מבצר עכו, הוויכוח מסתיים בכלא

מתוך הספר: חיים לזר, מבצר עכו, תל אביב, תשכ"ב

 הוויכוח מסתיים בכלא

ההתפרעות הערבית של תרצ"ו באה אחר תקופה של גידול ושגשוג בישוב היהודי, תקופה של עליה גדולה ושל שפע כלכלי. הגידול והשגשוג עוררו חששות בלבות הערבים. הם ראו את רעיון המדינה היהודית קורם עור וגידים, ראו את הממלכתיות העברית הופכת לעובדה. והם החליטו לעשות מאמץ אחרון לבלום את התהליך.

גידולו של הישוב נתן את אותותיו: שוב אי אפשר היה לערוך פוגרומים, או להתנפל על ישוב מבודד מתוך תקווה למחותו מעל פני האדמה. במידה שהערבים ניסו את כוחם בהתקפה על ישובים, מצאו בכל מקום מערכת הגנה מאורגנת ולרובעים יהודיים או לערים יהודיות שוב לא יכלו להתפרץ. לכן נקטו בשיטה של רציחות מן המארב, מעשי חבלה והתנפלויות על כלי רכב יהודיים.

פגיעתם היתה קשה: דם יהודי ניגר בחוצות ובכבישים; רכוש יהודי עלה באש; עמל שנים הפך לתלי חורבות. אלפי פליטים חסרי קורת גג מילאו את רחובות הערים היהודיות. והרציחות נמשכו ללא סוף. משפחות שכולות ביכו את יקיריהן; יאוש ודיכאון השתלטו בכל מקום. כבוד האומה הושפעל עד עפר.

הישוב כבר היה חדור הכרת כוחו: כאשר החלו הרציחות, נתעורר בו צמאון-נקם טבעי. הוא רצה לראות דם תחת דם. אך המנהיגים הציוניים קראו להבליג על הצער ולכבוש את שאיפת הנקם. בהם עוד לא פעמה הרגשת הכוח. הם עוד ראו את הישוב כמיעוט המתקיים בחסדי זרים וחוסה בצל הכידונים הבריטיים. הם הסתמכו על המוסר ופסלו כל מעשה תגובה יהודי. הם ראו בהבלגה ביטוי נעלה של המוסר היהודי הצרוף ותבונה פוליטית עליונה. בשום פנים לא רצו להכיר בעובדה שאם הערבים יכולים להפיל את חתתם על היהודים ולשפוך את דמם, בעוד שהם עצמם אינם צריכים לחשוש מפני תגובה, הרי זה יצור הפליה שסכנתה הלאומית, הפוליטית והמוסרית גדולה לאין ערוך מן הריווח המפוקפק שאפשר להפיק מהתאפקות. לא היה דבר מנוגד לרוח התקופה ומחוסר הגיון פוליטי כאותה הטפה להבלגה. ולא היה משגה ציוני חמור מהמדיניות הרשמית של הימים ההם.

הקורבן הראשון של מאורעות תרצ"ו נפל בכ"ג בניסן (15 באפריל 1936). באותו יום, סמוך לשעה תשע בערב, חסמו שודדים ערבים את הכביש במרחק קילומטרים אחדים מטול-כרם, בהקימם מחסום של חביות ממולאות חול ואבנים. הם עצרו מכונית משא טעונה תרנגולות ומכונית נוסעים קטנה שבה היו יהודי וגרמני. את הגרמני הניחו לנפשו, ואילו את היהודי העבירו למכונית המשא. שם שדדו את כספם של הנוסעים היהודיים, ואחר כך ירו בהם. האחד, סוחר עופות ישיש, נהרג בו במקום ושני האחרים נפצעו. ההרוג היה ישראל אברהם חזן, כבן שמונים, שעלה לארץ שנה לפני כן מסלוניקי.

הלוויתו יצאה כעבור יומיים מבית החולים "הדסה" בתל אביב. באו מאות אנשים, ובכללם ראשי העדה הספרדית, עולי סלוניקי, הקונסול היווני, ארגוני צעירים של יוון, קבוצת תלמידים ועוד. יחידת שוטרים חזקה, ובראש מפקח משטרת תל אביב הקצין קרמר, באה לשמור על הסדר. הופיע גם קצין המחוז אפשטיין.

כאשר הוצא הארון לרחוב, לא נתן הקהל לשימו במכונית, אלא נשא אותו על כתפיים. מאות רבות הצטרפו להלוויה בדרכה מרחוב מזא"ה וברחוב אלנבי, ושרשרת אנשים התלכדה לכל אורך הדרך. החנויות נסגרו והעבודה נפסקה באורח ספונטני בשעת מעבר התהלוכה העגומה. פעמים אחדות עוכבה ההלוויה על ידי המשטרה, שגם אסרה לשאת נאומים ליד בית הכנסת הגדול. עיכובים אלה הביאו לידי כמה התנגשויות קטנות בין המלווים והשוטרים. נשמעו קריאות "בוז" נגד הממשלה. קהל האלפים התקרב לבית הכנסת "אליהו הנביא" ברחוב לוינסקי, מקום תפילתו של המנוח. כאן נישאו הספדים ומתוך הקהל נשמעו קריאות מחאה נגד הממשלה. נואם אחד קרא להפגין בחוצות תל אביב.

תחילה אמרו להביא את חזן המנוח לקבורה בבית הקברות בנחלת יצחק, אך ברגע האחרון נתנה העיריה הוראה לקברו בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור. ההלוויה חזרה לרחוב אלנבי. עתה נישא בה דגל ציוני עטוף שחורים. המלווים נהרו לרחוב ביאליק ונעמדו לפני בית העיריה, שעליו הונף דגל תכלת לבן עם סרט שחור. על הגזוזטרה עמדו חברי מועצת העיר, וראש העיר, י. רוקח, הספיד. מתוך הקהל נשמעו קריאות לנקם.

ההמונים נהרו משם לבית העלמין, ואחריהם שוטרים בשלוש מכוניות. לחזן נכרה קבר ליד קבר האחים של חללי תרפ"א. שוב הוספד המנוח, והגולל נסתם. הקהל החל לצאת.

בינתיים נכנסו שוטרים בריטיים ויהודיים לשטח בית העלמין. כניסתם עוררה רוגז בקרב הצעירים שנשאו את הדגל. נשמעו פקודות לא להתפזר, אלא לצאת יחד.

ליד שער בית העלמין עמדו שוטרים מזויינים באלות ומכוניות משטרה חנו ברחובות הסמוכים. בשעה שהתהלוכה עברה ליד מכוניות המשטרה, הרים צעיר אחד דגל בלי מוט ונשא אותו פרוש מעל לראשו. דרך רחוב אידלסון יצאה התהלוכה לרחוב בן יהודה, ומשם חזרה לרחוב אלנבי. כאשר נטתה לרחוב נחלת בנימין, באה לקראתה מכונית מלאה שוטרים יהודיים ובריטיים, שחסמה את דרכה. הדגל הוצא מידי הצעיר שהחזיק בו, והוא הועלה למכונית. אחר כך החלו השוטרים לפזר את הקהל. קמה בהלה והחלה מנוסה כללית. השוטרים רדפו אחרי המפגינים לעבר רחוב אלנבי. שם נתפזר הקהל לתוך החצרות. מדי פעם בפעם הושלכו אבנים על השוטרים, שהשתמשו באלותיהם ואף ירו באוויר. מכונית משטרה אספה את הפצועים, וכל מי שנמצא נחשד כמתנקש במשטרה. מיפו באה תגבורת לשוטרים, מזויינת ברובים.

אותו בוקר הוגשה עזרה רפואית לחמישה-עשר פצועים. ארבעה מהם נשארו בבית החולים, בעוד שהשאר יכלו לחזור לבתיהם.

במשך יום ו' ויום השבת שלאחריו לא נרגעו הרוחות. המון נסער ונרגז התקהל ברחובות; נעשו נסיונות לערוך הפגנות חדשות, נתקיימו אסיפות עם והיו ויכוחים סוערים ברחובות. לפנות ערב נודע על פעולת תגובה: שני ערבים נהרגו ליד גשר הירקון.

למחרת החלה ההתפרעות הערבית בכל תוקפה.

באותו יום א' שבו נהרגו בגבולות יפו ותל אביב תשעה יהודים ונפצעו שבעים וחמישה, יצאה הקריאה הראשונה ל"משמעת ושקט". "דבר" כינה את המפגינים "אספסוף של המשקע התחתי ביותר בקובעת הרביזיוניסטית". ואת מעשה הנקם ליד גשר הירקון תיאר כ"מעשה מגונה המטיל קלון על ישוב בן-תרבות והעלול להמיט עלינו אסונות".

אחר כך נתפתחה תורה שלמה של התאפקות וכיבוש יצר הנקם. נביאי הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי התנבאו בסגנון כגון זה:

"צו הימים – התאפקות. וזו עדות נאמנה לבגרות ישובנו. ולא עוד, אלא שהיננו מתאפקים גם כן מצבירת היסוסים והבעתם בדבר התועלת הצפויה ממידה טובה זו למחזיקים בה, משהיא מגיעה לידי היקף רחב כזה, עד שהיא עלולה להתפרש על ידי קצרי דעת ולהוטי יצר בצד שכנגד כאות חולשה. התאפקות זו יונקת מן הגבורה והבינה. ציבור בן מאות אלפי נפשות עונה על הריגת בניו ושריפת שדותיו בידי המון משוסה ורוצחים מן המארב בהבלגה מופתית, גם במקומות שבהם הוא יכול לשלם על נקלה לפורעיו מידה כנגד מידה.

"קריאה זו, הבלגה, שאנו קוראים לעצמנו השכם והערב בימים טרופים אלה, תמציתה היא לא 'סליחה נאצלה', כי אם מחסום לחיידקי היאוש המעופפים באוויר, נסיכת גבורה פנימית תחת המורך והרפיון העלולים לכבשנו. אנו מבליגים, פירוש הדבר: המשך, ללא רתיעה, של יצירתנו המשקית והתרבותית, איזון הכוחות הרוחניים לשם העמקת התלם, הארכתו והרחבתו. הבלגה, זאת אומרת לדלות ממעמקים, מתוך רבדי נפש נסתרים, עוצמה ואיל לשם פעולה ויצירה, היא התוכן העמוק והאמיתי של 'ואף על פי כן'…

"מה יהיה הסוף? ומתי יגיע הקץ? תלונה חרישית עוברת בתוכנו… אימתי ייפסק כל זה?… השומרים בלילות הצפויים לכדורי מוות, והעובדים ביום בנשמת אפם האחרונה, כולם נאנחים קשה ושואלים לקץ.

"עלינו לדעת כי אנו נמצאים בתוך מלחמה שהוטלה עלינו ועלינו לדעת להחזיק מעמד בתוך המלחמה, אפילו אם היא תימשך ימים רבים. – עלינו עוד להזדיין בסבלנות. ועלינו לקבל את היסורים ולשאתם מתוך אורח חיים".

פרוזה נבובה ומפוקפקת זו, שבה ניסו להצדיק מדיניות של אזלת-יד ולהציג את חוסר המעש כגבורה עילאית ואת התגובה כגילוי של מורך, אולי לא היתה משיגה את מטרתה. אך הקריאה למשמעת הכריעה את הכף. שישה חודשים השתוללו המרצחים, תשעים ואחד חללים הובאו לקבורה, – והישוב מחה את דמעותיו ולא הגיב.

באה הוועדה המלכותית, ובראשה לורד פיל, וציינה בפירוש שהיה לערבים יסוד להאמין כי על ידי התנגדות אלימה ועקשנית יוכלו להכריח את הבריטים להיכנע ולחסל את "הבית הלאומי היהודי". הוועדה הזאת המליצה על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינה יהודית זעירה בשטחים שלא היו מאפשרים שום עליה יהודית גדולה, בחלק קטנטן של שטח המנדט. הנהלת הסוכנות סמכה ידיה על תוכנית זו, ואילו הערבים דחוה וחידשו את מסע האימים כדי להביא לידי ביטולה.

ושוב קראו ראשי הסוכנות היהודית להבלגה. אך עתה לא עלה בידיהם לכוף את משמעתם על כל הישוב. הנוער הלאומי התחיל להתקומם נגד חרפת ההבלגה, וממקומות שונים בארץ החלו באות ידיעות על פעולות תגמול ועל שבירת ההבלגה.

ראשי הסוכנות נזדעזעו. ב-1 בספטמבר 1937 ביקר מר משה שרטוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אצל הנציב העליון. בו ביום הזמינה הנהלת הוועד הלאומי את באי-כוח ההסתדרות הציונית החדשה לפגישה.

פגישה זו נתקיימה למחרת. כאשר דוקטור א. אלטמן ודוקטור ב. לובוצקי התייצבו במשרדי הוועד הלאומי, נדרשו לחתום על כרוז משותף הקורא להבלגה. הם סירבו, ואמרו להם שהסירוב יעלה להם ביוקר.

באותו ערב בוצעו המאסרים הראשונים בקרב העסקנים של ההסתדרות הציונית החדשה.

וכך היתה ההשתלשלות שהביאה לידי מאסרים אלה.

ב-30 באוגוסט 1937 נרצחו דניאל סטנצקי ואיסר טנקוס בכרכור. הם יצאו כדרכם מחדרה לעבודתם הרגילה: שאיבת מים מבאר הסמוכה לכרכור. סטנצקי, שעמד על יד הבאר, נרצח ביריה. טנקוס היה אותה שעה בתוך הבאר. בשמעו את היריה החל לעלות, אולם בהגיעו לפי הבאר הוכה במכשיר קהה על ראשו ונפל מת. הרוצחים לקחו איתם את רובה הציד שהיה בידי סטנצקי.

בו ביום נורה ונהרג אברהם ברקובסקי מן המארב בדרכו לירושלים.

כעבור זמן קצר נתקבלו ידיעות על מעשי תגמול: שני ערבים נורו ונפצעו בירושלים. ערבי נהרג ביריות בסומיל, ליד תל אביב. ערבי נורה ונהרג בחיפה.

המשטרה הביאה כלבי גישוש כדי למצוא את עקבות האשמים. הכלבים הלכו אחר העקבות עד הכביש לחדרה.

ב-2 בספטמבר נהרגו ביריות שני ערבים מקקון בקרבת כרכור, סמוך למקום בו נרצחו שני היהודים.

אותו יום בשעה 12.30 באו למשרדי המועצה המקומית בחדרה סגן מושל מחוז הצפון סקריבנר וקצין המחוז בינה. הם הודיעו לחברי המועצה שעקבות הנוקמים הובילו לחדרה, והם סבורים שבמושבה נמצאים "אלמנטים חשודים". חברי המועצה השיבו על כך שכל ימי המאורעות התהלכו ערבים ללא פחד בחדרה. מבעד לחלונות הראו לפקידים הבריטיים שהערבים מוסיפים לבוא למושבה.

סקריבנר שאל אם אין המועצה יכולה להצביע על אנשים חשודים במקום. הוא נענה בשלילה, נפרד על מנת לאכול ארוחת צהרים, וחזר כעבור זמן קצר.

בינתיים יצאו שוטרים לרחובות המושבה והחלו לצוד עוברים ושבים שנראו חשודים בעיניהם. בציד זה נאסרו כמה מחברי בית"ר והסתדרות העובדים הלאומית, אך גם חברי קיבוצים ופועלים שעברו לתומם.

בשעה ארבע אחר הצהרים הועמדו העצורים למשפט אדמיניסטרטיבי בפני סקריבנר. בלי לשמוע האשמה מבוססת נגדם ובלי גביית עדויות (נגבתה רק עדותו של קצין המשטרה שהופיע כתובע) הוציא פסק דין נגד אחד עשר אנשים: דב אלון, משה בלוטשטיין, דוד ברקסון, יעקב גצל, אברהם כ"ץ, משה ליס, משה פריכטר, זאב קמפלר, מיכאל רובינשטיין, מאיר רוזנבוים ובנימין שמואלביץ. גם ארבעה מבני כרכור נידונו למאסר, ובהם משה מוסקוביץ ודוד לוינגר. חמישה-עשר האסירים נכבלו ועוד בו ביום הועברו, בליווי משמר גדול, לבית הסוהר בעכו.

מאסרים נוספים בוצעו באותו יום בפקודת קצין שניהל את החקירה בעניין מעשי הנקם ליד כרכור. בחדרה נאסרו באותו יום בפקודתו זאב ביגלמן, דוד חסיד, שמעון לנדואר, משה מחוק, יצחק מלמד ואברהם ראון. במושבה סערו הרוחות. המשטרה לא נקטה אמצעים דרסטיים כאלה אחר רצח שני היהודים.

גם בירושלים בוצעו מאסרים באותו יום, 2 בספטמבר. לפנות ערב נקראו לתחנת המשטרה במחנה יהודה חיים אליהו ויהודה לייב שניאורסון, חברי ועד הצה"ר בירושלים, וברוך בלנקפלד מבית"ר. יחד איתם הוזמן יצחק שניאורסון מהסתדרות העובדים הלאומית. הם נחקרו ארוכות, ובסוף שוחרר יצחק שניאורסון בלבד. השאר נשארו במעצר. בשעה יותר מאוחרת נאסר גם יעקב אורנשטיין.

אותו ערב הגיעה פלוגת שוטרים למועדון הצה"ר ברחוב יפו. משמרות הועמדו ליד הפתח וכחמישים איש שנמצאו במועדון נצטוו למסור את שמותיהם. קצין משטרה לקח עמו את הרשימה והלך, ואילו שוטריו נשארו במקום ומנעו כניסה ויציאה. כעבור חצי שעה חזר הקצין, קרא שיש אנשים מאלה ששמותיהם הופיעו ברשימה, והעביר אותם ל"קישלה" (תחנת המשטרה בעיר העתיקה).

בשעה מאוחרת בלילה הועברו שבעה מאסירי ירושלים לעכו, ואלה הם: י. אורנשטיין, ח. אליהו, ב. בלנקפלד, ד. הורן, י. סלוכובסקי, מ. קובלסקי וי. ל. שניאורסון. בבואם שמה הודיעו להם שנידונו באורח אדמיניסטרטיבי לשנה מעצר.

בד בבד עם פעולות אלה ערכה המשטרה מאסרים בתל אביב. אנשי בולשת ערכו חיפושים לפי רשימה שהיתה מוכנה בידיהם. הם אסרו את מנחם ארבר, מפקד ברית החייל בארץ ישראל, את דוקטור בנימין לובוצקי ואת דוד ליברמן. הם באו למשרדי הסתדרות העובדים הלאומית, ערכו חיפוש ואסרו את עקיבא ברון, מרדכי נס וחיים הורוביץ. לא הודיעו להם מיד שהם אסורים: תחילה הוזמנו לתחנת המשטרה, ורק בבואם שמה גילו להם שנתקבלה הוראה לאסרם ושהם יישלחו לעכו לשישה חודשי מעצר אדמיניסטרטיבי.

אסירי תל אביב הגיעו לבית הסוהר בעכו בשעה שלוש לפנות בוקר. לפתע טולטלו לתוך עולם של חומות אפורות וקודרות, חיים חדגוניים במקום בו הזמן מתנהל בכבדות, משטר שלא נשתנה בהרבה מימי הקיסרות העותומאנית, ובו השומר הוא שליט כל-יכול וכל שפשעו חמור יותר, הרי זה משובח.

שער ברזל כבד חרק על ציריו באפילת הלילה. המכונית נכנסה לבין החומות. נערך חיפוש בכליהם וכל חפץ נלקח מהם, אפילו הטבעות הוסרו מאצבעותיהם. אחר כך הכניסו אותם לחדר צר ואפלולי, מלוכלך ומחניק, ששימש תא כללי לכל מיני פושעים ורוצחים ערביים, כתשעים איש. בין האסירים האלה היו כמה יהודים בוכריים שנתפסו בגבולות בנסותם להיכנס לארץ בלי היתר מהשלטונות הבריטיים, והושלכו לכלא. הללו נדחקו לקרן זווית והשתדלו לא להסב אליהם את תשומת לבם של הערבים.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות