדים הערביים. היא בלבד יכלה לתת בידיהם את הנצחון המכריע. השמדת תל אביב פירושה – השמדת הישוב כולו.

וכך הרימה יפו את ידה על העיר העברית הגדולה לכבשה ולהשמידה.

קו החזית בין יפו ותל אביב היה ארוך ומפותל. סמוך לשפת הים, כטריז הנעוץ בצידה של תל אביב, השתרעה השכונה הערבית מנשיה, ובה המסגד הגדול על שם חסן בק. שכונה זו נבנתה על ידי המושל התורכי בשם זה, בכוונה תחילה להרחיק את תל אביב מן הים. ואף כי העיר היהודית התפשטה הרחק צפונה ממנה היתה מנשיה לרועץ לתל אביב ואיפשרה לפורעים גישה נוחה למקומות מרוחקים מרחק קטן בלבד מלבה של העיר העברית.

המסגד הגבוה, בקצה הדרומי של רחוב הירקון, שימש עמדת צליפה נוחה לקלעים שכדוריהם הגיעו בקלות אל הרחוב הראשי של תל אביב.

בדרומה של תל אביב, במקום בו נכנס כביש ירושלים לעיר, נמצאה השכונה הערבית אבו כביר, סמוך למרכז המסחרי והחרשתי הדרומי של העיר היהודית. מבתי השכונה הזאת חלשו הפורעים הערביים לא רק על כל התחבורה בין תל אביב ודרום הארץ, אלא גם על אזור ניכר בדרומה של העיר. מאחורי אבו-כביר התרומם צריח המנזר הרוסי, שאף הוא שימש עמדת צליפה שממנה אפשר היה לשתק את החיים בכמה רחובות עיקריים של העיר היהודית.

בין מנשיה ואבו-כביר, כבין מתלעות מלקחיים, נמצאו שכונות-ספר יהודיות, שכונות עמלים ובני דלת העם, יושבי צריפים ובתים קטנים ורעועים, שבן-לילה ראו את משכנותיהם הופכים לעמדות חזית.

בקצה הדרומי של יפו נמצאה השכונה הערבית ג'בליה, שבתיה הגבוהים, הבנויים על גבעה, חלשו על השכונה היהודית בת-ים.

מדרום-מזרח ליפו נמצאה תל-א-ריש, בין יפו לחולון. שכונה ערבית זו, שהיתה בנויה על תל עתיק, חלשה על חולון ועל הכביש בין חולון ותל אביב.

בגבול הדרומי-מזרחי של תל אביב שכן הכפר הערבי סלמה, שמספר תושביו הגיע לאלפים רבים. ממנו אפשר היה להטריד את כל השכונות היהודיות שבדרום-מזרח תל אביב: עזרא, התקווה, יד אליהו, גבעת רמב"ם, נחלת יצחק ורמת יצחק.

לאורך הכביש הראשי היוצא מתל אביב ירושלימה היו לערבים עמדות חולשות נוספות: יעזור, שהשתרעה משני עברי הכביש ופרדסיה הגיעו עד לגבולות מקוה ישראל וחולון; בית דג'ן, שחלשה על פרשת הדרכים שבה מתחלק הכביש לשני ראשים, האחד המוביל למושבות הדרום והאחד העולה ירושלימה; ורמלה, העיר הגדולה שכביש ירושלים חוצה אותה.

גם בצדי הכביש הדרומי השני היוצא מתל אביב, זה המוביל לשדה התעופה בלוד, היו לערבים עמדות חזקות: סלמה, חריה, סקיה, יהודיה, המושבה הגרמנית וילהלמה, העיר הערבית לוד.

למעשה היתה יפו מכותרת כולה אזורים יהודיים, אך באותה מידה אפשר היה לומר שתל אביב מוקפת כולה ישובים ערביים. בנסיבות אלה ברור היה כי היתרון בידי היוזם והמתקיף. ואף כי הערבים נטשו עוד בראשית המערכה את הכפרים אשר מצפונה וממזרחה של תל אביב – סומיל, שייח מוניס, ג'רישה, ג'ליל – היה יתרון ההתקפה בידיהם במשך כל השלב הראשון של המערכה.

המטרות הראשונות להתקפות הערביות היו התושבים של שכונות הספר היהודיות. במנשיה הוקם בסיס ערבי חשוב. מרכז המפקדה נמצא במסגד חסן בק, הצופה על פני חלק ניכר של תל אביב, סמוך לשפת הים. מסביב למסגד הקימו הערבים עמדות מבוצרות היטב על גגות הבתים, ומהן שיתקו את התחבורה לאורך רחוב הירקון, בקצהו המערבי של רחוב אלנבי ולאורך הטיילת שעל שפת הים.

מנשיה שלחה את כדוריה גם לכיוונים אחרים: הם הפילו חללים בכרם התימנים, בנוה שלום, בנוה צדק, בשכונת ברנר, לאורך רחוב הכרמל, ברחוב שבזי וברחובות הסמוכים לו, ברחוב רבינוביץ וברחובות אחרים.

מבסיסם באבו-כביר התקיפו הערבים לא רק את התחבורה בכביש ירושלים, אלא גם את המרכז המסחרי בדרום תל אביב, גבעת הרצל, שכונת שפירא, שכונת העובד, גבעת משה א', גבעת משה ב', שיבת ציון, שכונת פלורנטין, מרכז וולובלסקי ושכונת המכבי.

בקרבת הגבול המערבי של שכונת פלורנטין התנוסס בנין הבולשת הגדול, הנישא על כל הסביבה. הוא שימש עמדת צליפה לפורעים הערביים, שנעזרו על ידי השוטרים הבריטיים.

התנועה היהודית דרך אבו כביר הופסקה לחלוטין אחר שנתברר כי היא כרוכה בקורבנות רבים. המכוניות התנהלו בדרך עקיפין: דרך שכונת התקווה דרומה למקווה ישראל, ומשם דרך חולון למושבות הדרום. אך גם בדרך זו לא היה בטחון מלא. הערבים תפסו עמדות בפרדסים שלאורך הדרך ומתוכם ירו בכלי הרכב היהודיים.

בג'בליה הקימו הערבים עמדות מבוצרות בבתים הפונים לבת-ים. בשעות תל-א-ריש הוקמו עמדות צלפים שהפילו חללים בחולון. התחבורה היהודית, שהיתה עוברת דרך תל-א-ריש, הופנתה בדרכים אחרות.

כך ניצלו הערבים, כמעט מראשית המאורעות, את כל היתרונות האסטרטגיים שהיו בידיהם ומספר החללים היהודיים הלך ורב.

כבר בימים הראשונים של המאורעות הושמד רכוש יהודי ששוויו נאמד במיליון לירות. כדורי המרצחים זמזמו ברחובות. קולות הנפץ ורעמי ההתפוצצויות נשמעו בלי הרף. רחובות מסחריים חשובים שותקו.

אלפי פליטים מאזורי הספר זרמו למרכזה של תל אביב. משפחות רבות נשארו בלי קורת גג, ומעט הרכוש שהיה להן נשרף או נשדד. הפליטים, רובם בעלי משפחות גדולות, מילאו את חדרי המדרגות וחדרי הכביסה בבתים הבטוחים מפני יריות, הצטופפו בבתי כנסת, התקהלו בבתי ספר. צפיפות איומה שררה במקומות מקלט אלה: מיטה ליד מיטה, פרימוס ליד פרימוס, אנשים עייפים ומיואשים, נשים מתקוטטות, ילדים מוזנחים, ערימות של רהיטים וכלי בית בחצרות – כזה היה הווי הימים ההם.

וקציר המוות נמשך בלי הרף. מעל לוחות המודעות הזדקרו מודעות אבל גדולות ועטורות שחורים, על בנים, אחים וחברים שנפלו על משמרתם, על עוברי אורח שחייהם קופדו, על קורבנותיהם של "שומרי הבטחון" הבריטיים, על גיבורים וקדושים.

מזועזעים עד היסוד, אחוזי תאוות נקם ותדהמת האסון, עמדו המשפחות השכולות וקהל המלווים ליד קברי האחים הפתוחים. אחת אחת הורדו הגוויות לקבר. קולות הבכי של אמהות שכולות פלחו את האוויר. החללים הובאו לקבורה בבגדיהם ספוגי הדם שבהם נפגעו.

בלב הצטברו הזעם והרגשת חוסר האונים. ידוע ידעו כי יש להמשיך, להחזיק מעמד, לא להיכנע – אך בכל מוח צרבה השאלה: עד מתי? וכלום לא יהיה סוף לרשימה ההולכת ומתארכת? וכלום יוסיפו ליפול בקצב זה, האחיד כמעט, של חמישים נפש לשבוע?

יאוש, דכאון וחרדה אפפו את העיר. תל אביב היתה לעיר נצורה.

