מבצר עכו, הביתה

מתוך הספר: חיים לזר, מבצר עכו, תל אביב, תשכ"ב

 הביתה

מיד אחר גל המאסרים הראשון, החל מרכז הצה"ר לגייס את דעת הקהל לטובת העצורים. הוא פירסם כרוז שבו נאמר:

"המאסרים הם נסיון להטיל על היהודים את האשמה על הטרור והאנרכיה השוררים בארץ זה שנה וחצי. בנסיון זה מבקשת הממשלה להסיר מעל עצמה את האחריות המוטלת עליה בעד האנרכיה ולהעבירה על שכמה של ההסתדרות הציונית החדשה.

…במשך עשרות השנים של הפעולה הציונית הראה הישוב לכל העולם דוגמה יחידה במינה של מפעל התיישבות בשלום, שאין דוגמתו בהיסטוריה ועל זה השיבה המעצמה המנדטורית במתן פרס לטרור הערבי על ידי מסקנות הוועדה הממלכתית: הצהרה על ביטול המנדט ומסירת תשעים וחמישה אחוזים מהארץ לידי הערבים.

הערבים למדו שהטרור הוא אמצעי מצויין לנצחונות פוליטיים, והם הסיקו מסקנה חדשה: על ידי חידוש הטרור יוכלו להשיג נצחונות חדשים.

…במצב זה עמד כל הציבור בארץ מר-נפש ומאוכזב, כי נוכח, שאי-התנגדותו לטרור בעבר נתפרשה כחולשה ופחדנות. אין להתפלא איפוא, כי נתעורר בו האינסטינקט של השמירה על קיומו, והוא ראה צורך לקחת את שמירת החוק לידיו. זוהי תופעה ישובית כללית לאחר הנסיון המר של השנה וחצי.

הנטיה להטלת האשמה על חלק אחד של הישוב, פירושה – סילוף בזדון של פני הדברים. הכוונה האמיתית היא לנסות לחסל את המפלגה הפוליטית היחידה בישראל שידעה להילחם בארץ, בלונדון, בז'נבה ובכל בירות אירופה בהתנקשות בזכויות העם העברי בארצו.

התנועה שלנו אינה קומץ קטן. היא מקיפה רבבות בארץ וכל בתי הסוהר שבארץ ישראל לא יספיקו כדי לדכא את תנועת השחרור היהודית.

…בכל המאסרים האחרונים של חברי המפלגה שלנו, חבריה וראשיה, יש לראות פעולה בלתי-חוקית, שלא נשלים איתה לעולם.

…אנו קובעים, שעל ידי המאסרים הללו לא תוכל הממשלה להסיר מעל עצמה את האחריות המלאה והגמורה למצב האנרכיה והטרור המשתרר בארץ ולכל פרובוקציה הנעשית, על תוצאותיה ומסקנותיה".

כרוז שני, שהופנה לחברי התנועה, הזהיר אותם: "לאחר ההתקפה המאורגנת על חברי תנועתנו, צריך כל אחד להיות מוכן באופן נפשי ובאופן מעשי לכל צרה שלא תבוא עליו". עם זאת הובטח כי "במקום כל אחד שנלקח באים עשרה אחרים. ואף אם יקחו מתוכנו את העומדים בראש התנועה בשעה זו – הרי גם לזאת אנו מוכנים".

חוגים רחבים בישוב ראו במאסרים עוול משווע. הממשלה המנדטורית מעולם לא גילתה תקיפות כזאת כלפי הפורעים הערביים, ואילו עתה נזדרזה לכלוא עשרות אנשים ללא משפט וללא נסיון להוכיח את אשמתם.

משלחת של נשי העצורים התייצבה בפני ראש עיריית תל אביב, מר רוקח, ודרשה ממנו לפנות אל השלטונות ולדרוש את שחרורם. בישיבה של מועצת העיריה דרש דוקטור מ. כהן שהעיריה תשתדל למען שחרור העצורים, ועד לשעת שחרורם תדרוש להחזיקם בתנאים אנושיים, ותעמוד על כך שהם יועברו למחנה מעצר, ושמחנה זה יימצא בסביבה יהודית. כמה מחברי המועצה תמכו בעמדה זו, ופה אחד הוחלט שראש העיר יארגן פניה משותפת אל השלטונות, מטעם העיריה, הסוכנות והוועד הלאומי.

ועד הקהילה והרבנים הראשיים של תל אביב הריצו מברק לנציב העליון ובו דרשו "לשחרר את אסירי עכו היהודיים שלא הסיתו את מישהו להפר את החוק והם עצמם לא הפרו אותו". המברק היה חתום על ידי יושב ראש ועד הקהילה מר דניאל סירקיס ועל ידי הרבנים הראשיים עמיאל ועוזיאל.

נשי העצורים פנו אותה שעה למושל המחוז הבריטי, מר קרוסבי, וביקשו ממנו לשחרר את מפרנסי משפחותיהן. גם ראש עירית תל אביב פנה למושל המחוז.

דוקטור אריה אלטמן, ראש מרכז הצה"ר, ביקר אצל המזכיר הראשי של ממשלת המנדט ודרש ממנו לשחרר את העצורים. וסניגורם, עורך הדין בנימיני, שלח תזכיר לשלטונות, בו תבע שחרור ותיקון התנאים הירודים בבית הסוהר עד לשעת השחרור.

צעדי ההתערבות הלכו והתרחבו. ראש מועצת חדרה, מר ש. מאירסון, ביקר אצל העצורים בעכו, והוא אשר קיבל מפי סגן מנהל בית הסוהר גראנט את ההבטחה שהעצורים היהודים יועברו לתא נפרד על הגג ויורשו להתגלח, לעשן ולקרוא עתונים.

הסוכנות היהודית והוועד הלאומי לא לקחו חלק במאמצים אלה. טענתם היתה, ששחרור מספר קטן של עצורים יהודיים עלול לגרור את שחרורם של מאות פורעים ערביים, ואין המוסדות מעוניינים בכך. מובן שהשלטונות הבריטיים פירשו את חוסר הפעולה של הסוכנות היהודית כהסכמה חרישית.

שונה היתה התנהגותו של הוועד הערבי העליון. כאשר העצורים הערביים במחנה המעצר במזרע תבעו לשחררם או להעמידם לדין, והכריזו שביתת רעב לחיזוק תביעתם, התערב הוועד הערבי העליון והשיג הבטחה מהנציב העליון שיעיינו מחדש בתיקי העצורים. וזה למרות העובדה שבשעת השביתה פרצה תיגרה בין השובתים ובין שומריהם, ובה נפצעו ארבעה עצורים ועשרים ואחד שוטרים בריטיים.

למאסרים היה הד בבית הנבחרים הבריטי. בתשובה לשאלתו של הציר ווג'ווד, אמר שר המושבות אורמסבי-גור ב-21 בדצמבר 1937: "כפי שנמסר לי, נאסרו בארץ ישראל רביזיוניסטים בשל החשד שיש להם קשר עם מעשי התגמול". ווג'ווד הוסיף ושאל: "ומה מספר האנשים שצריכים ליהרג בארץ ישראל עד שיוּתר לאנשים להתגונן ולעמוד על נפשם?"

על כך השיב שר המושבות: "הערבים שומרי החוק והאיכרים היהודיים לא ביקשו נשק לשם התגוננות".

ווג'ווד עורר גם את שאלת התנאים בבית הסוהר, ועל כך השיב אורמסבי-גור: "האמצעים התקיפים שננקטו בספטמבר, בהתאם לחוקים לשעת חירום, הביאו קשיים ניכרים במה שנוגע לנוחות הסידורים בבית הסוהר בעכו. רוב האסירים היו ערבים, אבל היה ביניהם גם מספר יהודים. ומכיוון שאי אפשר היה להחזיק בני שני הגזעים במחנה אחד, היה הכרח להכניס את היהודים לבית הסוהר, וכולם נמצאו במשך זמן קצר בתנאים שאינם אידיאליים. אולם מיד נעשו צעדים כדי לשפר את הסידורים ולתקן את התנאים בהם נתונים האסירים".

אחר גל המאסרים השני התכנסו בתל אביב ראשי העיריות והמועצות של תל אביב, רמת גן, פתח תקוה, רחובות וראשון לציון, ה"ח רוקח, קריניצי, שטמפר, גורודיסקי ולווין, כדי לדון בנקיטת אמצעים משותפים למען שחרור האסירים. הם פנו למושל מחוז הדרום, ובהסתמכם על העובדה שבכל מחוז הדרום שורר שקט, דרשו ממנו את שחרור האסירים בני מקומותיהם.

אותה שעה פירסמו הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי כרוז נגד מעשי התגמול, וקראו ל"כל החוגים המאורגנים והאחראיים של הישוב להתקומם נגד פעולות נפסדות ופסולות ולעקור בכל האמצעים העומדים לרשותם את הנגע המסוכן שנתגלה בתוכנו". בכרוז נאמר בין השאר: "מבצעי התנקשויות דמים אלה סבורים כנראה שמעשי נקמה עלולים להפחית או להפסיק את הטרור הערבי. אין טעות מרה ואיומה מזו. מארגני הטרור הערבי אינם חסים על דם אחיהם, וכל דם נקי שנשפך בארץ על ידי מישהו אינו אלא מחזק את ידי הטרוריסטים הערביים ומסייע למטרותיהם הפוליטיות".

על ידי כך נתנו המוסדות הרשמיים למעשה גושפנקה למאסרים, ואף קראו למוסדות ולארגונים בישוב לנהל גם מלחמה יהודית במעשי התגמול.

בבית הסוהר חלפו הימים בעצלתיים. החיים נשארו אפורים וחד-גוניים ושום הקלות לא ניתנו לעצורים. לשוא היו כל דרישותיהם, ואדישות הישוב עוד הוסיפה כאב על כאבם.

בתחילת ינואר 1938 הודיעה הנהלת בית הסוהר לעצורים שעומדים להעבירם למחנה הסגר מצפון לעכו. הודעה זו לא היתה מלווה תאריך, אך ההנהלה החלה מאמנת שוטרים ערביים לתפקידי שמירה במחנה ההסגר. באותו מחנה נמצאו מאות עצורים מהכנופיות הערביות, והעצורים ראו בכך סכנה לבטחונם ולבטחון קרוביהם הבאים לבקרם.

נוכח סכנה זו החליטו העצורים לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע את העברתם למחנה. ב-11 בינואר התכנסו לאסיפה מיוחדת והחליטו להכריז על שביתת רעב של ארבעים ושמונה שעות לשם אזהרה, בליווי דרישה לשחרר מיד את כל היהודים שנעצרו לפי החוק למניעת פשעים. כן הוחלט שאם דרישה זו לא תתמלא, תוכרז שביתת רעב עד הסוף. הוחלט לשתף בשביתה את כל העצורים, ואפילו החולים שביניהם. העצורים פנו למרכז הצה"ר וביקשו לנקוט צעדים מיוחדים כדי לעורר את דעת הקהל בישוב ובעולם.

הם העבירו למרכז נוסח של כרוז לישוב, שהציעו להפיצו. וזו היתה לשון הכרוז:

"יהודים,

אנו, שלושים וארבעה אסירי ציון הצה"רים והבית"רים בעכו, מהם חמישה-עשר הנמקים בסוהר זה החודש החמישי, פונים אליכם זו הפעם הראשונה. חודשים על חודשים נשאנו את סבלנו בדומיה. חלק מכם עוזר לנו, אך זאת היא עזרה פילנטרופית. אך יותר מזה אנו זקוקים לעזרה מדינית.

"היכן היו בא כוחך, הישוב, שעה שנאסרנו על ידי משטרה שבכוחה לאסור ציונים ופטריוטים ישראליים, לביים משפט ידוע, אך נבצר ממנה לאסור רוצחים שהפכו את דרכי ציון לאבלות זה שנתיים? בשעה שבאי כוח הסוכנות אכלו קורצא בפומבי (הנאום הידוע בגן רינה), הרשו באי כוח המועצות, העיריות, באי כוח הציבור הישר והציוני לאסור אותנו ללא משפט.

"אתמול נאסרו צה"רים, אבל מחר ייאסרו מנהיגים או חברים של מפלגות ומוסדות אחרים, באם לא ימצאו חן בעיני פלוני בא כוח הסוכנות ואלמוני בא כוח המשטרה. אנו יודעים שהישוב נתון במשבר כלכלי קשה, אנו יודעים שהציונות נתונה במשבר מדיני איום. ומפני שידענו זאת, שתקנו עד עכשיו, ואם סוף סוף החלטנו לפנות אליך, איש הישוב, הרי אין זה לא מפני שגדול סבלנו הפרטי.  הפטריוטיזם הישראלי הפועם בלב כל אחד מאיתנו ממריצנו לפניה גלויה זו. המלחמה הפוליטית למען שחרורנו אינה עניין פרטי בלבד, אלא עניינו של כל יהודי החוסה בצל ממשלת המנדט. מלחמתנו היא מלחמת האביאס קורפוס למען הקולוניזטור האירופי בארץ הקדושה, בה משתוללות כנופיות של המזרח התיכון, בשל המדיניות האנטי-מנדטורית של ממשלת המנדט".

                                                                                    מפי אסירי עכו".

 

בכרוז שני שהוצא על ידי האסירים נאמר: "יבין הישוב שאנו נאסרנו בלא עוון בכפנו ונשפטנו שלא בפנינו… לא מפני שאשמנו באיזה עוון, אלא מפני שעלינו הלשינו אנשי הסוכנות היהודית שאנו יהודים העומדים על כבוד עמנו. בראשית ספטמבר ביקר מזכיר הצ"ח בארץ ישראל בוועד הלאומי ודרשו ממנו למסור הצהרת התרפסות. ובאותו יום הוא נאסר. בראשית נובמבר ביקר ממלא מקום מזכיר הצ"ח בוועד הלאומי, וגם הוא נדרש לחתום על הצהרת התרפסות, וכעבור כמה ימים נאסר גם הוא… ארבעה חודשים סבלנו בשקט, והיום החלטנו להכריז שביתת רעב לארבעים ושמונה שעות. אנו נשבות והישוב חייב לדרוש את שחרורנו".

העצורים שלחו תזכיר גם אל הרב הראשי הרצוג וביקשו ממנו "שיתערב מיד אצל שלטונות הארץ וידרוש שבשביל האסירים היהודיים יסודר מחנה הסגר מיוחד באזור המיושב על ידי יהודים ושמחנה זה יעמוד תחת השגחת שוטרים וקצינים יהודיים". באותה הזדמנות ציינו העצורים שקביעת שעת הביקורים בשבת מביאה את קרוביהם לידי חילול שבת מאונס, היות ועליהם לנסוע בשבעת בבוקר מחיפה לעכו. על ידי החזקת העצורים באיזור יהודי, כתבו, אפשר יהיה למנוע חילול שבת זה.

בהתקרב מועד שביתת הרעב, התעורר הישוב לפעולה. מרכז הצה"ר פירסם כרוז שבו קרא אל הישוב "לעמוד לימין בניו הנמקים בכלא עכו, למנוע את שביתת הרעב, לדרוש באסיפות, בהחלטות, באמצעות המועצות העירוניות והארגונים המרובים שחרור מיידי של העצורים". ורבניה הראשיים של תל אביב פנו במברק אל הנהלת הסוכנות, וזו לשונו: "אדישותם של מוסדותינו העליונים ביחס לאסירי עכו היהודיים הביאה את האחרונים לידי יאוש והכרזת שביתת רעב. התמרמרות הציבור בתל אביב גדולה מאד על יחסכם לאסירים אלה. אנו דורשים מכם לאחוז מיד בכל האמצעים למען שחרורם". החותמים היו הרבנים עמיאל ועוזיאל ויושב ראש ועד הקהילה מר דניאל סירקיס.

כאשר המפקח הכללי של בתי הסוהר בארץ, מייג'ור סקוט, הזדמן לעכו, הודיע לו נציג העצורים על ההחלטה לפתוח בשביתת רעב. הוא הבטיח להעביר את דרישות העצורים לשלטונות.

יום אחד לפני התחלת השביתה הודיעו לעצורים שמסוף החודש ייערכו הביקורים ביום ד', במקום בשבת. אותו יום ביקר אצלם דוקטור אלטמן ושהה בתאם. הוא סיפר להם שהרב הרצוג עומד לבקר אצל הנציב העליון כדי לבקש את שחרורם, אך הוא מתנה תנאי שלא יקיימו את שביתת הרעב. העצורים הסכימו לדחות את השביתה לעשרה ימים.

בתחילת פברואר החלו השחרורים.

יש בידינו תיאור של מנחם ארבר על הלך רוחם של העצורים בימים ההם, כאשר שערי בית הסוהר נפתחו בפני חלק מהם, ואי אפשר היה לדעת מי יזכה בחופש ומי יוסיף להיות כלוא בין כתלי הכלא:

דבריו נכתבו ב-4 בפברואר 1938:

"מאתמול אחר הצהרים עוברת עלינו יממה נרגשת מאד. מאוחר בערב שוחררו ארבעה מחדרה, כולם רווקים. בעלי המשפחה מרוגזים ביותר. אחר שהמשוחררים יצאו לכיכר הקטנה שעל יד המשרד, סיפרו שיש עוד שישה-עשר שחרורים. ידיעה זו גרמה התרגשות נוספת. כל אחד מאיתנו קיווה כי הוא יהיה בין המאושרים, ועוד מחר, בליל שבת, יוכל להימצא בחוג משפחתו. לילה קשה עבר על כולנו. זורקי הנעליים, קבוצה שבכל הזדמנות בשעות הערב היא בוחרת לה אחדים מהבחורים כקורבנות, פעלה במסירות יתירה, מתוך חישוב שזה הערב האחרון לרבים מן האסירים. מלחמת הנעליים הגיעה לממדים כאלה, שהיינו נאלצים להפסיקה. תשעים אחוז מאנשי התא לא עצמו עין כל הלילה. רבים ארזו את מזוודותיהם. כולם היו אחוזי בהלה והתרגשות. עושי חשבונות צירפו כל מיני צירופים והרכיבו רשימות של משוחררים.

"בבוקר היתה תכונה רבה בתא. קמו כשבחוץ עוד היתה חשכה. מראה פני השמים הבטיח מזג אוויר נאה. פעמון הכנסיה בעכו צלצל. השעה היתה חמש בבוקר. כעבור זמן מה נשמע צלצול הפעמון של בית הסוהר התלוי בשער הכניסה לחצר בו נמצאים תאי האסירים. בשעה חמש וחצי הדהדו צריחות הקצין התורני והסרג'נטים "דוגרי!" המבשרות לאסירים כי עליהם לעמוד עמידת דום לשם ספירה וביקורת בתאים. רוב האנשים התרחצו ליד הברז בבית השימוש. רק מעטים ירדו לחצר להתרחץ, כמימים יממיה. הרוב חששו שמא בהעדרם יבואו ויכריזו על שמות המשתחררים.

"ירדתי לחדר הרחצה ועליתי לבית החולים, מתוך תקווה שאוכל לקלוט חדשות. כולם היו עצבניים מאד, וביחוד אלה שכבר מלא להם החודש החמישי בבית הסוהר. בבית החולים ראיתי שלולית דם. לפני רגע ניפצו את ראשו של אחד האסירים.

"ליד שער הכניסה פגשתי את סגנו של מזכיר בית הסוהר. תשובותיו היו סתמיות. יתכן, אמר, שישחררו שישה-עשר איש. עליתי למשרד וחקרתי את הפקיד היהודי, וגם הוא היה סבור ש'יהיו חדשות'. לא נכנסתי אל המנהל, למרות שהיה זה יום ה'מכתב' (המשרד), כי רק יום לפני כן פניתי אליו בבקשה שישאירו את הגג שלנו פתוח עד שעה שש בערב, ובתלונה על השוטרים המעירים אותנו בשעה ארבע בבוקר, כאשר הם נוהגים להעביר את המפתחות למשמר של הדלת הפונה למבצר הישן.

"בשעה אחת עשרה נתקבלו הידיעות הראשונות. ארבעה ירושלמים קיבלו הודעות שחרור. רק אחד מהם היה בעל משפחה. ההתרגשות והעצבנות גברו. שוב זרקו נעליים במשתחררים, שוב לחצו ידיהם ואיחלו להם כל טוב. שוב השירה המסורתית במקהלה לכבוד ההולכים: אוי, איז דאס א קאליקע!…

"שמונה אנשים כבר הלכו. הביאו את ארוחת הצהרים כתמיד, לרבות חלקם של המשתחררים, והרבה מן המזון הושלך, כמובן. הרבה אסירים ישנו – כנראה לא עצמו עין בלילה. האחרים שכבו על מזרונים וקראו או חלמו בהקיץ.

"סיפרו שארבעה מתל אביב ישוחררו בלי ספק ביום המחרת. הכל הכריזו שאינם מאמינים עוד בשמועות, והכל הוסיפו לקוות שיתאמתו הדברים…

"התא נעשה ריק למחצה. המרחק בין מזרון למזרון גדל. שעת בין הערביים הגיעה. שוב היינו כלואים. הביאו תה. חיקלו את הקרוונות (צלחות האלומיניום) שריח שומן נדף מהן. דממת מוות שררה בחצר בית הסוהר. מרחוק כבר הבקיעו אורותיה של חיפה, אורות החופש הקורץ. רק פיסת נייר קטנה הפרידה בינם לבינינו, פיסת נייר – והשוטר יפתח בפנינו את השער".

ארבעת אחרוני אסירי התנועה הלאומית מירושלים שוחררו ב-15 באפריל 1938. השחרור בא להם רק לאחר שאיימו בשביתת רעב ואחר התערבותו של הרב הראשי הרצוג ושל ועד קהילת ירושלים אצל השלטונות.

אחרון אסירי התנועה הלאומית, משה יערי מתל אביב, שוחרר בחול המועד פסח תרצ"ח,

ב-25 באפריל 1938.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות