מבצר עכו, "אני אראה להם כיצד עולים לגרדום!"

מתוך הספר: חיים לזר, מבצר עכו, תל אביב, תשכ"ב

 "אני אראה להם כיצד עולים לגרדום!"

ב-28 במרץ 1938 בשעות הצהרים, נסע אוטובוס יהודי בכביש עכו-צפת. בשעת 2.45, בהגיעו לסביבות הכפר הערבי סג'ור, בין מג'דל כרום ורמה, מצא הנהג את דרכו חסומה באבנים. ממרחק של שני מטרים הומטרו יריות על המכונית. הנהג, בכור שחרור, והנערה אלגרה מוצרי, שישבה על ידו, קפצו מן המכונית וברחו לשדה. שבעה נוסעים נשארו במכונית. ארבעה מהם נהרגו במקום: באשע בראל, בת שבעים, ציפורה כהנא, בת ארבעים ושבע, צבי סגל, בן שלושים ושש ובנו דוד בן השתים-עשרה – כולם מצפת. ילדה בת שלוש, בתה של צפורה כהנא, היתה מכוסה בגופת אמה, והערבים לא השגיחו בה. שני אחרים ניצלו בנס.

את גופות הנהג והנערה מצאו כעבור יומיים. הוא נרצח ביריות, והיא בדקירות סכן. בגופתה היו סימני התעללות ואונס.

אבל ירד על צפת ועל הישוב כולו. בשעת הלווית הקדושים הופסקה המלאכה ונסגרו החנויות לשעתיים.

בימי הפסח האחרונים של אותו אביב, ב-21 באפריל בשעות הבוקר המוקדמות, עזבו שלושה צעירים את פלוגת בית"ר בראש פינה פנו להרים, על מנת להתקיף את התחבורה הערבית בכביש העולה מטבריה לצפת.

זה ימים רבים התכוננו למעשה תגמול. הם לא יכלו להשלים עם הרעיון שמולדתם מופקרת בידי פורעים וסכנה אורבת ליהודים – וליהודים בלבד – בדרכי ארצם.

ההבלגה היתה להם לזרא. תורה זו, של התאפקות כתגובה למאות מעשי רצח וחבלה, היתה זרה לנפשם. דמם רתח בהם למקרא הידיעות על הדם שנשפך חדשות לבקרים. והרצח המתועב בכביש עכו-צפת הגדיש את הסאה. הם נמנו וגמרו להעביר את הוויכוח בין מגיבים ומבליגים לשדה המעשה, ולהיות למופת לנוער העברי כולו.

וכך יצאו השלושה להרים: שלמה בן יוסף (שלום טבצ'ניק), אברהם שיין ושלום ז'וראבין. יום שרב היה, הראשון באותו אביב. האוויר היה מחניק. הם תפסו עמדה ליד סיבוב חד של הכביש העולה בהרים, במקום בו יכלו לראות את שתי זרועותיו. שקט שרר בכל הסביבה.

ולפתע כאילו עבר בהם זרם חשמלי. מרחוק נשמע טרטורו של מנוע. מכונית התקרבה. לבותיהם דפקו בחוזקה. אצבעותיהם נחו על ההדק, יד נקמצה סביב הרימון. עוד רגע והחלל יתמלא אנקת פצועים ופגרי חללים יתגוללו על הכביש. עוד מעט והד הפעולה יגיע מקצה הארץ עד קצהו, ירתיע זרים ויעורר את הנוער ללכת בדרכם.

פתאום התקרבה מכונית יהודית במהירות, וחצצה בין השלושה ובין המכונית הערבית. הערבים ניצלו. היד הרפתה מן הרימון; האצבעות נתיישרו לאורך שמורת ההדק.

הם גמרו אומר לחכות עד אחר הצהרים, כאשר האוטובוס הערבי ירד מצפת לטבריה.

לא נותרו להם עוד סיגריות. השמש יקדה על ראשיהם. מים לא היו בסביבה, ולשונם דבקה לחיך. הזמן זחל בעצלתיים. אף על פי כן גמרו אומר להשלים את המלאכה.

עברו שעות, והאוטובוס הגיע. יריות פלחו את האוויר. הרימון הושלך, אך לא התפוצץ. הנהג הערבי הגביר את המהירות ועבר בשלום את מקום הסכנה.

מה אירע לפצצה? מדוע לא פעלה? אך לא היתה שהות למחשבה. צריך היה לסגת במהירות. עוד מעט ותבוא המשטרה…

הם רצו לעבר הכפר הערבי ג'עוני, ובקרבתו גלשו מן ההר בכיוון ראש פינה. הם נכנסו לחורבה כדי להסתיר את נשקם, כי אין להיכנס לראש פינה לאור היום עם נשק ביד.

עוד הם בתוך החורבה, והנה שמעו צעדים. אברהם יצא לראות מי הבא. הוא הכיר שוטר יהודי, שביקר לא פעם בפלוגה. בתשובה לשאלתו הסביר ששמעו שמועה כי ייערך חיפוש במושבה, ולכן הוחלט שהעולים ה"בלתי-ליגליים" שבפלוגה יסתתרו בחורבה עד יעבור זעם. והוא הוסיף ושאל אם החיפוש כבר נסתיים וכבר אפשר לבוא.

השוטר יעץ להם להישאר במחבואם. המושבה מוקפת צבא ומשטרה, אמר. כל הנכנס למקום צפוי לו מאסר. אברהם ביקשוֹ שלא יגלה לבריטים כי הם מסתתרים שם, ותשובת השוטר היתה: "יהודי אני".

הוא הלך, וכעבור רגעים מעטים הוקפה החורבה והם נאסרו. השוטר היהודי דחף את שלמה והאיץ בו ללכת, ואילו שוטר בריטי ריסנו וציווה עליו לנהוג באדיבות באסירים אירופיים.

המשטרה ערכה חיפוש בחורבה. נמצא אקדח מאוזר, ותיק עור ובו חמש פצצות – ארבע מהן עשויות מצינור, ואחת צבאית מסוג מיושן. בקיר החורבה מצאו השוטרים עוד אקדח מסוג פרבלום ושמונים וחמישה כדורים.

שלושת הצעירים הועברו למשטרת ראש פינה לשם חקירה, ושוטרים בליווי גשש יצאו למקום היריות ומצאו שם שני תרמילים מסוג מאוזר. מיד העבירו את השלושה לכלא צפת, ולמחרת הועברו משם לעכו.

המשטרה באה וערכה חיפושים ביקב הישן של המושבה, בו התגוררה פלוגת בית"ר. למחרת חזרה וערכה חיפוש בבית הפלוגה ובגן שעל ידו. בכל החיפושים האלה העלתה חרס. אך היא החרימה את בגדיהם וניירותיהם של שלושת האסירים לשם בדיקה.

ביום ג', 24 במאי, החל משפט השלושה בבית הדין הצבאי בחיפה. זה היה המשפט הצבאי הראשון נגד יהודים בכל ימי המהומות בארץ. בית המשפט היה מורכב ממייג'ור סים, יושב ראש, קפיטן המבולטון, לייטננט טאפיל והקטיגור קפיטן רוברטסון. סניגוריהם של השלושה היו עורכי הדין פיליפ ג'וזף וחוטר ישי. תחת לחץ קרוביהם של הנאשמים ומתוך רצון להציל את חייהם החליטה הסניגוריה לא לשוות אופי פוליטי למשפט. על כל פנים לא בהתחלה. רק עם נאומו האחרון של עורך הדין פ. ג'וזף ועם מתן פסק הדין הובהר אופיו האמיתי של המשפט.

שלושת הנאשמים לא היו תמימי דעים עם קו זה של הסניגוריה. הם חשבו שאם הפעולה עצמה נכשלה, ולא עלה בידיהם להכות בערבים, לפחות יהפכו את משפטם למשפט-הפגנה נגד השלטון הבריטי ונגד ההבלגה. בהתלהבות תכננו את התנהגותם במשפט.

לפני שהועמדו לדין, רבו המבקרים אצל הנאשמים. נמסר להם שמרכז התנועה מצווה עליהם להישמע לעורכי הדין. אך תשובתם היתה: הפעולה בוצעה ללא נטילת רשות מהתנועה, וגם במשפט יצייתו רק לצו מצפונם. מפקד הפלוגה בא ושאל אותם: "הידוע לכם שידונו אתכם למוות אם תמשיכו בקו זה?" ועורך הדין בא ואיים עליהם שאם לא יקבלו את קו ההגנה שלו, הוא ישאירם ללא הגנה. הוא נדהם בשמעו את תשובתם: "יכולים אנו להישפט גם בלי עורך דין".

ובסוף הוליכו אותם שולל: בא עורך הדין והודיע שנתקבל מברק מז'בוטינסקי ובו פקודה שיישמעו להוראות ולא יהרסו את אשר הוקם בעמל רב. הם צייתו לפקודה מדומה זו, ולא העלו כלל על דעתם שתחבולה היא זו.

אחר כך באה הפגישה המכרעת עם שני עורכי הדין. "באנו לשמוע מפיכם תשובה ברורה וסופית. בעוד ימים מספר יתחיל המשפט. אין אנו יכולים להופיע מבלי שנהיה בטוחים כי תתנהגו לפי הקו שנקבע. המבטיחים אתם למלא את הוראותינו עד סוף המשפט?"

הם לא השיבו. למרות פקודתו של ראש בית"ר. קשה היה להם לענות. קשה היה לוותר על תוכניתם שנולדה בלילות של הרהורים ודיונים בתא מספר 11.

ושוב אמר אחד משני עורכי הדין: "בטרם תשיבו, אסביר לכם את קו ההגנה שלנו ואת סיכויי הצלחתו. נגד שלמה אין כל הוכחות. אנו נביא עדים שיוכיחו כי הוא חף מפשע. בשעת המעשה הוא עבד אצל אחד האיכרים, ועל כן אי אפשר היה לו להשתתף בהתקפה על המכונית הערבית. הוא ישוחרר. יש לנו יסוד להניח שהקטיגוריה לא תתנגד לשחרורו. בשעת האסרו לא נמצא אצלו דבר. את שלום נשחרר באמצעות תעודות רפואיות שכבר נמצאות בידינו. הוא לא יצטרך לעשות דבר. היחיד שנגדו יש הוכחות בידי המשטרה הוא אברהם. אולי נוכל להצילו בזכות גילו הרך. מכל מקום, שלום ושלמה – שחרורם מובטח, ובשביל אברהם נעשה כמיטב יכולתנו". בסיימו את דבריו פנה עורך הדין אל אברהם ואמר לו: "תחליטו".

בימי שבתם בבית הסוהר הסכינו שלמה ושלום לראות באברהם את דוברם. וגם עכשיו חיכו למוצא פיו.

מלחמה פנימית התחוללה בנפשו של אברהם. הוא ידע שתקוותיהם של עורכי הדין אינן מוצדקות, ולא בנקל יוותרו הבריטים על טרפם. הוא זכר את הדברים שכתב "דבר" יום אחר מאסרם: "אם יתברר במשפט כי אכן חטאו השלושה, יהיה עליהם לקבל את העונש המקסימלי המגיע להם". זה היה רמז ברור לבריטים: "עשו בהם ככל העולה על רוחכם, אנו לא נמחה".

הוא ראה לנגד עיניו את אולם בית המשפט, את השופטים הבריטיים הרגילים לראות לפניהם "נייטיבס" מתרפסים, ועתה עתידים הם לראות שלושה נאשמים גאים, שלא ינסו להציל את צוואריהם מחבל התליה על ידי תחנונים והתרפסות. בכל ישותו התנגד אברהם לקו שהוצע על ידי הסניגוריה. אך מה יכול לעשות נוכח פקודה של ראש בית"ר, ובאיזו רשות יטול על עצמו אחריות לחיי חבריו?

בקושי ביטא את המילה המכרעת. חרש אמר "כן".

החל המשפט. ונגזר על שלושת הנאשמים לשבת ולשמוע את סניגוריהם אומרים דברים שכל ישותם התקוממה נגדם.

ארבעה ימים רצופים נמשך המשפט. עד אחר עד הובא על ידי הקטיגוריה, נחקר ארוכות, והלך לו. העדויות היו פורמליות, בלתי מעניינות, ולמסתכל מן הצד נדמה היה שאין להם חשיבות גדולה. נדמה היה שהשאלות והתשובות אין להן שייכות לשלושת הנאשמים בתאם. הם ישבו בלי נוע, מוקפים משמר גדול. הם נראו כילדים בחולצותיהם הפתוחות ובמכנסיהם הקצרים. לא היה בפניהם ביטוי של דאגה או צער. דומה היה שאינם מבינים כלל כי חייהם מוטלים בכף.

ביום הרביעי של המשפט, אחר הצהרים, החלה הסניגוריה להביא את עדיה. העתונאים, שנראו משועממים, נתעוררו לפתע והחלו לרשום את הדברים בקדחתנות. האווירה נשתנתה מן הקצה אל הקצה. דומה היה כי סוף סוף עומד להתרחש משהו במשפט ארוך ויבש זה.

בשעה שהעידו מומחים על "מחלת הרוח" של ז'וראבין, נדמה היה לכל הנוכחים שלא ז'וראבין, אלא הם עצמם חולים ברוחם. בסוף עדותם ביטא זאת אחד מאנשי הבולשת הבריטיים: "באתי לכלל דעה שהיחידים כאן הבריאים בהחלט ברוחם הם שלושת הנאשמים".

הוריו הזקנים של ז'וראבין ישבו באולם ועשו אוזנם כאפרכסת מתוך תקווה לקלוט איזו מילה מוכרה בתוך שפע הצלילים הזרים.

הנאשמים עצמם שתקו. כך נצטוו, וכל שעת המשפט לא פצו פה. אך אי אפשר היה לאסור עליהם לחייך. הם חייכו למראה ההצגה, למשמע עדות אביו של שלום שאמנם בנו אינו שפוי בדעתו. הם חייכו, אך אותה שעה צרב העלבון בלב. בסוף המשפט, כאשר כבר היה ברור שהסניגוריה נכשלה, ראו השלושה את עצמם חופשיים מפקודת השתיקה ואברהם קם לדבר, אך עורך הדין נזדרז ללחוש על אוזנו שעליו לשתוק עד הסוף. בית"רי ממושמע היה אברהם. הוא חזר וישב במקומו.

השופטים יצאו להתייעצות. באולם השתררה חרדה. הם חזרו כעבור עשרים דקות. אב בית הדין הכריזו על עונשו של ז'וראבין: "הוא ייכלא בבית חולים לחולי רוח עד שהנציב העליון יחליט לשחררו". עתה ברור היה שפסק דינם של שני האחרים יהיה חמור. בדממה ששררה באולם נשמעו ברורות הדברים הגורליים שיצאו מפי השופט: "בית הדין דן את אברהם שיין ואת שלמה בן יוסף למוות על ידי תליה בצווארם עד שתצא נשמתם".

בעוד המתורגמן מתרגם את פסק הדין לעברית, הביאו שוטרים שרשרות ברזל, וצלצול המתכת ליווה את הדברים הקשים. שני הנידונים הצעירים קיבלו את פסק הדין ללא גילוי חיצוני של התרגשות. בן יוסף הזדקף מלוא קומתו, ואחריו קם גם אברהם, ובקול רם קראו: "תחי מלכות ישראל על שתי גדות הירדן!" השוטרים כבלו אותם. אחותו של שיין ניגשה לאחיה ונשקה אותו על מצחו. קול בכיה קרע את הדממה. אט אט החל הקהל לפנות את האולם.

איש לא ידע מה התרחש אותה שעה בלבו של שלמה בן יוסף. עורכי הדין שלו היו בטוחים שיעלה בידיהם לשחררו. בתחילה לא רצה להאמין בכך, אולם בהדרגה שיכנעוהו. הוא חדל להאבק בתקווה הקוסמת. גם המבקרים הרבים שבאו אליו לתא הבטיחו לו שאין מה לחשוש, היות ואין הוכחות נגדו ולא נמצא נשק בידו. ומשהחל להאמין שהוא יצא זכאי, ירד עליו פסק הדין כמהלומה כבדה. במשך כמה שניות התחולל מאבק כביר בלבו של שלמה. אחר שטיפחו בו את אשליית הזיכוי ימים כה רבים, קשה היה לקבל את גזר דין המוות בשלוה. בכוחות על-אנושיים משל ברוחו. איש מהנוכחים לא הרגישו במאבקו הפנימי. שניות מספר עברו, ושוב היה מסוגל לחייך.

שלמה השליך את הרימון שלא התפוצץ. אך אברהם הרכיב אותו. ובמשך כל זמן ישיבתם בבית הסוהר לא הזכיר שלמה את מעשה הרימון אפילו ברמז. ברור היה לו שחברו מתייסר ואינו מוצא מנוחה לנפשו. בלילות היה אברהם שוכב על ה"בורש", ובזכרונו היה חוזר ומעלה כל פרט ופרט של מעשה ההרכבה. הוא זכר היטב כיצד לקח את הפתיל, חתך אותו לשנים, ניסה חצי אחד, ובראותו שהוא טוב לשימוש, חיבר את החצי השני לפצץ. את הרימון מילא רסיסי ברזל כדי להגדיל את כוח ההרס שלו. את מלאכת ההרכבה עשה בזהירות ובקפדנות ואי אפשר היה למצוא בה כל פגם. למה, אם כן, למה לא התפוצץ הרימון? אילו היה פועל, יתכן ולא היו נאסרים. יתכן שכבר היו מבצעים פעולה שניה או שלישית. דומה היה בעיני אברהם כאילו הרימון האומלל אשם בכל, ובגללו הם יושבים בבית הסוהר.

מאד רווח לו כאשר שמע את עדותו של המומחה הצבאי, שהסביר כי הרימון הורכב כהלכה. אלא שהפתיל לא היה טוב. שישים אחוז מאורכו היה ריק מאבק שריפה, לכן לא העביר את הזיק ולא הפעיל את הפצץ. אבן נגולה מעל לבו של אברהם. אמנם, עתה היה מאוחר מדי, ואי אפשר היה להשיב את הנעשה. אך הוא ידע, לפחות, שלא בו האשם. המקרה התאכזר להם.

אילו היה בודק גם את המחצית השניה של הפתיל…

ושלמה לחש על אוזנו: "ידעתי שלא בך האשם".

יום ו' הגיע לקצו. שני הנשפטים הוכנסו לתא הנידונים למוות, תא שקירותיו אדומים ותקרתו עשויה סריגי ברזל ורק אשנב קטן ומסורג בו. אפילה אפפה את התא. קשה היה להבחין בו דבר. רק בגדיהם האדומים של הנידונים נתבלטו בעלטה.

אט אט התרגלו עיניהם לאפילה. רק עתה יכלו לראות לאן הביאום. על רצפת הבטון היו פרושים שני "בורשים" ושמיכות. ליד הקיר עמדו ה"קארדל" ופח של מים.

התדהמה סרה מעליהם בהדרגה, ורק עתה יכלו לחזור ולהעלות בזכרונם את מאורעות היום, את הרגעים האחרונים בבית המשפט, את מתן פסק הדין, את ההמונים שעמדו בחוץ, את הסעתם למבצר עכו. החיילים הבריטיים הביטו בהם בתמהון. כפי הנראה לא היו רגילים לראות נידונים מקבלים עליהם פסק דין מוות בשלווה כזו. והקצין הערבי שבידיו הופקדו לא רצה להאמין שאלה הם הנידונים. "הכך מתנהגים היהודים?" שאל את הסרג'נט.

הם ידעו כי לפניהם עוד מבחן קשה. בודדים יעמדו במאבק, הרחק מכל חבריהם. הם הרגישו שהגורל הטיל עליהם תפקיד גדול: אחר מאות שנות גלות, אחר דורות של שעבוד, שוב יעלו לוחמים עבריים על הגרדום במולדת. גאים היו שבהם בחר הגורל להיות ראשונים.

בלילה הראשון בתא נדדה שנתם. הם חשבו שפסק הדין יוצא לפועל בימים הקרובים, ועל כן התחילו להתכונן לעליה לגרדום. רבצה עליהם הרגשת האחריות הכבדה של ראשונים ההולכים בדרך חדשה. והם רצו להיות מוכנים בכל הפרטים.

אברהם הציע שיבקשו מחבריהם בחוץ כי יגניבו להם רעל, בכדי שיוכלו להתאבד ברגעים האחרונים לפני הוצאתם להורג, ולגזול מן הגרדום את טרפו. גם בתא המוות, אמר, יש להמשיך במלחמה ולמרוד בשליט הזר.

שלמה התנגד לכך. זאת היא הפעם הראשונה שצעירים עבריים מועלים לגרדום, אמר, ואיבוד עצמם לדעת יתפרש כפחד בפני התליה. גם תוך כדי עליה לגרדום אפשר להגיע לדרגה גבוהה מאד: אפשר ללכת כך, שאיש לא יראה בהם צאן מובל לטבח.

ימים על ימים ציפה הציבור היהודי בארץ להחלטתו של מפקד הצבא הבריטי בארץ, גנרל היינינג, שפסק הדין היה טעון אישורו. אור ליום 24 ביוני, בשעה מאוחרת בלילה, נפוצה השמועה המחרידה כי הגנרל אישר את פסק הדין של שלמה בן יוסף. רק בשעה שלוש אחר הצהרים נתפרסמה ההודעה הממשלתית שאישרה את הדבר. דינו של אברהם שיין הומתק. בשים לב לגילו הצעיר הוחלף דין המוות שלו במאסר עולם.

עוד במוצאי חג השבועות, כשנודע בתפוצות על פסק דין המוות שהוצא נגד שני הבית"רים מראש פינה, גרף נחשול של התמרמרות, זעם וגאווה את יהודי הגולה. הם, אולי יותר מיהודי ארץ ישראל, הבינו מה מסמל גרדום ראשון במלחמת חרות. פסק הדין האכזרי נגע בנימים נסתרות בלבות יהודים טובים אלה. ועם כל הזעם נדלק בהם זיק של גאווה. שנתיים של הבלגה, של רצח יהודים ללא תגמול, הסבו בושת פנים ליהודים. עתה יכלו שוב להרים ראשיהם בגאווה: הנה יצאו השלושה לנקום את נקמת הדם השפוך, נפלו בידי השלטון, ושניים מהם עומדים לשלם בחייהם ולקדש את שם ישראל ברבים. קשה לתאר את העצב המהול בהתרוממות רוח שתקף את הנוער היהודי בתפוצות.

באחד המרכזים הגדולים של יהדות פולין, בלבוב, ניסו להמחיש תערובת רגשות זו בכרוז שהופץ ברבבות אכסמפלרים, וזו לשונו:

"שבוע ימים נמשך המשפט הזדוני נגד חברינו הבית"רים, שהם דם מדמנו ובשר מבשרנו, יהודי פולין. הם נידונו למוות – משום שלא יכלו להחריש ולראות, כפי שרואה ההנהגה הציונית, כיצד מרצחים ערביים שופכים דם יהודים זה שנתיים רצופות. הם לא יכלו לשאת עוד את חרפת הירידה היהודית על אדמת המולדת בארץ ישראל. ההנהגה הציונית, הדוגלת ב"הבלגה" כלפי המרצחים הערביים, לא נתנה להפיץ ידיעות מפורטות על מהלך משפטם של שני הבית"רים, בעוד שעל כל תרנגולת המטילה ביצה בקיבוץ היא מבשרת לעולם בטלגרמות. רק עכשיו נודע לנו על גזר דין המוות. הרחוב היהודי בעולם כולו מזועזע. את בניו שלו דנו לתליה.

"שני הבית"רים שנידונו למוות ראו שמכל המרצחים הערביים, שהספיקו לרצוח מאה ושבעים נפשות במשך שנתיים, נתפסו ונידונו רק שניים; מבצעי מאה שישים ושמונה מעשי רצח אחרים מתהלכים חופשיים במולדת הישראלית, וההנהגה הציונית שותקת ומטיפה להשתקה.

"מקצה העולם עד קצהו עולה עכשיו נחשול המחאות נגד גזר הדין הזדוני. כל הציבור היהודי יודע כל לא שני הבית"רים בלבד ישבו על ספסל הנאשמים, ולא הם בלבד נידונו, אלא איתם כל בית ישראל הנכסף לפדות ותקומה. ההמונים היהודיים אינם יכולים להשלים עם הרעיון שגם בארץ ישראל הם מוכרחים ללכת יום יום אחר ארונות חללים, לשמוע הספדים ולחזור מבתי הקברות חדלי-ישע ולחכות להלוויות הבאות וכך עד אין סוף. ההמונים היהודיים הרחבים אינם יכולים להשלים עם הרעיון שהבית הלאומי היהודי לעם ישראל יהפך לגיהנום יהודי בארץ ישראל. אותם המיליונים הזדעזעו והודהמו לנוכח גזר-דין המוות שהוצא על שני בני העם, הבית"רים מראש פינה.

"ההנהגה הציונית והעתונות המכורה שלה לא סיפרו מה אמר הבית"רי הנידון למוות, בן יוסף, לאחר ששמע את גזר הדין. אנו נספר את הדברים להמונים היהודיים בגולה: בן יוסף, לאחר ששמע את גזר דין המוות, קם, הרים את ידו וקרא: 'תחי מלכות ישראל על שתי גדות הירדן!'

"אנו, חבריו הקרובים, עומדים עכשיו יחד עם אחינו כל בית ישראל נסערים וחרדים לגורלם של הפרטיזנים הבית"רים מראש פינה, שומרי הרכוש והכבוד היהודי בגליל, שנידונו למוות. התהילה המנופחת סביב חניתא יורדת ובטלה. אותיות בית"ר בראש פינה מתלקחות באש נוכח עינינו. אנו רואים את התליה בעכו, כשהיא הופכת לעמוד אש המורה לנו את הדרך למלכות ישראל משתי גדות הירדן, כקריאתו של בן יוסף הבית"רי שנידון למוות. יחיו הבית"רים שלמה בן יוסף ואברהם שיין, שנידונו למוות לכבוד עם ישראל ולכבוד הגליל! תחי פלוגת בית"ר בראש פינה! תחי המדינה היהודית בארץ ישראל משני עברי הירדן! הלאה המטיפים להבלגה ברחוב היהודי! תהילה לפרטיזנים של הגנת היהודים בארץ ישראל".

נעשו מאמצים גדולים לבטל את רוע הגזירה. דוקטור חיים וייצמן התייצב במיניסטריון המושבות בלונדון, יום אחר אישור פסק דין המוות על ידי גנרל היינינג בירושלים, וביקש להמתיק את הדין. למיניסטר המושבות הורצו מברקים, חתומים על ידי הרב הראשי של ארץ ישראל דוקטור הרצוג, על ידי ראשי העיריות היהודיות ועל ידי מוסדות שונים שביקשו על נפש הצעיר העברי שנידון למוות. ארגוני הנשים הציוניות טילגרפו למלכה אליזבת.

בערי פולין נתכנסו אסיפות המונים, והושמעה הקריאה לחון את הנידון. הרבנות הראשית של יהודי פולין וארגונים ציוניים רבים טילגרפו לשגריר הבריטי בוורשה. מאתיים רבנים וגדולי תורה, שנתכנסו לרגל סיום הש"ס בישיבת חכמי לובלין, שלחו מברקים למלך בריטניה ולמפקד הצבא בארץ וביקשו חנינה. ויהודים פשוטים התאספו בבתי התפילה ואמרו תהילים להצלת נפש הצעיר שנידון לתליה. יהודי ורשה הפגינו בהמוניהם נגד פסק הדין.

וגם בארץ ישראל פרץ הזעם והציף כל סכר. ראשונה להפגנות היתה דווקא חיפה "האדומה". בשבת, 25 ביוני, לפנות ערב, יצאו המונים לרחובות הדר הכרמל ותבעו קץ לטרור הערבי וקץ להבלגה. המפגינים פוזרו על ידי המשטרה, ושבעה מהם נאסרו.

בתל אביב ובירושלים הופצו באותה שבת כרוזים, שקראו את הישוב להפגין את כאבו וזעמו על פסק הדין הקטלני. ביום א' עברה בתל אביב הפגנה מכיכר מגן דוד לכיוון הים, פרצה את שרשרת השוטרים שהתייצבה בדרכה, התנגשה בכוחות משטרה מוגברים. סמוך ליום התליה פורסמו הודעות מטעם הרבנות הראשית שקראו לציבור להתכנס לתפילה בבית הכנסת הגדול ולסגירת בתי השעשועים.

האסירים היהודיים בעכו, לרבות הפליליים, הכריזו שביתת רעב.

בשעה שהעם כולו, בארץ ובתפוצות, געש ונרגש, ישב הצעיר, שבשלו קמה כל הסערה הגדולה הזאת, וחיכה בשלווה ומתוך מנוחה נפשית לרגע בו יצעד בדרכו האחרונה. סמוך לתא הנידונים למוות, בחדר התליה, כבר היה תלוי על החבר שק חול, שמשקלו כמשקל הנידון. ביום ד' בשעה שמונה בבוקר עמדו להחליף את השק בגופו של אדם…

ואותו אדם ישב בתאו, לבוש בבגדיו האדומים, כיפה שחורה לראשו וסנדלים לרגליו, ורשם על קיר התא את המלים מהמנון בית"ר שהיו נר לרגליו, יעוד חייו ותכלית מותו: "למות או לכבוש את ההר".

נידון למוות נהנה מזכויות מיוחדות בימים האחרונים לפני התליה. הוא מקבל מאכלים מיוחדים, והרשות בידו ליהנות מביקורים רבים. אצל שלמה בן יוסף ביקרו קרובים, חברים, מפקדיו מבית"ר ועתונאים רבים. הם באו לנחמו ולעודדו, ויצאו מנוחמים. לא היה בהם איש שלא התפעל מגודל רוחו של בחור פשוט זה, בן העם, שהתעלה למדרגה כזאת. תקיף היה וגא: כאשר ניסו לעודדו ודיברו באוזניו על חנינה, השיב: "חנינה לא אקבל, ואין אני רוצה בה". ועוד אמר למבקריו: "אני חושב שאיני ראוי לכבוד הגדול הזה – להיות היהודי הראשון שייתלה בארץ ישראל על ידי המלכות אחר אלפיים שנה. אני מתגאה בכך שיהודי ראשון זה – בית"רי הוא. ואני מתגאה בכך שאני הינני הבית"רי הזה". עד כדי כך הבין מה גדולה השעה, ומה חשוב, בפני ההיסטוריה, הקורבן שעומד להקריב. "בטוחני", אמר, "שאני הראשון, אבל לא האחרון. עשרות, מאות, ומי יודע – אולי גם אלפים ילכו אחרי במלחמת השחרור". והוא ראה בכך זכות גדולה ואחריות גדולה. להיות הראשון משמע – ליצור תקדים, לשמש מופת. והיה מנוי וגמור איתו להיות למופת. הוא הצביע על שני ערבים בבגדים אדומים, שישבו בתא הסמוך: "הביטו, על ידי יושבים שני ערבים מאנשי הכנופיות שנידונו למוות. דינם טרם אושר, והם כבר מבולבלים ואינם מסוגלים לדבר ולזוז, והם מייללים כתינוקות – ואני כמו תמיד, כמו תמיד". מניין שאב את הכוח? היה מנוי וגמור איתו להראות להם, לגויים, כיצד לוחם יהודי יודע למות. כאשר שאלוהו על הפרידה מאברהם שיין, ענה "גם האנגלים 'ריחמו' עלי, לא רצו שאתרגש, והוציאוהו מהר, עד שכמעט לא הספקנו להיפרד כראוי. האנגלים סבורים שאני מפחד מפני המוות. אין הם יודעים עדיין, כיצד בית"רי הולך לתליה. אני אדע למות בכבוד". אחר שנודע לו מקריאת העתונות על הסערה שקמה בכל תפוצות ישראל בקשר לפסק דינו, אמר: "נראה שהגולה הבינה אותי".

ולחבריו מראש פינה שבאו לבקרו אמר: "אני הולך למות בגאון, ושמו של ז'בוטינסקי על שפתי, אני מקריב בשמחה את חיי, שאיני מחשיב אותם, אם העם ילמד מזה לקח". ולמבקר אחר אמר: "העניינים מתקרבים לקיצם. מותי יהיה האות למלחמה. בית"ר תלך קדימה, כי זה יעודה. והבית"רים צריכים ללמוד לחיות, להילחם וגם למות בעד בית"ר". למפקד בית"ר בגליל אמר: "דוקטור יוניצ'מן, תמסור לראש בית"ר שבשעה שאלך לתליה, אשיר את השיר הראשון שלמדתי לפני עשר שנים כשנכנסתי לבית"ר, ושאני אמות ושמו על שפתי. קשה היתה דרכי לארץ ישראל. לא באתי 'מיט ט פארזשאווערטן סערטיפיקאט' (ברשיון-עליה חלוד). כבית"רי הייתי בגיוס, וכבית"רי אמות".

רבו המבקרים ביחוד ביום ג', 28 ביוני, היום האחרון בחייו של שלמה בן יוסף. באו מפקדיו וחבריו, ועתונאים מהארץ ומהגולה. למעלה מארבעים איש ביקרו אצלו באותו יום. כולם נרגשו ונזדעזעו, רק בן יוסף נשאר שקט. נרגש גם הסרג'נט הבריטי שליווה את המבקרים.

נרשמה כל מילה שיצאה מפי הבית"רי הצנוע, שהפך לפתע מורה לדור של לוחמים: "לא קיוויתי לבוא ארצה", אמר, "לא קיבלתי סרטיפיקט. גנבתי את הגבול אחר תלאות דרכים לאין ספור. סרטיפיקט לא קיבלתי, וגם חנינה לא אקבל. חייתי בארץ באופן בלתי-חוקי, אבל אמות כחוק, לפי סעיף מפורש בספר המשפטים". ובהצביעו על הדברים שרשם בקיר התא, אמר: "למות או לכבוש את ההר. אני את שניהם לא אוכל. אני אמות ואתם תיכבשו… ידע הנוער היהודי, שמולדת אינה נקנית בכסף, אלא בדם ובמלחמה… אומרים שלא הצלחתי בפעולתי. אבל אני עלול לשמש דוגמה לאחרים, שיבואו אחרי ויצליחו… באתם לנחם אותי. אין אני זקוק לתנחומים. ברגע שיצאתי לפעולה, ידעתי מה צפוי לי. אני אראה לעולם כיצד מת בית"רי על הגרדום. אל תפחדו: לא אבייש אתכם. תגידו לחברים שימשיכו בדרכי, ואני בטוח שימשיכו, ורבים מהם יגמרו את חייהם כמו שגומר אני, אבל הדרך הזו מובילה לגאולה. אני יודע שרבים אינם מסכימים לנו וגם אינם רוצים להבין אותנו. אבל יבוא יום, ואלה האנשים יקימו לנו מצבות זכרון ברחובות, ושמותינו יירשמו בדפים הראשונים של תולדותינו רוויות הדמים. היו שלום ואל תדאגו לי, תמסרו לחברים שלא הלכתי מתוך כוונה להיות גיבור. עשיתי רק מה שדרש ממני הרגש הלאומי. ואם אני עלול לשמש רק דוגמה קטנה במלחמת השחרור שלנו, תהיה זו נחמתי. תמסרו לראש בית"ר, שאני את המלחמה שלי גמרתי. אבל עליו להמשיך עד לנצחון". אותה שעה ראה את עצמו בפרספקטיבה היסטורית, ראשון לעולים לגרדום, מורה דרך לנוער, וכבר פעמה בו ההרגשה שהדברים אשר הוא אומר הם צוואה ללוחמים אשר יבואו אחריו.

המבקרים האחרונים הלכו להם. הלילה ירד, לילה אחרון בחייו, והוא נשאר יחידי בתאו.

בלונדון נעשה אותו לילה מאמץ אחרון לבטל את גזר דין המוות, ז'בוטינסקי נפגש עם מיניסטר המושבות, מקדונלד, בקבינט של מיניסטריון המושבות הבריטי. שלושים וחמש דקות נמשך הראיון, והמיניסטר לא הבטיח מאומה.

בערב צלצל הטלפון בלונדון. סניגורו של בן יוסף, עורך הדין פיליפ ג'וזף, דיבר מירושלים. הוא מצא תקדים חוקי: בימי מלחמת הבורים היה מעשה, וברגע האחרון לפני ביצועו של פסק דין מוות הורשתה הסניגוריה לערער בפני המועצה הפרטית של המלך. ושוב החלה התרוצצות. החלו מגייסים אישים, יודעי חוק, תומכים. שוב רצו למקדונלד, ביקשו ממנו שיסכים לפחות לדחות את התליה, בכדי שאפשר יהיה לעשות את הנסיון המשפטי האחרון לבטל את פסק הדין. הוא ביקש להביא את התובע הכללי, שיפסוק הלכה. מצאוהו בעמל רב, הביאוהו למיניסטר המושבות, נערכה התייעצות. נתברר שיש צורך למצוא את המסמכים של אותו משפט שצריך לשמש תקדים. בארכיון של הפרלמנט אפשר היה למצאם. היה הכרח לאוץ לארכיון של בית הדין בלונדון, לגייס עורך דין ידוע שיפתח בפניהם את השער בלילה, להעיר את השומר, להעלות אור ולהתחיל בחיפושים. בסוף נמצא המסמך. אך עתה לא היה עוד איש במיניסטריון המושבות. השומר סירב לגלות את מספר הטלפון בביתו של המיניסטר, ואחר שידולים רבים הסכים לעשות משהו: הוא יעץ להם להתקשר עם המזכיר הפרלמנטרי של מיניסטר המושבות. אך בינתיים חרץ התובע הכללי את משפטו: בתי הדין הצבאיים של ארץ ישראל הוקמו לפי פקודה מיוחדת, ואין התקדימים המשפטיים של הקיסרות חלים עליהם.

בריסקו, ציר הפרלמנט האירי, נזכר בתקדים נוסף, מעשה שהיה באירלנד. אך אי אפשר היה למצוא בעוד מועד את עורך הדין שהופיע בהזדמנות ההיא. וגם כאן – המשל לא היה דומה לנמשל.

הבוקר הגיע – אפסה כל תקוה.

בארץ ישראל היה הלילה האחרון ליל קדרות ודממה. תל אביב נראתה כמו בליל "כל נדרי". כל התריסים היו מוגפים, וברחובות הילכו האנשים בצעדים איטיים, כאילו כבר בא יום האבל. אנשים פנו למשרדי הצ"ח, שאלו לחדשות. מלונדון נתקבלה ידיעה טלפונית על מאמציו של ז'בוטינסקי. מירושלים מסרו שהנציב העליון "הבטיח לעיין בתזכיר".

הלילה נתמשך והלך. השלטונות דחו את כל הבקשות. הנציב העליון לא הסכים לדחיית התליה אף לארבעים ושמונה שעות. הוא לא הסכים להניח לרב הרצוג שיסע ויוודה את הנידון. לא ניתנה רשות זו אפילו לרבנות בחיפה.

שלמה בן יוסף לן בלילה האחרון בחדר התליה, ליד תא הנידונים למוות. בבוקר, כאשר הקיץ משנתו, ביקש תה. אגב שתיה אמר לאחד משומריו, שמצווה היא לא ללכת לתליה בלי להתוודות. השיב לו השומר שהשלטונות לא הרשו לרבנים לבוא אליו, ואם לא ילך מרצונו לתליה, יסחבוהו בחוזקה ויאמרו עליו שפחד מפני המוות. על כך השיב בן יוסף שילך לבדו לתליה, אף בלי וידוי.

שעות אחדות לפני מותו ביקש שירשו לו להיפרד מחבריו לפלוגה ולמאסר, אברהם שיין ושלום ז'וראבין. דחו גם בקשה זו.

בשעה שבע בבוקר, שעה לפני ההוצאה לפועל של פסק הדין, התרחץ, שפשף את שיניו וביקש עוד כוס תה. אחר כך ישב וחיכה בשקט למוות.

בשעה שמונה באו וחבשו את השקיק השחור לראשו, וקשרוהו סביב הצוואר. הוא החל לשיר "התקוה", ושר עד שהגיע לגרדום. חגרו למותניו חגורה רחבה, ושתי טבעות מעבריה, שבהן הכניס את ידיו. הוא עמד דום מתחת לחבל התליה, וכאשר העניבה הושמה על צווארו, קרא בקול רם: "יחי ז'בוטינסקי! תל חי!" הונעה הידית ונפתחה הדלת אשר מתחת לרגליו. נשמע קול עמום של נפילה. קופד פתיל חייו של ראשון הרוגי המלכות בימינו.

על קירות בית הסוהר הודבקה הודעה בלשון זו (זו הפעם הראשונה שנכתבה הודעה כזו בעברית):

תעודה אודות הוצאה לפועל של פסק דין מוות על שלמה בן יוסף מראש פינה בבית הסוהר המרכזי בעכו בנוכחותנו – קצין המחוז, מפקד בית הסוהר, קצין רפואי, קצין משטרה, מפקח משטרה.

בצדה של הודעה זו הודבקה תעודת רופא:

אני, דוקטור שיחאדא, רופא ממשלתי בעכו, מאשר בזה שבדקתי היום את גופת האסיר מספר 3118, שלמה בן יוסף מראש פינה, ומצאתי כי הנ"ל היה מת ושסיבת מותו, לפי דעתי, מוות בתליה. הנתלה היה בריא.

בחוצות הערים היהודיות הופיעו מודעות אבל של מוסדות התנועה הלאומית:

שלמה בן יוסף, גיבור האומה, ראשון להרוגי מלכות בארץ ישראל מימי רבי עקיבא וחבריו, עמוד האש לאומה הלוחמת לשחרורה, הועלה לגרדום בא' דר"ח תמוז, ל' סיון תרצ"ח, בשעה שמונה בבוקר במבצר עכו.

אבל כבר ירד על הישוב. בתי העסק ובתי המלאכה בכל רחבי הארץ נסגרו, ודגלים עטופי שחורים נתלו על הבתים. נפסקו הלימודים בבתי הספר והתנועה ברחובות הערים. נערכו ישיבות אבל של מועצות העיריות והציבור יצא לרחובות להפגין את זעמו נגד ממשלת המנדט ונגד תורת ההבלגה.

וראש בית"ר כתב למפקד גדוד הגליל ולמפקד פלוגת בית"ר בראש פינה:

ידידים יקרים,

אין מלים בפי שתתאמנה להרהורי בימים אלה, ואף לא אנסה להבין את מה שלימדני המנוח. אך אינני מסכים שהיה לו 'מורה' אחד, מורה בצורת יחיד. כשחי וגדל בן אדם בסביבה צפופה, הסביבה מחנכת אותו, ולא השפעת היחיד; או לכל הפחות, יש כוח לאותה הסביבה או לחזק את השפעת היחיד, או להרוס ולטשטש אותה. לא אני חינכתי את בן יוסף: בית"ר חינכה אותו, בית"ר שבלוצק ובכל פולניה בראשונה, בית"ר שבארץ ובראש פינה בשנת חייו האחרונה. אל לנו לזלזל בתגלית זו שנתגלתה לעינינו מעל הגרדום שבעכו: למרות כל חולשותינו, ישנה בית"ר וישנה רוח בית"רית ואמת בית"רית, וה'גזע' הרוחני החדש כבר נולד. שאו ברכתי כולכם, בני בית"ר בראש פינה, אחי שלמה בן יוסף. מי יתן ואזכה להשתחוות על קברו יחד עמכם. אבל מגרדומו נעשה מגדל, מקברו – היכל, מזכרו – דת אזרחית. ה' ישמרכם".

שינוי גודל גופנים
ניגודיות