גם בשטח הכלכלי היו הנזקים רבים. לא זו בלבד שהושחת רכוש רב, אלא שנותקו יחסי המסחר בין יהודים וערבים, פחתה אספקת החצץ לבנין, חדלו אורחות בישראל. שיתוק ענף הבניה פגע באלפי פועלים וסוחרים. מספר המובטלים הלך ורב. החרושת והמסחר, שהתרכזו בחלקם הגדול באזור הספר שבין תל אביב ויפו, שותקו כמעט לגמרי. אי אפשר היה להביא חומרים מהמושבות היהודיות בדרום. לא היתה גישה למקומות עבודה רבים ולמחסני סחורה בגבולות.

סחורות שנועדו לתל אביב היהודית הגיעו לנמל יפו ואי אפשר היה להוציאן משם. מצרכי יבוא במאות אלפי לירות התרכזו שם: טרקטורים ומכונות, צרכי אוכל, שימורי חלב ובשר, אגוזים, בקבוקים, נייר אריזה לתפוזים, חומרי חשמל, פחים, חוטי ברזל, עצים – הכל הלך לטמיון.

ובעוד שהאויב הגביר את התקפותיו, השתררה בישוב היהודי הרגשה של חדלון אונים. הנשק היהודי היה זעום. המנהיגים לא מצאו אף מילה אחת של עידוד. הם, ועמהם רוב רובו של הישוב, לא בטחו די הצורך בכוח היהודי. הם נשאו את עיניהם ללייק סאקסס, לוועדת הביצוע שצריכה היתה לרשת את מוסדות השלטון מידי האדמיניסטרציה המנדטורית המתחסלת.

אך השלטון הבריטי לא העלה על דעתו להוריש למישהו את סמכויותיו. הוא גמר אומר לחסל את האדמיניסטרציה ללא שיור. הוא סירב בתוקף לשתף פעולה עם ועדת הביצוע.

הוא היה מעוניין ליצור תוהו ובוהו בארץ ולא לסייע בהקמת הרשות החדשה. הוא הפסיק את השירותים הציבוריים בזה אחר זה, ניתק את הארץ בהדרגה מכל קשר עם העולם החיצוני, סגר משרד אחר משרד והכריז השכם והערב כי מסירת האדמיניסטרציה לידי ועדת הביצוע פירושה שיתוף פעולה בהגשמת תכנית החלוקה – דבר העומד בניגוד למדיניות הבריטית.

לפי החלטת החלוקה צריך היה להקים מיליציה יהודית וערבית לשמירת הסדר בשני אזורי הארץ עם חיסול השלטון הבריטי. בינואר 1948 דחו הבריטים בתוקף את דרישתה של ועדת הביצוע להקים את המיליציות. בפברואר חייבים היו הבריטים למסור נמל חופשי ליהודים ולפתוח את שערי העליה. שר המושבות הבריטי, קריץ'-ג'ונס, הכריז בפרלמנט כי לא ייפתח נמל לעליה יהודית, "כדי לא להרגיז את הערבים". ובווין הכריז כי אי אפשר לומר עדיין שמדיניותו בארץ ישראל נכשלה. "העניין לא נסתיים עדיין", אמר בנעימה מבשרת רעות.

בעוד שהאוניות נצטוו לא לבוא לנמלי הארץ, ואוניות רבות קיבלו הוראות לא לפרוק את מטענן בנמל תל אביב אלא בחיפה, ניסו הבריטים להגדיל את התוהו ובוהו על ידי הוצאתה הפתאומית של ארץ ישראל מגוש השטרלינג. בוקר אחד מצאו יהודים רבים כי חסכונותיהם שהשקיעו באגרות חוב מנדטוריות ובתעודות חיסכון של הדואר – הוקפאו באנגליה.

הבריטים סגרו את בתי הזיקוק, במאמץ להפסיק את אספקת הנפט של הישוב. הם חדלו לתת רשיונות ליבוא מזון וחומרים, ונתעוררה דאגה חמורה שסיום המנדט יהיה מלווה רעב חמור. רק תחת לחץ חזק מצד ועדת הביצוע הוכרחו הבריטים לבטל את גזירת ההרעבה.

 

*

למרות שהמדינות הערביות הכריזו בגלוי על כוונתן להתנפל על הישוב היהודי ברגע שיסתיים השלטון הבריטי, לא חדלה בריטניה לספק להן נשק. עוד ב-6 בפברואר 1948, בשעה שבמטות הערביים כבר היו התכניות מוכנות לפלישה לארץ ישראל, הצדיק שר ההגנה הבריטי את משלוחי הנשק לארצות ערב באומרו כי לבריטניה אין יסוד להניח שהנשק הנשלח למדינות ערב בהתאם לחוזים קודמים עלול "למצוא את דרכו לארץ ישראל". אותה שעה הגיע זרם מתמיד של לוחמים ערביים מזויינים מכל הארצות השכנות לארץ ישראל.

ב-15 בינואר של אותה שנה עוד התחייבה בריטניה לספק לעירק נשק, תחמושת, אוניות ומטוסים מסוגים חדשים, כדוגמת אלה הנמצאים בשימוש כוחותיו של הוד מלכותו המלך הבריטי.

וב-15 במרץ חתמה בריטניה על חוזה ברית עם עבר הירדן והבטיחה לעבדאללה נשק ועזרה במקרה שיהיה נתון במלחמה.

אותה שעה לא היו לישוב היהודי כל מקורות חוקיים וגלויים לאספקת נשק, וכלי הזיין שהיו בידיו היו מעטים ודלים. ולא עוד אלא שהם לא שימשו לפעולות תוקפניות, אלא להתגוננות "שקולה" ו"צמודה", כפי שקראו לה המנהיגים הרשמיים. הם לא השתחררו עדיין מהכבלים הרעיוניים של תקופת ההבלגה ועוד לא מצאו עוז בנפשם לחשוב על הסתערות על קני הפורעים, ומכל שכן – על הסתערות לצרכי כיבוש.

אלפי צעירים עמדו בגבולות מן היום הראשון של המאורעות, ובנשק דל ועלוב שמרו על מבואות העיר. אך זמן רב עבר עד שנטלו לידיהם את היוזמה להתקפות, כי חזקה עליהם פקודת המנהיגים.

לעניין היהודי נגרם נזק מדיני רב על ידי הבלגה זו. עמי העולם, שראו עיר גדולה כתל אביב מותקפת על ידי יפו הקטנה ממנה בהרבה, נתמלאו בהכרח הערצה לתעוזת הערבים וזלזול בחוסר האונים היהודי, שהרחיק לכת עד כדי כך, שמנהיגי הישוב החלו לבקש עזרה צבאית מארגון האומות המאוחדות.

ב-1 בינואר הכריז בן-גוריון: "אנו תובעים, בזכות ולא בלי סיכויים, את עזרתו של ארגון האומות המאוחדות". ב-5 בינואר עוד האמין שרטוק כי ב-1 בפברואר, בהתאם ללוח הזמנים של ועדת הביצוע, יועמד נמל חופשי לרשותו של הישוב היהודי. באותו תאריך קרא להקמת כוח בינלאומי לשם ביצועה של החלטת האומות המאוחדות. עמדת הסוכנות באה לידי ביטוי גם בשיחות עם חברי משלחות ארצות הברית ורוסיה, וכן בישיבה סגורה של ועדת הביצוע. "אין לפקפק בדבר", אמר שרטוק, "ששתי המעצמות אשר קיבלו את ההחלטה לתמוך במדינה יהודית עצמאית בחלק מהארץ, הן תקיפות בדעתן לבצע החלטה זו. הקמת כוח בינלאומי לביצוע ההחלטה של האומות המאוחדות עומדת על הפרק".

זאת היתה עתה התכנית הרשמית של הסוכנות היהודית – להקים מיליציה יהודית שתקבל נשק מידי ועדת הביצוע ותשתף פעולה עם הכוח הבינלאומי של האומות המאוחדות. ב-25 בינואר נודע כי הסוכנות היהודית הגישה תזכיר לוועדת הביצוע, ובו דרשה להקים מיליציה יהודית בת שלושים וחמישה אלף איש. באותו תזכיר, שחובר על ידי מ. שרטוק, נאמר: "אחריות מוסרית גדולה מוטלת על האומות המאוחדות להבטיח שעם סיום המנדט לא יימצאו התושבים של המדינה היהודית בלתי-מוגנים בפני התוקפנות שהערבים בארץ ישראל ומחוצה לה איימו בה בגלוי. יש למסור את הציוד של משטרת ארץ ישראל ושל חיל הספר של עבר הירדן לידי ועדת הביצוע לשם חלוקתו בין המיליציה היהודית והערבית, שמתפקידן יהיה לקיים את הסדר בשתי המדינות". הצעה נוספת היתה כלולה באותו תזכיר: שמועצת הבטחון תבקש מכל חברי האומות המאוחדות שיספקו נשק באופן חופשי לגופים הרשמיים המשתתפים בביצוע החלוקה. שרטוק הדגיש בסוף שהיה רצוי אילו אפשר היה להשתמש בכוח מזויין בינלאומי לביצוע החלטת האומות המאוחדות. הוא הבטיח שהמיליציה היהודית תשתף פעולה עם כוח זה.

יומיים אחרי כן הודיעה ג. מאירסון במסיבת עתונאים בלייק סאקסס שהסוכנות היהודית ביקשה טלגרפית את האומות המאוחדות לשלוח כוח בינלאומי לארץ ישראל נוכח איומי הערבים.

ב-29 בינואר חזר מ. שרטוק על דרישה זו בפני ועדת הביצוע. הוא ביקש להקים כוח בינלאומי, לארגן את המיליציה היהודית ולספק לה מיד את הציוד והנשק הדרושים.

ב-4 בפברואר עשתה הסוכנות היהודית צעד נוסף: היא ביקשה ממועצת הבטחון להטיל סנקציות פוליטיות וכלכליות על הערבים, ואם יהיה צורך בכך – להשתמש בכוח כדי להתגבר על התנגדותם לחלוקת הארץ. הכוונה לא היתה, כמובן, לשימוש בכוח יהודי.

בן-גוריון מצידו עשה נסיון לפייס את האויב. ב-5 בפברואר הכריז: "נסכים לסיפוח החלק הערבי של ארץ ישראל לארצות ערב". באותה הזדמנות חזר על הדרישה שהאומות המאוחדות יספקו את הציוד למיליציה היהודית. ומיד הוסיף כי גם לערבים הזכות להציג אותה דרישה ביחס למיליציה שלהם.

הסוכנות לא התפכחה אלא כאשר בריטניה הכריזה שלא תרשה את הקמתה של מיליציה יהודית. היא הוסיפה על כך שגם לא תרשה לוועדת הביצוע לבוא לארץ ישראל לפני 1 במאי. לא יתכן שיהיו שתי רשויות מקבילות בארץ.

הסוכנות מצאה עתה תרופה אחרת: באמצע חודש מרץ הציעה לשלוח לירושלים את הצבא הסקנדינבי ששהה בצפון גרמניה בתפקידי כיבוש.

הארגון הצבאי הלאומי לא היה שותף לאשליות האוויליות האלה. עוד בראשית דצמבר 1947 פירסם את אזהרתו לעם, שבה התרה: "המצור בים יימשך עוד חמישה חודשים. המשעבד הנאצו-בריטי לא יתיר שום תגבורת, לא באנשים ולא בחומרי מלחמה. בארץ יישפך דם יהודי. ולא רק דם יישפך, גם נשק יישדד. גם תחמושת יקרה מכל יקר תוצא. מגינים ולוחמים עבריים ייאסרו או יירצחו בידי הפורעים המוסתים. הכלכלה, אם לא תיחרב, תתערער. דרכי התחבורה ישובשו.

כל זה יימשך עוד חמישה חודשים תמימים. ואז, בליל ה-15 במאי 1948, עם חיסול השלטון הבריטי, יפלו עמודי הגבולות היבשתיים של ארצנו. על גבולות אלה לא יעמוד כל משמר עברי, באשר רובם ככולם נמצאים בשטח שהוקצה למדינה הערבית. דרך גבולות אלה ינהרו אלפי מרצחים, מצויידים בנשק בריטי. לפיכך חובה עלינו להתכונן בעוד מועד. קודם כל – הקץ להתגוננות. אופנסיבה! אופנסיבה נגד קני המרצחים!

יש להכין לא תוכניות התגוננות מקומית, כי אם תוכניות אסטרטגיות נרחבות כדי להדוף התקפות ולהכין את האופנסיבה של צבא השחרור העברי. יש להקים קדרים חדשים של לוחמים מנוסים. כל זה ייעשה מתוך ליכוד הכוחות. כולנו, כולנו ללא יוצא מן הכלל, נעמוד בפני אותן הסכנות. המצב יחמיר. המלחמה תהא קשה ורבת-קורבנות. הסכנות גדולות, אך אל בהלה. אם נדע את אשר הוטל עלינו לעשות, נכה את אויבינו שוק על ירך.

העם חייב לדעת את האמת, כי רק ידיעת האמת תמנע את האסון".

אכן, מה מדוייקת היתה הפרוגנוזה, לא רק במה שנוגע למצב הצבאי והמדיני, אלא גם ביחס לתוכניותיהם של הבריטים! לא זו בלבד שסיפקו נשק לפורעים הערביים, אלא שעוד עשו כמיטב יכולתם להוציא את הנשק מידי המגינים והלוחמים היהודיים. בעמדות ה"הגנה" הונהג משטר ה"סליק". בהתקרב שוטרים בריטים היו המגינים מפרקים בחפזון את נשקם ומחביאים אותו במחבואים שהוכנו מראש. נשק עברי נמסר לשוטרים וחיילים בריטים ללא התנגדות, והללו ניצלו יפה את ההבלגה שנהגו כלפיהם מגיני העמדות.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות