מבצר עכו, "בוז למיפקד!"

מתוך הספר: חיים לזר, מבצר עכו, תל אביב, תשכ"ב

 "בוז למיפקד!"

עוד לא נדם הד אזהרתו של ז'בוטינסקי בקונגרס הציוני בציריך של שנת 1929, וכבר נתפרסמו רשימות האבל הארוכות של קורבנות חברון, ירושלים, מוצא, צפת ומקומות אחרים. ישובים יהודיים, שארגזי הנשק החתומים הוצא מהם זמן קצר לפני פרוץ המאורעות, התגוננו ברובי ציד ואקדחים. התקפות הדמים הערביות הפילו בעשרה ימים מאה ושלושים קורבנות, ורשימת הפצועים כללה מאות רבות.

הישוב היהודי בעכו מנה אותה שעה כשלוש מאות נפש – רובם ישבו בעיר העתיקה. הם היו נתונים בסכנה מתמדת מצד שכניהם הערביים, ובכדי למנוע טבח הועברו למבצר. דבר זה הושג בהשתדלותו של מר מגריל, מראשי קהילת עכו. מגריל ישב בעיר כשלושים שנה והיה חבר הוועד למען האסירים, שטיפל באספקת אוכל כשר לאסירים יהודיים ובמילוי שאר צרכיהם החומריים והרוחניים.

סטיל, המפקד הבריטי של בית הסוהר, היה אותה שעה חולה, ואת מקומו מילא סגנו פייק. הוא היה קצין חסר השכלה שעלה בסולם הדרגות בזכות אומץ לבו וכוחו הגופני הרב. הוא היה בשעתו רץ של הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל. פעם, בשעת סיור של סמואל בגליל העליון, התנקשו בו ערבים וניסו לרצחו מן המארב. אולם פייק סוכך בכופו הענקי על סמואל וספג את הכדורים שהיו מיועדים בשביל הנציב. הודות לכוחו הרב החלים כעבור זמן קצר מפצעיו ונכנס לשירות במשטרת בתי הסוהר. הוא היה תחילה סגנו של בריאנט (אבו ג'ורג') ואחר כך של סטיל.

גם עליו, כמו על בריאנט, התהלכו אגדות רבות בקרב הערבים. סיפרו עליו שבזמן הראשון של שירותו בבית הסוהר היה נוהג לבוא לחצר בשעת טיול האסירים, היה בוחר ביניהם כמה גברתנים והיה מזמין אותם להתגוששות. תמיד היתה ההתמודדות מסתיימת בזה שהיה משאיר את קורבנותיו על הארץ, מוכים וזבי דם, ולעתים אף בצלעות שבורות.

פייק זה, שהתפרסם באכזריותו גם בתקופה יותר מאוחרת, בהיותו מפקד מחנה המעצר במזרע, עמד לצד היהודים במאורעות תרפ"ט. הוא לא היה היחיד. היו עוד כמה קציני משטרה בריטיים, ביחוד בצפון הארץ, שראו את אותות הסערה המתקרבת, שלחו אגרות אזעקה דחופות למרכז המשטרה בירושלים, ולא הבינו מעולם מדוע מתעלמים מאזהרותיהם. על אלה נמנה גם אבו ג'ורג' שהיה מפקד המשטרה בנפת נצרת כאשר פרצו המאורעות. הוא נחלץ לעזרת תושבי עפולה כאשר כנופיה ערבית עלתה עליהם מג'נין, דאג להגנתם של ישובי העמק, התפרץ לבית אלפא בשעת התקפה ערבית גדולה וניצח על התקפת הנגד שבה פוזרו הפורעים והישוב ניצל מחורבן.

אחרי שיהודי ערו רוכזו במצודה, פתח בפניהם פייק אחד ממחסני הנשק שלו וחילק ליהודים רובים וכידונים בכדי שיוכלו להתגונן בפני מתקיפיהם. הרובים היו רוסיים ורובם העלו חלודה ולא היו ראויים לשימוש, וגם כדורים מתאימים לא היו. אולם עצם ההחזקה בנשק השרה בטחון בלב היהודים. כמה פעמים ניסו האסירים הערביים להתנפל על יהודים, אך פייק דיכא כל נסיון כזה בחוזק יד. הוא גם דאג למזונם של היהודים הנצורים, ולשאר צרכיהם. כעבור שבוע, כאשר המתיחות פגה במקצת, עזבו יהודי עכו את המצודה, ורבים מהם אף יצאו את העיר בכלל.

ההתפרעות הערבית של שנת תרפ"ט נתאפשרה על ידי הוצאת כל הכוחות הצבאיים הבריטיים מן הארץ. אך הובא צבא – והארץ שקטה. ומיד החלה פרשת החקירות שמטרתן היתה הפעם – לשים לאל את תקוות התחיה של העם היהודי, ולבטל את הצהרת בלפור ואת כל ההתחייבויות הבריטיות כלפי היהודים. הן לשם כך עודדו את הערבים לערוך את "הפגנת זעמם", כביכול. באו ועדת שאו וועדת הכותל, לחקור את "הגורמים שהביאו לידי ההתפרצות". באו מומחים לבחון את "יכולת הקליטה" של הארץ. בא סר ג'ון הופ סימפסון, המומחה החקלאי, ובא דיאבויגין לחקור את שאלת כוחות הבטחון בארץ.

במרץ 1930 סיימה ועדת שאו את הדו"ח שלה והכריזה שההתפרצות הערבית באה מחמת "האכזבה משאיפותיהם המדיניות והלאומיות" ועוד ציין הדו"ח, שאין עוד בארץ אדמה ליישוב עולים חדשים מבלי לנשל את האוכלוסיה המקומית, ושהעליה וההתיישבות גורמות ליצירת מעמד של ערבים נטולי קרקע ומרי נפש.

הופ סימפסון תמך במסקנות אלה ובתום חקירתו הכריז: "נתברר מעל לכל ספק שכיום הזה ובשיטות העבודה הנוכחיות של הערבים לא נשאר כל עודף קרקע לצרכי התישבות חקלאית של עולים חדשים".

על יסוד המסקנות של ועדת שאו ושל סר ג'ון סימפסון פירסמה ממשלת בריטניה את הספר הלבן הראשון – זה של פאספילד, שבא להפסיק את העליה היהודית ולהגן על הערבים העשוקים, כביכול. עם זאת ניתנה במאי 1930 חנינה לערבים שנידונו באשמת רצח והסתה במאורעות של השנה הקודמת. בסך הכל הוצאו להורג ביוני 1930 שלושה רוצחים ערביים. כל השאר נהנו מן החנינה.

פסק הדין הוצא לפועל בעכו. על תלייתם של הפושעים ועל מדיניותה של ממשלת המנדט בימים ההם מספר ד. וו. דאף, שהיה במשך תקופה קצרה מפקד בפועל של בית הסוהר בעכו, בספרו "חרב להשכיר":

"למשך שבועות מעטים קיבלתי התמנות בבית הסוהר בעכו, וכשבועיים הייתי ממונה על בית האסורים הגדול הנמצא בטירת 'אבירי ההיכל'. תפקיד זה היה רב עניין, אולם גם הביאני לידי דכדוך נפש. לזרא ולגועל נפש היה לי רגש הדיכוי הנורא, הידיעה כי לערך אלף רצונות שסורם רע פועלים באופן מסויים נגד רצוני; גם האיבה והניגוד המוחשי כמעט שהיה פרוש, דוגמת אדים רעים, על פני כל הבית. השקעתי את עצמי בענייניה ההיסטוריים והארכיאולוגיים של העיר העתיקה. רוב שעות הפנאי הייתי מבלה בחלק העתיק של בית הסוהר, בקמרונות ובצינוקים שהיו נפוצים לרוב בבניינו התחתון. מצאתי שם מעבר, שנמשך מהלך ארבע מאות אמה בקירוב מחוץ לחומת העיר הצפונית, והוא מוביל אל מקום המשמר של אבירי ההיכל על החומות העתיקות בימי מלחמות הצלבנים.

"שם שמעתי לראשונה מפי קצין שנמצא באותו מעמד, כיצד הוצאו למוות אנשים שנדונו על השתתפות במאורעות. הוא תאר בספרו את הדברים, כיצד מתו האנשים, ואחר כך הגיד לי כי הללו נקברו בחשאי באחד הבורות בבית הסוהר על ידי פלוגת משטרה בריטית, שהובאה במיוחד למטרה זו.

"בינתיים השתולל המון רב ועצום מסביב לחומה ודרש את הגופות, לפי הנוהג הארצישראלי להחזירן לידי קרוביהן. הממשלה שלחה פקודה נמרצת לקברן בחשאי, בפחדה פן יקימו המוסלמים מצבת זכרון גדולה על קברותיהם ואחר עלו שמה לרגל, והפושעים שהומתו יהפכו לקדושים (אחד מהם, פואד חיג'אזי, ערבי צעיר מצפת, הורם מאשפתות על ידי כימאי יהודי זקן, אשר גידלו כבן, לימדו אמנות והשיג בשבילו משרה טובה במחלקת הבריאות הממשלתית בהגיעו לבגרות. בפרוץ המאורעות רצח פואד נפש את איש חסדו ואת אשתו הזקנה, גזל את בתם הצעירה ועינה אותה באיימו עליה כי ימיתנה). מחומר אשר כזה קורצו ה'קדושים'.

"שעה אחת אחר קבורת הגופות שינתה הממשלה את דעתה ושלחה פקודה למסרן לידי ההמון. בבור המקומר, הטחוב, העמום, אשר לא דרכה בו רגל איש במשך שבע מאות שנה, האיר האור המזדעזע של שתי עששיות את מקום המחזה, בהעלות הגופות חסרי הארונות בחזרה על פני האדמה. מיד הבהילון אל חדר האוכל של פלוגת המשטרה הבריטית, הפשיטון, שפשפון בחומץ לטשטש את פעולת הסיד החי בקברן, ניקו את בגדיהן, גם צחצחו את מגפיהן, לבל יעלה איש על הדעת כי כבר נקברו פעם. כל זה נעשה על שולחנות האוכל של השוטרים. אחר הועברו הגופות דרך הגשר על פני התעלה, והושמו לפני ההמון שיביאון לקבורה.

"עניין זה של מסירת הגופות משמש אילוסטרציה לכל הפוליטיקה של הממשלה הארצישראלית באותה התקופה. בראשונה היו מעמידים פנים כאומרים לפעול בהחלטיות ובתוקף, ועושים כה וכה כמתכוננים לכך באמת, ואחר היו נכנעים מתוך חולשה ובתשובה לתביעה המונית היו מוותרים על כל דבר רצוי לערבים. כל הפושעים פרט לשלושת הרוצחים שנידונו למיתה על מעשי רצח ואונס אכזריים בימי המאורעות, קיבלו חנינה; והכרוז של הנציב העליון, שמיהר לחזור לארץ לפני גמר ימי חופשתו ושב עם דיכוי המרד, אותו כרוז שבו הביע את רגשי הזוועה שלו בפני מעשי האכזריות הפראיים של הערבים, בוטל בהכנעה ותחתיו באה כמעט בקשת סליחה מהערבים על הביטויים שנפלו בו. עצמותיהם העלובות של קורבנות חברון חזרו והוצאו מקברותיהם – בהישמע מחאת הערבים על האשמת היהודים כי החללים נשחטו ונגזרו לגזרים באופן פראי; אף בהימצא בכל מקרה ומקרה ריבוי גדול של פצעים, שריטות וחתכים על הגופות הכרותות, הודיעה הממשלה, כי ככלות הכל לא היו אלה בלתי אם פצעים רגילים שכל אדם עלול לקבלם מידי המון משתולל. אולם החללים הללו לא נרצחו בידי המון: רובם נהרגו בחדרים של קומה עליונה, ולא בתיגרת רחוב, מקום שם ריבוי הפצעים עלול להתרחש".

הספר הלבן של פאספילד עורר גל של מחאות, לא רק בארץ ישראל ובתנועה הציונית. הבריטים ראו את עצמם נאלצים לסגת במקצת, ומבלי לבטל את הספר הלבן, שלחו מכתב מרגיע לדוקטור ויצמן וחזרו על אחדות מההבטחות הדו-משמעיות שלהם. אך יחד עם זה העלו מחדש אחת מהתוכניות הישנות לחיסול הציונות בערמה: התוכנית של הקמת מועצה מחוקקת בארץ ישראל.

לשם כך הכריזו על מיפקד האוכלוסיה, שצריך היה להתקיים בסוף שנת 1931, בט' בכסלו תרצ"ב. אף כי למעשה נועד מיפקד זה לקבוע את היחס המספרי בין יהודים וערבים לקראת הקמת המורשון, ולשמש יסוד להגבלת העליה היהודית, הסווהו כמיבצע מדעי-סטטיסטי תמים.

ההנהלה הציונית והוועד הלאומי קיבלו הסבר זה ופנו בקריאה לישוב להענות לפוקדים. יתר על כן: הם יעצו אף לעולים "הבלתי-ליגליים" להיפקד, על אף סכנת הגירוש שהיתה צפויה להם.

תנועת הצה"ר ובית"ר הזהירה שהקמת מועצה מחוקקת בעלת רוב ערבי פירושה – הפקדת ביצוע הציונות בידי ערבים והקמת ראשיתו של שלטון ערבי בארץ ישראל. התנועה הלאומית החלה בפעולת הסברה מקיפה וקראה לישוב להחרים את המיפקד ולהכשילו.

בישיבת הוועד הלאומי שבה נתקבלה ההחלטה לשתף פעולה עם הפוקדים, נשמע רק קול אזהרה אחד: זה של יושב ראש ועד הקהילה של תל אביב ויפו, דניאל סירקיס. הוא אמר בנאומו באותה ישיבה שהוא רואה בתעמולה המתנהלת נגד המיפקד פעולה אחראית ובעלת חשיבות ממדרגה ראשונה. וחובה על הכל לקחת חלק בה. הוא הצביע על הסכנות המרובות הצפונות במיפקד האוכלוסיה, והאשים את ההנהלה שלא למדה כלום מימי ועדת שאו ועד היום. המיפקד, אמר, הוא פרי המדיניות הפאספילדית השואפת להכשיל את הציונות. המנהיגים, אמר, מוסיפים ללכת בדרך ההתרפסות שהלכו בה בימי ועדת שאו. "כאיש אחראי, הרואה את הסכנה הצפונה במיפקד", הכריז, "אני רואה חובה לעצמי להבליט אותה לעיני הישוב".

ככל שהתקרב מועד המיפקד, הלכה וגברה תנועת ההתנגדות. זאת היתה ההתנגדות המאורגנת הפומבית הראשונה למדיניות החיסול הבריטית והיא עוררה התלהבות ניכרת.

הפעולה החלה בסוף החגים. כרוזים חולקו למתפללים בבתי הכנסת וברחובות, וסיסמות וכרזות ניתלו במקומות פומביים. גם העתון הרביזיוניסטי "חזית העם" מילא תפקיד חשוב במסע ההסברה. עורכיו, דוקטור אבא אחימאיר ואחרים, התריעו על סכנת המיפקד וקראו בגלוי להחרימו.

בכרוזים שהופצו בעת ההיא נאמר:

"פשע גדול נעשה על ידי הוועד הלאומי בהסכימו למיפקד ובהעמידו את פקידיו לעזרת הפוקדים.

"הממשלה מוסיפה ללכת בדרך הליקבידציה של הציונות. דרך הליקבידציה הולכת ונמשכת החל ממאורעות תרפ"ט, ומכאן על פני משפטי ה'צדק' של המאורעות, ועדת שאו, חקירת סימפסון, איסור העליה, איסור קניית קרקעות, הספר הלבן, מכתב מקדונלד לוויצמן. הליקבידציה תגיע לפסגתה כשיסודר הפרלמנט הערבי אחרי המיפקד.

"האין אנו מבינים שאין לערוך מיפקד, לאחר שבמשך עשר שנים ויותר היתה דאגה אחת לממשלה המנדטורית – דאגת 'פן ירבו'?

"מספר היהודים בארץ קטן עכשיו פי כמה ממה שיכול היה להיות, אלמלא היתה כאן לא ממשלת שקר, כי אם ממשלה ישרה, העומדת בדיבורה והמקיימת התחייבותיה שנטלה על עצמה. עכשיו, לאחר שבאופן מלאכותי הוקטן מספר היהודים – עומדים לסדר מיפקד בברית עם המופתי. להוותנו משתתפים במזימה ממשלתית זאת גם באי כוח הישוב, פקידי הסוכנות, פקידי הוועד הלאומי וההסתדרות הסוציאליסטית.

"נוער לאומי, התגייס למלחמה במיפקד".

הממשלה הגיבה בגל של מאסרים בערים שונות בארץ. נאסרו דוקטור אבא אחימאיר,

י. ייבין, ק. קצנלסון, ע. בראון, שושנה שמעונוביץ, רעיה ברמן, א. תנאל, א. קיפניס ואחרים. חלק מהם נשפט למאסר לפי סעיף 9 מחוק ההסתה למרד של שנת 1929.

אך המאסרים לא החלישו את הפעולה נגד המיפקד. כרוזי ההתנגדות הודבקו בכל מקום בצד ההודעות הרשמיות של השלטונות. אלפי צעירים היו מוכנים להיאסר, כדי להפגין על ידי עצם מאסרם את התנגדותם למיפקד.

מתוך כך נקטו השלטונות בתחבולה אחרת. הם נמנעו מביצוע מאסרים המוניים וניסו להתעלם מן החרם, כאילו על מנת להוכיח בזה שאין רישומו ניכר ולא כדאי להילחם בו בתוקף, היות ורוב התושבים מתפקדים מרצונם הטוב.

ביום המיפקד נצטוו כל התושבים להישאר בבתיהם ונאסר עליהם לכבות את אורם עד שיבואו אליהם הפוקדים. האוכלוסיה הוזהרה על ידי השלטונות שכל המסרב להיפקד, יושם במאסר ויובא לדין.

בערב של המיפקד התנוססו על הקירות בכל רחבי הארץ כרזות "בוז למיפקד!"

לילה לפני מועד המיפקד עלו חמישה חברי פלוגת בית"ר בראש פינה, בשבילי ההרים לצפת, על מנת להדביק שם כרוזים נגד המיפקד. הם סטו מן הכביש הראשי כדי לא להיתקל במשמרות משטרה. הם עשו את מלאכתם באמונה, ובמשך הלילה כיסו את רוב בתי צפת בסיסמאות החרם. עם שחר חזרו לראש פינה אחר שהשאירו את הצבע והמברשת במסדרון של תחנת המשטרה המקומית.

בבוקר היתה העיר כמרקחה. מפקד המשטרה פתח בחקירה נמרצת, אך לא מצא את האשמים בצפת עצמה. חשדו נפל על הבית"רים בראש פינה. בכעסו פיטר שני שומרי לילה באשמת התרשלות במילוי תפקידם. אחר כך ירד בלווית סגנו לראש פינה.

אך נכנסו למושבה, ראו שני אנשים מחלקים חומר תעמולה נגד המיפקד. היו אלה יצחק ילין ויצחק הרשקוביץ, שהשתתפו במיבצע הלילי הקודם בצפת ומיד נאסרו. הם נזדרזו וערכו חיפוש מדוקדק בדירת פלוגת בית"ר במקום, מתוך תקווה למצוא חומר תעמולה נוסף ולתפוס עבריינים נוספים, אך שם העלו חרס.

מספר מחרימי המיפקד הגיע לאלפים רבים. אך השלטונות לא הגשימו את איומיהם ולא אסרו את כולם. הם העדיפו לעבור בשתיקה על ההחרמה כדי למעט את דמותה וליטול ממנה את העוקץ ההפגנתי.

אולם לא בכל מקום עמד להם תכסיס זה. כי בליל המיפקד אף כי הוכרז עוצר בית, התכנסו מאות מחברי הצה"ר ובית"ר במועדוני התנועה, בכדי שאי אפשר יהיה לפסוח עליהם בשעת המאסרים. מחרימים במושבות קטנות התקבצו יחד במרכז אחד לצורך הפגנה זו. כאשר מושל טבריה הודיע כי לא יאסרו את המחרימים, הלכו חברי התנועה הלאומית בטבריה לעפולה ולכפר תבור על מנת להיאסר שם.

באותו לילה נאסרו מאה עשרים ושלושה איש, ולמחרת בבוקר כבר הועמדו לדין. בימים ההם עדיין לא היו חוקי חירום בארץ, ואי אפשר היה להחזיק אנשים במעצר יותר מעשרים וארבע שעות בלי להוציא נגדם פקודת מעצר. הנאשמים הודו כולם באשמתם, ואף על פי כן היו העונשים קלים: קנס קטן, או כמה ימי מאסר תמורתם. כולם בחרו במאסר.

רק בדינם של אנשי פלוגת בית"ר בראש פינה החמירו. שני האסירים הראשונים, שנתפסו בשעת חלוקת חומר תעמולה, הועברו בחצות הלילה לצפת בטנדר פתוח, כשרק כותנות לגופם, למרות הקור בהרים. בבואם לצפת נתברר כי בעל המפתחות של בית הסוהר המקומי אינו במקום ועל כן החזיקו אותם עד הבוקר בחצר, כשהם קופאים מקור.

עם בוקר נכבלו והובאו למשפט בפני המושל הבריטי. הם מצאו שם את יתר חברי הפלוגה ערוכים בחצי גורן עגולה, בעוד שנכבדי ראש פינה הובאו על מנת להעיד נגדם. כסניגור הופיע עורך הדין חוטר ישי מחיפה, שהיה אז עסקן רביזיוניסטי, חבר מרכז הצה"ר ונשלח על ידי מרכז הצה"ר.

בהתייעצות עם הסניגור הודיעו לו הנאשמים על קו ההגנה שלהם. הוא היה חידוש בעת ההיא, אך במשך השנים הבאות נתקבל על ידי רבים עמדו לדין בפני הבריטים.

קציני המשטרה ונכבדי ראש פינה אישרו בעדותם שהנאשמים עברו "עבירה חמורה": הם כיבו את האור בדירתם בשעת המיפקד, סירבו להשיב לשאלות הפוקדים ולא התייחסו בכבוד הראוי לשליחי השלטונות.

כאשר נשאלו על ידי המושל אם יש להם לומר להגנתם, ענו כולם בחיוב, הראשון בנאשמים, אברהם סלמן, נשא נאום נלהב שבו האשים את הממשלה הבריטית שהיא זוממת לחסל את הציונות ולהפר את התחייבויותיה כלפי העם היהודי.

כאשר המושל עמד על תוכן הדברים, הפסיקו בכעס וצעק: "שתוק! איני רוצה לשמוע!" ומיד פסק את דינם לחמש לירות קנס וחצי לירה בעד הוצאות המשפט, או חמישים וחמישה ימי מאסר. האסירים שרו "התקווה" והודיעו כי לא ישלמו את הקנס. הם הוחזרו לכלא צפת – כלא ערבי מזוהם ורוחש כינים.

האסירים מיחו נגד תנאי המאסר, ולמחרת הועברו לעכו.

מלבד תשעת האסירים מפלוגת ראש פינה הובאו לעכו עוד שנים-עשר אסירים מעפולה ושמונה-עשר מחיפה. כעבור זמן קצר שוחררו רוב אסירי המיפקד, ובעכו נשארו רק נח אפשטיין, גרשון אשכנזי, יצחק הרשקוביץ, צבי זהבי-טיקוצקי, יצחק ילין, אברהם סלמן, אריה פסקוביץ, יעקב שוובל, מאיר קפלן – כולם מראש פינה. בפעם השניה, אחר ז'בוטינסקי וחבריו מגיני ירושלים, נכלאו אסירי ציון במצודת עכו.

בעת ההיא לא היה קיים בבית הסוהר משטר מיוחד לאסירים פוליטיים. בתור יהודים נהנו אסירי המיפקד מזכויות של "אירופיים" וישנו במיטות.

מפקד בית הסוהר היה בימים ההם סקוט, מי שעתיד היה להתמנות מפקח ראשי על כל בתי הסוהר בארץ, ואילו פייק היה עתה סגנו של המפקד השלישי במנין.

מלבד המיטות והעובדה שהיו פטורים מלעסוק בעבודה, כאסירים הפליליים היו אסירי המיפקד נתונים באותם התנאים שהיו קיימים לגבי כל רוצח ושודד.

החיים בבית הסוהר היו פרימיטיביים. המזון היה דל ואיכותו ירודה: שתי פיתות ערביות ליום, זיתים, גבינה או חלב, ופעם ביום צלחת של מים דלוחים שתולעים צפו בהם.

אף כי הם קיבלו תוספת מזון שנשלחה להם על ידי חברי התנועה בחיפה, באמצעותה של הגברת פרידמן מבית החרושת "נור", לא ויתרו רובם על פת-בג המלך. אחדים מן האסירים הבריאו בבית הסוהר ויצאוהו בתוספת משקל כי בחודשים שלפני מאסרם, בהיותם בפלוגה, לא אכלו לשובע. תשעה אנשים אלה היו האחרונים שנותרו בראש פינה אחר שחבריהם הועברו למקומות אחרים, וחודשים ארוכים היו מחוסרי עבודה.

רק פעם אחת הגיע אליהם מכתב שהוברח אליהם מבית הסוהר בירושלים. הוא נשלח על ידי דוקטור אחימאיר, שאף הוא היה אסור על התנגדותו למיפקד. במכתב נאמר:

"…סובלים אתם חמישים וחמישה יום, אבל אשריכם שזכיתם לכך. יושבים אתם בעכו… שאו את סבלכם בגאווה. אל יפול רוחכם. מי שישב בעכו לפני עשר שנים עוקב אחריכם. הוא מאד שבע רצון מפעולת המיפקד".

ביקורים לא הותרו אלא לעתים רחוקות, ובשעת ביקור אי אפשר היה לדבר עם האסירים אלא בתנועות ידיים, כי המבקרים נאלצו לעמוד ממרחק ולא הורשו להתקרב אל האסירים. את החבילות שהיו מביאים להם היו בודקים בדיקה קפדנית. מדי פעם בפעם היו מגניבים אליהם בדלי סיגריות וסכיני גילוח. הם היו מתגלחים בהם בלי מכשירים, כי החזקת מכשיר גילוח היתה בחזקת איסור. הספר של בית הסוהר היה ערבי מצפת, שנידון למאסר עולם באשמת רצח, ומובן שהאסירים היהודיים לא שמחו להפקיד בידי פורע זה את צווארם לגילוח ואת ראשם לתספורת.

כדי להפיג את השעמום עסקו האסירים בשתילת פרחים מחוץ לשטח בית הסוהר, וזה נתן להם אפשרות ליהנות מנופי הסביבה.

מלבד האסירים מבית"ר היו עוד יהודים בבית הסוהר: אנשים שנידונו על פעילות קומוניסטית. הם השתדלו להתיידד את אסירי המיפקד, והיחסים בין שתי הקבוצות היו תקינים.

כך זכו אנשי פלוגת בית"ר בראש פינה להיות חלוצי ההתנגדות המאורגנת לשלטון.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות