מבצר עכו, הלכות ישיבה

מתוך הספר: חיים לזר, מבצר עכו, תל אביב, תשכ"ב

 הלכות ישיבה

יגעים ורצוצים היו העצורים בבואם לבית הסוהר. עוד לא השלימו בנפשם עם גזילת החופש. הפתאומיות שבמאסרם, עקירתם החטופה מתוך חוג משפחתם ואורח חייהם הרגילים היממו אותם. ובאותו לילה ראשון התייחד כל אחד מהם עם עצמו ועם דאגותיו הפרטיות. כמעט כולם היו מפרנסים שהשאירו בחוץ אישה וילדים. ומחשבותיהם היו נתונות לנפשות היקרות שנשארו ללא דואג.

ולמחרת בבוקר כבר החלה המלחמה על השגת תנאים מיוחדים כיאה לעצורים פוליטיים. העצורים מחו נמרצות נגד הכנסתם לתא משותף עם פושעים פליליים. תגובתה הראשונה של הנהלת בית הסוהר למחאה זו היתה תדהמה: כיצד מעזים יהודים אלה להציג תביעות בבית הכלא? זאת היתה הפעם הראשונה שאסירים התקוממו בצורה זו נגד החלטות ההנהלה, והיא ראתה צורך לא לגלות חולשה ולהשיב בסירוב. אולם כעבור זמן מה נתקבלה הדרישה והעצורים היהודיים הועברו לתא מיוחד.

מן היום הראשון, אחר שקיבלו את ה"בורשים" והשמיכות, החלו האסירים להכיר את העולם החדש שלתוכו טולטלו, ולהסתגל לחיי בית הסוהר.

הם למדו שה"בורש" – מחצלת של סמרטוטים – הוא גם מזרון וגם ארון, והוא רהיטו היחיד של האסיר. הם למדו את כל הגלגולים שהשמיכה וה"בורש" עוברים עד שהם מגיעים לידי האסיר. תחילה ה"בורש" שעיר והשמיכה תפוחה ושוטרים זוכים בהם לראשונה. כעבור חודש או חודשיים מחליט השוטר לפנות לבית המלאכה ולקחת לעצמו מזרון ושמיכה חדשים, ואילו את הישנים הוא מוסר לאסיר מיוחס, אחר כך, כאשר ה"בורש" קשה והשמיכה מרופטת, הם מגיעים לידי אסיר פשוט.

הם למדו את הכללים החלים על ה"בורש": רק בלילה, כאשר מתכוננים לשינה, מותר לפרוש אותו על הרצפה, ואילו עם שחר, כאשר מעירים את האסיר, עליו לקפל ראשית כל את ה"בורש" ולשימו באמצע החדר, כשחפציו המעטים מקופלים בתוכו.

היתה להם שהות להתבונן בבית הסוהר ולעמוד על מבנהו. הם ראו שהוא עשוי כמה בניינים מוארכים, קשורים זה בזה. שני אגפים עשויים תאים-תאים למגורי האסירים. בכל תא – מעשרים עד שישים אסירים. משני צדי התאים – מסדרונות ארוכים, בהם מהלכים השומרים בלי הרף. הם יכולים תמיד לראות את המתרחש בתאים, כי לאורך המסדרונות יש חלונות מסורגים גדולים בקירות התאים. אין אף פינה לתוכה לא תחדור עין השומרים. גגות התאים נשענים על עמודים גדולים. קרני השמש – רק לעתים רחוקות יתגנבו אל התאים וברוב שעות היום שוררת בהם אפילה למחצה. באגף השלישי של הבנין – המטבח, המאפיה, מכבסה, מקחלת וחדרי שימוש. באגף הרביעי – בית החולים, המשרדים וחדרי המשמר.

הם ראו שארבעת האגפים בנויים סביב חצר מרוצפת, אורכה ארבעים מטר ורחבה שלושים. חצר זו סגורה מכל צד. כאשר עומדים בהם, נראים הבניינים מסביב נמוכים, אף מבחוץ הם גבוהים.

הם ראו אנשים ששנים רבות לא יצאו מתחומי החצר והבניינים אשר סביבה ולא ראו דבר זולת חומות האבן הכבדות. אך הנידונים לתקופות מאסר קצרות עוד היו מוציאים לעתים לעבודה, אך הנידונים לזמנים ארוכים לא הורשו לצאת, גזירה שמא ינסו לברוח.

בחצר זו ראו לפניהם מבחר מגוון של פושעים מכל הסוגים, שמנו וסלתו של העולם התחתון האפל ביותר: רוצחים, שודדים, גנבים, זייפנים, אנסים, מורדים וחפים מפשע שנקלעו לשם על לא עוול בכפם. אך רוב האסירים בכלא עכו היו נידונים לתקופות ארוכות, ובהם רוב של שפוטים למאסר עולם. אפשר היה להכירם לפי כובעיהם השחורים, ששימשו אות לשוטרים כי יש להקפיד עליהם. בקושי אפשר היה למצוא בבית הסוהר אסירים שנידונו למאסר של פחות מחמש שנים.

הם למדו את סדר יומו של האסיר: תחילתו בצלצול הפעמון, בשעה שבתא עוד שוררת אפילה מוחלטת. שומר חובט במקלו על הדלת כדי להעיר את הישנים. השעה חמש וחצי בבוקר. בחצר כבר נשמעת צריחתם של הקצין התורני ושל הסרג'נטים הצועקים "דוגרי!" – אות לאסירים כי עליהם לעמוד דום לספירה ולביקורת בתאים. האסירים מקפלים את ה"בורשים" ונעמדים בשתי שורות. שלוש פעמים ביום סופרים אותם: בבוקר, בצהרים ובערב. סרג'נטים מופיעים, ובידיהם פנסי נפט, והם בודקים אם לא נמלט איש במשך הלילה.

אחר כך – פתיחת הדלתות. האסירים יוצאים לחצר, ושם עליהם לקרוס על עקביהם, שנים-שנים. מצד אחד גוחנים העצורים הפוליטיים היהודיים: מצד שני האסירים הפליליים הערביים. השומרים נותנים אות לשני המחנות לרוץ לבתי השימוש. נערכת תחרות ריצה בין היהודים והערבים. על פי רוב היא מסתיימת בתגרות. השוטרים יושבים ונהנים ממלאכתם.

האסירים מתכוננים לטיול הבוקר. הם מסתדרים זוגות-זוגות ומהלכים בזה אחר זה סביב החצר. אין איש מחוייב להשתתף בהליכה חסר טעם זו. כל אסיר רשאי להישאר בתאו,אך אם יצא – עליו להיכנע לסדר המקובל ולטייל סביב החצר. אין הוא רשאי להלך יחידי. חובה עליו ללכת עם בן זוג. חובה עליו להסתגל לקצב בו הולכים כולם. חובה עליו ללכת בתוך המעגל הגדול של מאות הזוגות המסובב בחצר המרובעת.

שוטרים, קורפורלים וסרג'נטים רבים משגיחים על הטיול. הם מזויינים באלות, וחלקם נמצא בתוך העיגול, חלקם מחוצה לו. על הגגות מסביב מופקדים שוטרים מזויינים. אם מתקלקלת השורה, פותח הסרג'נט את פיו בצעקה, ושוטרים ערביים דוחפים את האסירים עד שהם חוזרים ומסתדרים בזוגות. יודעים שלטונות בית הסוהר שכל מרידה, תחילתה בשעת הטיול, כאשר האסירים שואבים עידוד ממספרם הרב.

בשעה שרוב האסירים נמצאים בחצר, עוסקים התורנים בניקוי התאים והמסדרונות. בבית הסוהר מקפידים מאד על הנקיון. המנהל בעצמו עובר בבוקר בכל התאים ובחדרי השירותים כדי לבדוק את תנאי הנקיון. הוא שם לבו לכל פינה חבויה, וכאשר הוא מוצא זוהמה הוא מעניש את האחראים. לפני בואו עובדים התורנים בשקידה, מנקים את החצר, וכל החדרים והמבנים בשטח בית הסוהר, והשוטרים מצחצחים את נעליהם וממרקים את כפתוריהם.

כיוון שמבשרים את בוא המנהל, תוקפת עצבנות את השוטרים, וגם האסירים הם כאחוזי קדחת. ברגע האחרון לפני הופעתו בודקים בדיקה אחרונה אם הכל מניח את הדעת. לפתע נופלת בחלל הפקודה "דוגרי!" (דום!) וכל השוטרים מתמתחים ומצדיעים בפני המנהל.

נסתיים טיול הבוקר, חוזרים האסירים לתאיהם, פרט לאלה העובדים בבתי המלאכה של בית הסוהר או בכל עבודה אחרת. הבטלים מעבודה יושבים בתאיהם באפס מעשה ומחכים ליציאה נוספת לחצר – אחר ארוחת הצהרים, בשעה שלוש, ולפני נעילת התאים ללילה.

כך חוזר סדר היום על עצמו בלי סוף, עד שהוא לזרא.

גם מנהגי אכילה של בית הסוהר היו טעונים לימוד והסתגלות: פעמיים ביום חילקו מזון: בשעה אחת עשרה וחצי לפני הצהרים ובשעה שלוש אחר הצהרים. האסירים למדו להסתגל לעובדה שאין ארוחה בין שעה שלוש ושעת הצהרים של יום המחרת. הם למדו גם את התפריט החדגוני: שני ככרות שטוחים של לחם ערבי המתחלקים בשעה שלוש, אחד לאותו יום ואחר לארוחת הבוקר של יום המחרת; קצת מים דלוחים; תחליף למרק: עדשים, חומוס או ירקות, וחסל. אכן, יש גיוון מסויים: בימים א' וג' מקבלים זיתים, ובימים ב' וה' – חלבה. ביום ו' מחלקים לבן מעורב בשמן זית.

והאכילה היא בעשר האצבעות, כמובן. לפי תקנות בית הסוהר אסור להשתמש בסכינים, כפות ומזלגות.

המזון הוא, איפוא, זעום ובלתי-טעים. אין אדם יכול להתקיים שנים רבות על תפריט זה מבלי שבריאותו תיפגע. וכמעט כל אסיר שנידון לתקופת מאסר ממושכת מוצא דרך לשפר את תזונתנו באורח בלתי-חוקי. כמובן – על חשבון מנותיהם של הנידונים לזמנים קצרים. מי שנידון לפחות מחמש שנות מאסר, מקופח תמיד במזונות, בלבושו, במצעו, במקומו בתא, בעבודה ובכל מקום.

לבית הסוהר מנהגי חברה משלו. ישנה "אריסטוקרטיה" שעליה נמנים הנידונים לזמן ארוך. הם מתייחסים בזלזול לאלה שנידונו לתקופות מאסר קצרות. כמעט בושה היא בבית הסוהר להיות שפוט לחודשים מספר בלבד. יש והנידונים לזמן קצר מסתירים עובדה זו ומספרים שנידונו לשנים רבות, ובלבד שיזכו להתקבל לחברת האסירים הוותיקים ובעלי הזכויות. המכובדים שבכולם הם, כמובן, אסירי עולם. הם החולשים על החברה ועל פיהם יקום דבר.

בעיני האספסוף האוריינטלי רוצח אינו פושע מתועב, אלא גיבור. מי שנידון באשמת רצח, יכול להטיל את מרותו על יתר האסירים. בבית הסוהר יודעים גם מי נידון על לא עוול בכפו. חברת האסירים יש לה חוש עמוק לבחינת האמת.

הנהלת בית הסוהר אינה מנסה להתערב בחיי החברה. הפושעים בעצמם הינם הקובעים את המשטר הפנימי. מסורת היא בידיהם שהם עמודי התווך של החברה, והם הנותנים את הטון.

לשוא ינסו העצורים היהודיים להתקומם נגד מנהגי חברה אלה. הם מיעוט בתוך עולם תחתון זה, והערבים הם המעצבים את צורת החיים.

מלבד האסירים הפליליים ישנם אלה המכונים "מורדים", היינו פורעים שהשתתפו במאורעות ונידונו על כך. החוק אינו מפלה ביניהם: התלבושת אחידה והתנאים שווים. אך המורים, שלא כשאר האסירים, אינם מסתירים את סיבת מאסרם. הם גאים מאד במעשה שהביא אותם לבית הסוהר ומנצלים כל הזדמנות כדי להתפאר ולהתהדר במעשי גבורתם.

אין זה מן הנימוס לשאול את האסיר על שום מה נכלא, ומה הפשע שביצע. העושה כן בלי הטקט הדרוש, בא על עונשו ביחס של בוז. בכלל אין זה נאה להניע אסיר שיספר על עצמו, על עברו ועל חייו הפרטיים.

מאידך מן הנימוס הוא לשאול לכמה שנים נידון האסיר שאתה משוחח איתו. את זאת יכול אדם לשאול כבר בפגישה הראשונה עם מכר חדש בבית הסוהר. וכאשר הלה משיב, נוהגים לברכו בברכה המסורתית "ישיב אללה שנותיך".

הנהלת בית הסוהר דואגת לכך שהקשר בין האסיר והעולם שהשאיר מאחוריו יהיה רופף ככל האפשר. אסיר שנידון לשנות מאסר רבות מצפה בכליון עיניים לביקור של קרוביו, המביא עמו משב רוח של העולם הנורמלי, זה שמחוץ לכתלי בית הסוהר. אבל הביקורים מעטים והם נערכים בתנאים מדכאים ומשפילים.

לפי החוק מותר לבקר אצל אסיר פעם אחת בחודשיים. ואולם הביקור הראשון אינו יכול לצאת לפועל אלא שלושה חודשים לאחר המשפט, היינו לאחר שהאסיר כבר התאקלם בכלא והסתגל לתנאיו. הציפיה לביקור הראשון מלווה כמיהה עזה ויסורי נפש. האסיר סופר את הימים ברעדה.

לא יותר משני אנשים רשאים לבוא לאסיר אחד. ומותר להם להתראות איתו לא יותר מעשר או חמש עשרה דקות. הפגישה נערכת תחת כיפת השמיים ובתנאים לא-אנושיים, גם אם יורד גשם, אין לראות את האסיר אלא בחוץ. חומה וגדר תיל ברוחב של שני מטרים מבדילים בין האסיר ובין הבא לבקר אצלו. המבקר עולה על גבי מדרגות מעבר מזה של החומה וממרומים הוא מביט אל האסיר העומד על הארץ מעברה השני של החומה. האסיר חייב לשאת את עיניו כדי לראות את פני מבקרו. יותר מראשו המבצבץ מעל לחומה אינו יכול לראות. לעומת זאת רואה המבקר את האסיר מכף רגל ועד הראש – מבעד לגדר התיל.

אסירים רבים מקבלים מבקרים בעת ובעונה אחת, והם עומדים לאורך הגדר במרחק קטן איש מרעהו. כל מבקר אץ למצוא את קרובו או ידידו. כיוון שלבושם של האסירים אחיד, קשה להבחין ביניהם. המבקרים מתרוצצים על החומה הולך ושוב ומאבדים חלק ניכר מהרגעים היקרים של הביקור עד שהם מוצאים את האיש שהם מחפשים.

אחר כך הם מנסים להחליף מלים מספר. אולם ההמולה והרעש גדולים. הכל מנסים לצעוק בעת ובעונה אחת, ואיש מחריש את קול רעהו. כמעט שאין אפשרות לשיחה של ממש, כי הזמן מצומצם. האסירים והמבקרים נרגשים מאד מהפגישה. עד שהם נרגעים במקצת, ומוכנים לפתוח בשיחה – נשמעת השריקה האכזרית המודיעה על גמר הביקור. יש אסירים שאינם מנסים כלל לשוחח, יודעים הם שסופו של נסיון כזה אכזבה עמוקה. הם מסתפקים ברמזים, בנפנוף ידיים, ומנסים להזין את עיניהם במראה הנפש היקרה אשר מעל לחומה.

כיוון שנשמעת השריקקה, מנסים אלו ואלו לחטוף שניות אחרונות של אושר הפגישה. האסירים נאחזים בגדר התיל, מקרבים את פניהם אל החוטים ונועצים עיניהם במבקרים כאילו הם רוצים להטביע את דמותם עמוק עמוק בנשמתם. המבקרים עומדים על קצות אצבעות רגליהם, עומדים שחוחים מעל לחומה ואינם יכולים להינתק ממקומם. בסוף עוברים שוטרים לאורך החומה, אוחזים בזרועות המבקרים ומרחיקים אותם כמעט בחוזקה.

הביקור הוא המאורע הגדול ביותר בחיי האסיר. הוא מחכה לו בקוצר רוח ומונה את הימים עד לפגישה עם האישה, האם, האח. בבוקר של יום הביקור נעור האסיר בהתרגשות עצומה, אם בכלל עלה בידו לעצום עין בלילה. כל אחד משתדל להתקין את בגדיו שיהיו נקיים ומסודרים. ואז באות הדקות המעטות של אושר, ואחריהן כאב הפרידה החריף כפליים.

יש והביקור מעודד את האסיר, אך יש גם שהוא משאירו עצוב ומיואש. אך אין ערוך לביקור בשביל הכלוא בין חומות הכלא. זוהי אחת מנקודות האור בקיומו הקודר. ומי שאינו זוכה לביקור, מתהלך קודר ומרגיש עצמו גלמוד ומנותק לגמרי מן העולם שמעבר לחומות.

מלבד הביקורים הרגילים ניתנת אפשרות לקרובים לערוך ביקורים שלא מן המנין בימי חג. בהזדמנות זו אפשר להביא צרכי אוכל – דבר שהוא בחזקת איסור בכל ימות השנה. לכן מצפים האסירים המורעבים בקוצר רוח ליום חג, המביא להם לא רק הזדמנות להתראות עם יקירהם, אלא גם שפע של מזון, גיוון המאכלים החדגוניים ומעט ממתקים. הם עטים על המאכלים הבלתי-רגילים בלהיטות יתירה, וסופם שהם לוקים במיחושי קיבה.

אין האסיר רשאי לכתוב מכתבים או לקבלם. אם הוא רוצה לקבל מכתב או לכתבו, עליו לוותר על ביקור תמורת זה, כי דין מכתב כדין ביקור.

כאשר מגיע מכתב בשביל האסיר, שואלים אותו אם הוא רוצה לקבלו ולוותר על הביקור הקרוב. על פי רוב מוחל האסיר על קריאת המכתב, ואז הוא מתענה בניחושים מי האיש אשר כתב לו ומה תוכן הדברים. מכתבים שאסיר מסרב לקבלם נשמרים במשרד בתיק מיוחד, ואינם נמסרים לו אלא בשעה שהוא יוצא לחופשי. לעתים פירוש הדבר – כעבור שנים אחדות.

אחד הפשעים החמורים ביותר בעיני הנהלת בית הסוהר היא חליפת מכתבים בלתי-ליגלית. מי שנתפס בכך, נענש בצינוק. הקשר בין האסיר והעולם החיצוני הוא לרועץ להנהלת בית הסוהר, אף כי אליו משתוקק אסיר בן-תרבות יותר מלכל דבר אחר. וחזקה על האסירים שהם מוצאים דרכים לעקוף את התקנות ולבוא במגע עם קרוביהם וידידיהם.

כל אלה למדו אסירי התנועה הלאומית זמן קצר אחר שהובאו לבית הסוהר. הלימוד היה קשה מאד, כי הם צעדו בדרך בה לא דרכה עוד כמעט כף רגלו של לוחם ציוני. אמנם, בפרספקטיבה של השנים הבאות, כאשר מאות צעירים הושלכו לבתי כלא או למחנות מעצר או נשלחו לארץ גזירה מבלי לדעת קץ מאסרם וגלותם, נראה מעצרם של הראשונים קל באופן יחסי. הם ידעו כי כעבור חודשים ספורים ייקרא להם דרור והם ישובו איש לביתו ולחיק משפחתו.

אולם מאידך העיקו עליהם אותם קשיים שהם מנת חלקו של כל חלוץ הצועד בדרך לא-סלולה. בימים ההם עוד לא היה קיים משטר מיוחד לאסירים פוליטיים, והנהלת בית הסוהר לא היתה מוכנה להעניק להם מעמד מיוחד או לתת להם הקלות מיוחדות. אנוסים היו לנהל מלחמה קשה ועקשנית על זכויותיהם כבני תרבות וכאנשים שלא שדדו ולא רצחו, ולא נכלאו אלא בשל השקפותיהם הפוליטיות. במרוצת השנים שנאה מלחמה זו פרי, אולם דרכה היתה רצופה התמרדויות, ישיבה בצינוק והתנגשויות מתמידות עם הנהלת בית הסוהר.

לא מן התנאים הפרימיטיביים בלבד סבלו ראשוני האסירים, אלא גם מן העוול המשווע והעלבון הצורב שבמעצרם. במשך חודשים רצחו ושדדו הערבים, איש ממנהיגיהם ומסיתיהם לא נאסר. הם שלחו ידם ברכוש ובנפש, שרפו וחיבלו, הפיצו שנאה נגד בריטניה ושלטונה, ומאומה לא קרה להם. רק כעבור חודשים נשלחו אחדים מהמנהיגים הערביים למעצר בסרפנד. אולם כאשר כוח הסבל של היהודים כשל לבסוף, אחר שנה של הבלגה, והם עשו מעשי תגמול ראשונים, נערכו מיד מאסרים, וראשי התנועה הלאומית נשלחו למבצר עכו, להיות כאסירים פליליים לכל דבר.

זה עורר באסירים התמרמרות גדולה, והעוול שנעשה להם פגע בהם קשה מעצם שלילת החופש.

באחד ממכתביו הראשונים מבית הסוהר כתב מנחם ארבר, שנבחר על ידי אסירי התנועה הלאומית כבא-כוחם כלפי הנהלת בית הסוהר:

"אנו חיים לפי חוקה של פושעים. אנו ישנים על הרצפה ככל יתר האסירים. עלינו לנקות בעצמנו את התא ולסחוב את דליי הלילה. החדר שלנו נחשב כאחד ה'טובים': יש לו חלונות פתוחים מכל הצדדים. במזג האוויר הנוכחי זהו יתרון, אבל בסתיו ובחורף יהיה כנראה קצת קשה. לאחר טיול הצהרים מכניסים לתוך התא שני פחים עם מים ושני דליים לצרכים אחרים (דלי כזה נקרא 'קארדל'). יש לנו דרישות להטבת התנאים, אבל אנו פה מבפנים לא נוכל לשנות בהרבה את המצב. את המלחמה על כך יש לנהל בחוץ. יש צורך בפעולות נרחבות ולחץ חזק שייעשה בחוץ על כל הגורמים הנוגעים בדבר.

"הפריבילגיות היחידות שלנו הן: לקבל בגדים מן החוץ, לקבל ביקורים פעם בשבוע, לכתוב ולקבל פעם בשבוע ולקבל אוכל מן החוץ. פרט לזה תנאי חיינו הם כתנאי כל יתר האסירים הפליליים.

"עניין האוכל עוד טרם סודר, ואנו מאד סובלים מזה. אין אנו יודעים כלום מן הנעשה בחוץ, כי גם עתונים אסור לנו לקבל. מכתבינו עוברים צנזורה חמורה ואסור לכתוב בהם על סדרי ותנאי בית הסוהר הירודים. אמנם, ישנה אפשרות לשלוח מכתבים בדרכים אחרות, אבל דבר זה עולה בכסף רב, והכסף מאין יימצא?"