מבצר עכו, כסיית הברזל

מתוך הספר: חיים לזר, מבצר עכו, תל אביב, תשכ"ב

 כסיית הברזל

פעולות התגמול הראשונות נגד ערבים שהארגון הצבאי הלאומי זקף אותן על חשבונו, בוצעו ב-14 בנובמבר 1937 בירושלים ובסביבתה, בפיקודו של דוד רזיאל, שהיה בעת ההיא מפקד הארגון במחוז ירושלים. יום אחד, "יום שישי השחור" כפי שכונה בפי חברי הארגון, נהרגו שישה ערבים ושמונה נפצעו קשה.

עוד באותו יום פתחה הבולשת הבריטית בגל מאסרים שני של חברי התנועה הלאומית. בשעה שבע בערב פתחה המשטרה במאסרים בתל אביב, פתח תקוה, רחובות, נס ציונה וראשון לציון. בתל אביב בוצעו המאסרים על ידי שוטרים בריטיים בפיקודו של הקצין היהודי שינדלר. בסך הכל נאסרו בעיר שלושה-עשר איש, ובכללם דוקטור אבא אחימאיר, ערי ז'בוטינסקי, דוקטור פרויליך (רון), צ. פיינברג, י. לוי, ד. מויאל ואחרים. ארבעים וחמישה מחברי התנועה הלאומית הלכו למאסר באותו ערב.

אסירי תל אביב הועברו לבית הסוהר ביפו, ושם הוחזקו יומיים. בבית הסוהר היו התנגשויות בינם לבין סרג'נט בריטי, כיוון שסירבו לקרוס. הראשון שסירב לקרוס, צבי פיינברג, הוכה על ידי הסרג'נט, וכאשר גם יתר האסירים המרו את פיו של הבריטי, הוכנסו זוגות זוגות לחדרים נפרדים. בסוף הועבר חלקם לעכו. בשעת הנסיעה היו כבולים בשלשלאות, ומשמר מזויין ליווה אותם.

בימים ההם עוד היה משום חידוש בכבלים. הבריטים היו נוהגים לכבול את האסירים זוגות זוגות, ושלשלת אחת היתה מחברת את כל הזוגות יחד. אסירים מסוכנים, כגון חשודים ברצח, היו נכבלים גם ברגליהם, ואילו אסיר שכבר נידון על רצח היו מובילים לחוד, ללא שרשרת, כשהוא כבול בידיו וברגליו.

מארבעים וחמשת האסירים של אותו ערב נידונו עשרים וארבעה באופן אדמיניסטרטיבי לשלושה חודשי מעצר והועברו לעכו. ביניהם היו דוקטור אחימאיר, דוקטור פרויליך, ערי ז'בוטינסקי, משה גינזבורג, דוד אפל, יצחק הרשקוביץ, גדליה פוליסצקי, צבי אולנברג, צבי פיינברג ויוסף ציה מתל אביב; ב. זקן, מוסה סבטני, משה קושניר, גייסט ובורשטיין מחיפה; ודוד אורן, אהרונוביץ, י. א. לופס, יעקב ג'יניאו ויעקב זלוצ'ובר מירושלים.

תחילה הכניסו את העצורים החדשים לאותו חדר בו נמצאים האסירים היהודיים השפוטים. רק כעבור יומיים צורפו לשאר העצורים הפוליטיים. אלה השיגו בינתיים הישג רב: הם הועברו ל"חדר הסלים" שליד המגדל, על הגג. אם כי השיגו את ההפרדה שדרשוה, לא הוטבו התנאים על ידי כך, כי בקיץ סבלו מהשמש הלוהטת, ואילו בחורף – מהרוחות הקרות והגשמים.

ימים מספר אחר בואם התייצב נציג האסירים בפני המנהל ובידו רשימה של דרישות לשיפור תנאי חייהם. הוא דרש להחליף את הסורג שבפתח התא בדלת ממשית, כדי למנוע חדירת מי הגשם לתאם. כן דרש שולחנות, ספלים, כפות וכו'.

המנהל הקשיב בתשומת לב לדרישות ודחה את כולן פרט לאחת: הוא הבטיח לדאוג מיד להחלפת הסורג בדלת. שלושה חודשים אחרי כן, כאשר רוב האסירים יצאו לחופשי, היו להם שולחנות, ספלים וכל שאר הדברים שדרשו, ואילו דלת עדיין לא היתה.

בתא היו עתה כשישים איש, ובכללם מספר קומוניסטים. היחסים עם הקומוניסטים היו טובים. וכאשר הללו התפלגו לסטאליניסטים וטרוצקיסטים, ושוב לא מצאו שפה משותפת ביניהם, פנו למוכתר התא, מנחם ארבר, וביקשוהו שהוא יחלק ביניהם את הסיגריות שלהם.

עתה אורגנו החיים הפנימיים מחדש. את הצעירים ארגנו בפלוגות של בית"ר, ואת הטיולים על הגג ניצלו לתרגילי סדר. אורגנו הרצאות קבועות על נושאים שונים. דוקטור אבא אחימאיר הרצה על תולדות העמים. דוקטור לובוצקי על פסיכואנאליזה, ערי ז'בוטינסקי על מתימטיקה וכו'. כאשר הכינים החלו פושות בתא, התנהלה המלחמה בהן לפי שיטה מדעית בניצוחו של דוקטור פרויליך.

הצעירים שבין האסירים גרמו רוגז רב לקשישים שבהם על ידי השתוללותם. התחבב עליהם משחק אחד שהיה מדריך מנוחת המיושבים בדעתם: עם כיבוי האורות היו מתחילים לזרוק לכל עבר נעלים, שמיכות ושאר חפצים; ביחוד כוונו חפצים נגד האנשים שלא היו חביבים עליהם ביותר.

על רקע זה פרצו כמה שערוריות, כיוון שה"הפגזה" בחשכת התא מירטה את עצביהם של אחדים מן האסירים. פעם נתמלא אחד מהם חימה ורץ לחלון כדי לקרוא לשומרים. במקרים כאלה היו השומרים נוהגים להעניש את כל התא. בקושי הצליחו לשכנע אותם שאין זה אלא משחק.

בין האסירים לבין שומריהם היו כמה התנגשויות. פעם אחת, בשעת ביקור קרובים, הביאה הגברת לובוצקי עוגה. בשעת בדיקת החבילות חתך סרג'נט בריטי את העוגה לכמה חתיכות, ומצא בתוכה מטבעות כסף. הסרג'נט התרגז ובכעסו דחף את הגברת לובוצקי. דוקטור לובוצקי מיהר להגן על אשתו והחזיר לסרג'נט דחיפה תחת דחיפה. בתורת עונש הוכנס לזינזנה (צינוק), וכל יתר האסירים אמרו להכריז על שביתת רעב כמחאה נגד יחסו הגס של הסרג'נט כלפי המבקרים. כעבור ימים מספר חוסל סכסוך זה.

התנגשות שניה אירעה בשעת חיפוש. בוקר אחר ירדו האסירים כדי להתקלח (בתחילה היו האסירים הערביים תמהים למנהגם המוזר של היהודים, שהיו מתקלחים בכל יום). בעברם לחצר היו האסירים נעצרים תמיד כדי שיערכו חיפוש בכליהם.

חיפוש זה היה שיגרתי, ובדרך כלל לא היו עורכים אותו אלא כדי לצאת ידי חובה. אולם באותו בוקר עמדו בחצר הסרג'נט האנגלי טורטון ושוטר ערבי, שניהם חדשים בבית הסוהר. הם התייחסו בכל כובד הראש לחיפוש ודרשו מדוקטור אחימאיר שיסיר את מכנסיו ונעליו. הוא מחה נגד פקודה זו ולא ציית. שאר האסירים הצטרפו למחאה והודיעו שהם מוותרים על הרחיצה אם היא מלווה חיפוש משפיל כזה. כאשר החלו מתרחקים, קרא להם הסרג'נט לחזור. לראשונים הניח ללכת ללא ביקורת, אולם כאשר הגיע תורם של דוקטור אחימאיר ושל המהנדס ליברמן, החל שוב לחפש אצלם. אחימאיר שוב התנגד, ואילו ליברמן ביקש לנעול את נעלו הימנית בטרם יסיר את השמאלית. הסרג'נט רשם את שני הממרים והם הועמדו לדין בפני מנהל בית הסוהר. הוא ציווה להושיבם בצינוק.

מיד נתכנסו כל חברי התנועה הלאומית כדי לדון במצב. הקומוניסטים ואסירים אחרים ביקשו לשתף גם אותם, היות והעניין נוגע בכולם. הועלתה הצעה להכריז מיד על שביתת רעב, אולם מנהיג הקומוניסטים מאיר סלונים הציע לדחות את הכרזת השביתה לארבעים ושמונה שעות, בכדי שאפשר יהיה להודיע עליה בחוץ. הוא ציין שברגע שיכריזו על השביתה יפסיקו את הביקורים, ולא יוכלו להודיע לאיש כי הם שובתים. הצעתו נתקבלה. נבחרה משלחת בת שלושה, שעליה הוטל התפקיד להתייצב בפני המנהל ולהודיע לו שאם היושבים בצינוק לא ישוחררו מיד, יכריזו כל האסירים היהודיים שביתת רעב.

המנהל הסכים לקבל רק שניים מן האסירים: מנחם ארבר וזקס. כתוצאה מדרישתם שוחררו אחימאיר וליברמן מן הצינוק. זאת היתה הפעם הראשונה שמנהל בית הסוהר חזר בו מפסק דין לפי דרישת האסירים.

החיפושים הגופניים היו חלק מהווי בית הסוהר. הם היו נערכים כמה פעמים ביום, ללא עילה מיוחדת, ובשוב האסירים מעבודתם היו עורכים אותם על פי רוב בצורה מדוקדקת: תכליתם היתה למנוע הכנסת דברים אסורים לבית הסוהר: מזון, סיגריות, כסף, עתונים, מכשירים העשויים לסייע לבריחה וחפצים שאפשר להשתמש בהם כבנשק נגד השומרים, כגון סכיני גילוח (האסירים הערביים היו תוקעים סכין גילוח בקצה מקל והיו הופכים אותו על ידי כך לנשק מסוכן, שהיו משתמשים בו בכל מקרה של התנפלות על שומר).

את החיפוש הראשון היו עורכים ביום בוא האסיר לבית הסוהר. היו נוטלים ממנו כל חפץ ושמים אותו למשמרת במשרד בית הסוהר עד ליום שחרורו. ובשוב האסירים מהעבודה, אם בבתי המלאכה של בית הסוהר ואם בחוץ, היו מסדרים אותם בשורות, ומולם היו מתייצבים עשרות שומרים בפיקודו של קצין או סרג'נט. האסירים היו חייבים להסיר את חולצותיהם ונעליהם ולהחזיקם ביד. לפי התור היו האסירים ניגשים לשומר והוא היה בודק תחילה את החולצה והנעלים. אחר כך היה האסיר מרים את ידיו, והשומר היה בודק את גופו.

נוסף על חיפושים קבועים אלה היו עורכים מדי פעם בפעם חיפושי פתע בתאים. היו מחפשים במזרונים, בשמיכות, בבגדים ובתא עצמו. על פי רוב היה חיפוש כזה מתחיל בהתפרצות מספר שומרים לתא. בניצוחו של סרג'נט היו הופכים את התא על פיו, היו משליכים את כל המטלטלים החוצה, ואגב כך היו דורכים עליהם ומשחיתים אותם. בסוף היה כל רכושם של האסירים נערם בערימה גדולה עד לגמר החיפוש.

גם על בית החולים לא היו פוסחים. הסרג'נט היה מצווה על החולים לרדת ממיטותיהם, ואלה שלא היה בכוחם לרדת היו נמשכים ברגליהם עד למרגלות המיטה. אחר כך היו משליכים מזרונים, סדינים ושמיכות על הרצפה והיו פותחים בחיפוש לפי אותה השיטה הפרועה. אחר החיפוש היו משאירים את בית החולים כאחר פוגרום, וכל חולה היה צריך לחזור ולסדר את חפציו ולהציע את מיטתו.

אך כל מאמצי ההנהלה היו לשוא. למרות החיפושים התכופים היה בית הסוהר תמיד מלא דברים אסורים, והיה מתנהל מסחר ער במזון, סיגריות, סמים משכרים וסכיני גילוח. היו אסירים שהיו משתכרים כסף רב ממסחר זה. האסירים מצאו תמיד תחבולות כדי להגניב מצרכים חיוניים, ויש ושומרים נתנו יד להברחה תמורת בצע כסף. לרוב לא היו מגלים דבר אלא בעקבות הלשנה.

אסיר שנתפס בהברחה היה עומד לדין בפני מנהל בית הסוהר או סגנו. על פי רוב היו מענישים אותו בישיבה בצינוק ובתוספת מאסר (בעד כל יום ישיבה בצינוק היו מוסיפים יום אחד לתקופת המאסר). אסירים שהיו מוצאים ברשותם דברים שהחזקתם מהווה עבירה גם מחוץ לכתלי בית הסוהר, כגון נשק או סמים משכרים, היו מובאים בפני בית דין רגיל והיו חוזרים בתוספת מאסר.

אולם דבר זה לא הדאיג את הנידונים לתקופה ארוכה, וביחוד לא את הנידונים למאסר עולם. את אלה לא היו מביאים לדין אלא בעד האשמה שבעדה אפשר היה לשפטם למוות. לכן היו הנידונים למאסר עולם רואים את עצמם כמיוחסים, היות וההנהלה לא יכלה להענישם אלא בצינוק.

המשפטים בפני המנהל, שהיו נערכים פעם בשבוע, לא היו גוזלים זמן רב. המפקח או השומר היו מאשימים, והמנהל היה מזדרז לפסוק, ומיד היו דוחפים את האסיר החוצה על מנת לפנות מקום לנאשם הבא. רק בנאשמים יהודיים היו נוהגים אחרת. בפניהם היה המנהל משתדל לביים משפט של ממש. הוא היה מרכיב משקפיו, מקשיב לדברי האסיר, מציג שאלות מספר, ואפילו מעיין בספר חוקים. אך את העונשים היה פוסק באותה אכזריות. את היהודים לא היו השומרים דוחפים החוצה, אלא היו מסתפקים בגערה.

אמצעי העונש נגד האסיר היו מוגבלים. אי אפשר היה לאיים עליו בעונש המצוי ביותר בעולם החופשי: במאסר. נשארו שלוש אפשרויות אחרות, ששתיים מהן – הצינוק ותוספת מאסר – לא הפחידו ביותר את האסירים, על כל פנים לא עד כדי הרתעתם מעבירות; ואילו השלישית – עונש מלקות – בוטלה כעבור זמן מה.

וכך היו מלקים אסיר:

באמצע החצר היה משטח אבן גדול צבוע אדום, ועליו טבעות ברזל. על משטח זה עמדו שלוש כלונסאות שקצותיהן נפגשו מלמעלה כעין חצובה. על אחת הכלונסאות היו תולים דלי ובו מי מלח, ובמים היו שורים רצועת עור ארוכה, וקשרים בקצה. שוט זה היה מחובר לידית קצרה.

את עונש המלקות היו  מבצעים בשעת הטיול, למען יראו כל האסירים. היו מצווים עליהם לשבת על האדמה בשורות סביב מקום ההלקאה לבל יחסירו כל פרט. בגמר ההכנות היו מופיעים מנהל בית הסוהר וסגנו, הרופא והחובש הראשי. ובסוף היו מביאים את האסיר, בליווי שוטרים בריטיים.

האסיר היה צועד בראש מורם, כי ידע שמאות זוגות עיניים נעוצות בו ובכבודו הוא לגלות אומץ לב. לכן היה מקדים את השוטר שהיה ניגש אליו להסיר את חולצתו, והיה פושטה בתנועות מהירות.

אחר כך היו קושרים את האסיר למשולש שהתהווה על ידי רצפת המשטח ושתיים מן הכלונסאות, לפסגת המשולש. והיו כורכים חגורה מיוחדת גם סביב מותניו, כדי להדקן למתקן ההלקאה.

היו מלקים בגב מעל למתניים, ולכן לא היו מסירים את מכנסיו של האסיר, ועל חזהו היו מגינים כעין אוכף עשוי עור. היו עוקדים את האסיר כשפניו למתקן וגבו מופנה למלקה.

מיד היתה משתררת דממה בחצר, והשוטר המלקה היה מוציא את השוט ממי המלח, מצליף בו פעם אחת באוויר כאילו על מנת לאמן את ידיו, מורידו בשניה על גבו של העקוד. השוט היה חוצה את האוויר בשריקה, והיה נלפת סביב גופו של האסיר. ברדתה היתה הרצועה משאירה בגבו של האסיר פס כהה.

המנהל היה עומד ומונה. תחילה היו הפסים הכהים מצטיירים באופן מקביל, מאדימים, ועם כל הצלפה נוספת היה הדם ניתז מן הפצעים. כיוון שהגב היה מתכסה כולו דם, היו פני הרופא מרצינים והוא היה מתבונן באסיר המולקה וברגע שהיה רואה אותו הולך ומאבד את הכרתו, היה מצווה לחדול. הוא היה בודק את לבו של האסיר, והיה מחווה דעה אם מותר להוסיף לו מנה אחת אפיים. רק במקרה של סכנה לחיי האסיר היה מצווה להפסיק לחלוטין את ההלקאה. אך על שארית העונש לא היו מוחלים: היו מחכים כמה שבועות עד שהאסיר ישוב לאיתנו ואפשר יהיה לחדש את ההלקאה.

היו מלקים עשרים וארבע לכל היותר, ובגמר ההלקאה היה החובש מושח את הגב הפצוע במשחת שמן, והיו מעבירים את האסיר לבית החולים.

לגבי נערים היה קיים נוהל אחר. אותם היו מלקים בחדר. היו משכיבים אותם על שולחן ארוך כשפניהם כלפי מטה, בעוד ששוטר אחד היה מפשיל את מכנסיהם, היו אחרים מחזיקים בם. המנהל או סגנו היו מכים אותם בשבט ארוך וגמיש עד שתים-עשרה מכות, בעוד הנערים מתייפחים מרה.

משום מה לא יכלו האנגלים להבין מדוע רואים יהודים השפלה מכאיבה בעונש גופני. לגבי דידם היה עונש המלקות מבוסס על מסורת ממושכת. אף על פי כן נאלצו לבטל מנהג זה.

זמן קצר לאחר שהובאו לבית הסוהר ראשוני האסירים של התנועה הלאומית, הולקה אסיר ערבי בשם חילמי מג'נין. הוא היה שפוט לשלוש ושלוש שנות מאסר, וכאשר דקר קצין מצרי בשם מוחמד אפנדי, דנוהו לספוג עשרים וארבע מלקות. חילמי היה גברתן ובגבורה מופתית עמד בהלקאה. אחרי שספג את מנת המלקות כולה והחובש מרח את גבו הפצוע, לבש את חולצתו בלי עזרה וחזר לתאו. זה היה אחד המקרים הנדירים בהם חזר אסיר לתאו בגמר ההלקאה. וגבורתו של חילמי היתה לשיחת היום בכל בית הסוהר.

אחר ביטול עונש המלקות נשאר העונש החמור ביותר – הצינוק. הצינוק היה חדר קטן וצר, אפלולי בכל שעות היום וקר בכל ימות השנה. בשעות היום לא היו נותנים ליושב בצינוק לא מזרון ולא שמיכה, ומכיוון שהישיבה על רצפת האבן היתה מסוכנת לבריאות היו האסירים מרבים לעמוד בצינוק. להתהלך בתא הצר היה מן הנמנע. לפנות ערב היו מביאים מזרון ושמיכה, אך עם בוקר היו חוזרים ונוטלים אותם. האסיר לא היה עוזב את הצינוק אלא לרגעים מספר בשעת ניקוי התא הקטן. מזון הצינוק היה לחם צר ומים. וקריאת ספרים, פרט לספר התנ"ך, היתה אסורה.

לא היו מחזיקים אדם בצינוק יותר משבוע ימים רצופים, ואם נידון לתקופה יותר ארוכה היו מחזירים אותו לחדרו. בגמר שבעת הימים היו מאפשרים לו להתאושש בטרם היו מחזירים אותו לצינוק להשלמת עונשו. על עבירה חמורה כגון השתוללות או אי-ציות לפקודות ההנהלה היו דנים את האסיר להיות כבול בידיו וברגליו בהיותו בצינוק.

האסירים היו יוצאים מן הצינוק חלשים וחסרי אונים. הזמן היה עובר עליהם באיטיות אכזרית, כי לא היתה להם אפשרות לשוחח עם מישהו. אך לפעמים היה עולה בידי חבריו של הנענש להגניב לצינוק מזון נוסף וסיגריות, על אף השמירה הקפדנית.

הישיבה בצינוק לא היתה חוויה חדשה בשביל דוקטור אחימאיר, שהיה בעל ותק רב בענייני "ישיבה". הוא נאסר לראשונה בשנת 1931, כאשר ארגן את ההפגנה נגד שילס. ושנית נאסר כאחד מראשי ברית הבריונים, ובשלישית בימי עלילת רצח ארלוזורוב. אותה שעה גם התוודע לראשונה עם מבצר עכו.

זה היה בחודש יוני 1934. לאחר שזוכה מאשמת השתתפות ברצח ארלוזורוב השאירוהו הבריטים בבית הסוהר בירושלים. כיוון שלא היו עדיין חוקי חירום בארץ, לא היה יסוד חוקי להחזקתו בבית הסוהר, אולם תואנת הבריטים היתה שהוא מוסיף לעמוד בראש ברית הבריונים (הם עצמם שחררוהו אחר שריצה את עונשו על האשמה זו, עוד לפני שחזרו ואסרוהו בקשר לרצח).

כיוון שכל מחאותיו לא עמדו לו, הכריז דוקטור אחימאיר שביתת רעב.

ביום הרביעי לצומו, בשעה ארבע לפנות בוקר, הקיץ משנתו מחריקת דלת תאו. שוטרים בריטיים נכנסו, ציוו עליו להתלבש וכבלו את ידיו ורגליו באזיקים. הם הוציאוהו מן התא, הכניסוהו למכונית משטרה סגורה והסיעוהו משם במהירות גדולה.

פתאום תקפה אותו סחרחורת. האוויר הדחוס בתוך המכונית הסגורה הביא אותו כמעט עד להתעלפות. המכונית נעצרה והשוטרים הוציאוהו לשעה קלה כדי להשיב את רוחו. כאשר התאושש מחולשתו, הכיר לפי הנוף שמסיעים אותו צפונה. אחרי כמה שעות נסיעה הגיע למבצר עכו. את פניו קיבל מנהל בית הסוהר בימים ההם, סקוט. הוא הוכנס לתאם של קומוניסטים, כי מלבדם לא היו יהודים במבצר.

לפנות ערב בא שוטר והוציאו לחצר. שם עמד סקוט והודיע לו שנתקבלה הוראה מעורך הדין שלו שיפסיק את צומו. אחימאיר השיב בסירוב וחזר לתאו. כעבור זמן מה נקרא שנית. הפעם הביאוהו למשרד והודיעו לו שיש שיחה טלפונית בשבילו: עורך הדין שלו, דוקטור צבי אליהו כהן מירושלים, הודיע לו כי הרב הראשי קוק והוא, עורך הדין, החליטו שעליו להפסיק את שביתת הרעב. כאשר אחימאיר חזר וסירב, אמר לו עורך הדין שהרב קוק שלח לו מכתב בעניין זה.

המכתב הגיע במהירות מפתיעה: כבר למחרת בבוקר נמסר לידיו על ידי סקוט. במכתב נאמר ששביתת רעב אסורה מן התורה, והרב מפציר בו שיפסיק את הצום. בצד שני של המכתב היו כמה מלים שנכתבו על ידי מי שעתידה היתה להיות אשתו של אחימאיר.

תחילה לא רצה אחימאיר להענות להפצרתו של הרב. אולם אחר שיקול נוסף הגיע לכלל מסקנה הפוכה. זמן קצר לפני כן נקט הרב עמדה גאה ואמיצה במשפט רצח ארלוזורוב וניהל מלחמה נמרצת למען הוכחת האמת ונצחון הצדק. ראוי היה איפוא שישמור על כבודו של הרב, ביחוד בעיני האנגלים.

דוקטור אחימאיר הפסיק את צומו, וכעבור שלושה ימים הוחזר לכלא ירושלים, ומשם שוחרר כעבור זמן קצר. אולם חלפו שנים אחדות בלבד, ושוב היה בעכו.