מבצר עכו, מלחמה על צלם האדם

מתוך הספר: חיים לזר, מבצר עכו, תל אביב, תשכ"ב

 מלחמה על צלם האדם

אחר שחרורם של האסירים האחרונים בפסח תרצ"ח, לא נשאר בית הסוהר בעכו ריק מאסירים יהודיים. בסוף אפריל הובאו למבצר עשרה יהודים כבולים מחיפה, שנעצרו לחמישה-עשר יום. הם נאשמו ביריה בערבי עובר-אורח.

כולם היו דיירי מעונות עובדים ברחוב ברזילי בחיפה. אחר שנורתה היריה על הערבי, ניגשה המשטרה לחקירה ובחדר המדרגות של אחד הבתים המשותפים מצאה אקדח. מיד אסרה עשרה דיירים: אפונסקי, ברודאי, גורליק, גרינברג, גלגולובסקי, גולדמן, גניס, ויינשטיין, פריצקר ורוזנשטיין.

על מעונות עובדים הוטל קנס קיבוצי שלא היה לו תקדים: דייריהם חוייבו לשכור בכספם עשרה נוטרים ערביים שישמרו על הסביבה במשך חודשיים ימים.

באותו אביב חידש הארגון הצבאי הלאומי את פעולות התגמול נגד הערבים. במקומות שונים בארץ הותקפו ערבים או נפצעו. כלי רכב ערביים נורו, עד שאימת היהודים נפלה על הנהגים הערביים. על המצב בארץ בימים ההם כתב דוד רזיאל את הדברים הבאים:

את חרפת ההבלגה גולל מעל הישוב היהודי הנוער הלאומי – על אף מיעוט הכוחות שעמדו לרשותו. ולא רק הצלת כבוד היתה כאן. גם ניצני התוצאות המעשיות כבר החלו להראות. מי שראה את פרצופי הערבים ב"יום השחור" ובימים שלאחריו, יכול לתאר לעצמו איזה פחד נפל עליהם. כל הגבורה המחוצפת שלהם, אשר במשך שנה וחצי דקרה את העיניים, נעלמה פתאום בבת אחת. ולא עוד, אלא שנתפרסם כרוז משותף של סוחרים יהודיים וערביים שקרא לשלום. הנשים הערביות אשר הלכו אחר מיטות ההרוגים קיללו לא את היהודים אשר הרגו את בניהן ובעליהן. הן קיללו את המופתי, בקול רם ובראש חוצות.

הטרור הערבי ושותפו הנאמן – ההבלגה היהודית – יצרו מצב כזה, שיהודי היה מוכרח להימנע מעבודות מסויימות, מפני שהמוות היה אורב בדרכים, בעוד שהערבי יכול ללכת לכל מקום שירצה ולעסוק בכל עבודה הטובה בעיניו,  אפילו בסביבה יהודית טהורה. כך סבלו חיי הכלכלה של היהודים, בעוד שהערבים המשיכו בחייהם הנורמליים ובעבודותיהם הרגילות.

והנה פתאום התחילו הערבים להרגיש שהדרכים בארץ הן בחזקת סכנה גם בשבילם ושלא לכל מקום הם יכולים ללכת. הם התחילו לראות שפעולות הגבורה של הטרוריסטים שלהם מסכנות גם את חיי בניהם ואחיהם באמצע הרחוב ולעין השמש. אין להתפלא על שגברה ביניהם נטיה להשלים עם היהודים.

זאת היתה תוצאה של התקפת הגומלין שערך הנוער הלאומי, כמו שהפסקת העליה היתה תוצאה מהתקפת הערבים.

כחודש ימים אחר פעולות תגמול אלה חזרה המשטרה הבריטית ואסרה כעשרים איש, רובם מאלה ששוחררו זמן קצר לפני כן מעכו. הם נאסרו, אף כי שוחררו בתנאי שיהיו נתונים לפיקוח משטרתי חמור. בין הנאסרים היו חיים אליהו, יעקב אורנשטיין, שמואל הלוי ונסים כהן מתל אביב, יעקב יונדוף מחיפה, ודוד אורן, צבי אהרונוביץ, ברוך בלנקפלד, יצחק ז'רז'בסקי, אריה פוכס, זאב פרוכטר, דוקטור אפרים ושיץ, עורך דין אליהו וורזבילובסקי-מרידור, שלמה טרכטמן ודוקטור בנימין לובוצקי מירושלים. כמה שבועות היו הירושלמים כלואים בבית הסוהר בירושלים. אחרי שהכריזו שביתת רעב, שוחרר חלק מהם ויתרם נשלחו לעכו.

ועוד נאסרו רבים בהפגנות שנערכו בערי הארץ נגד פסק דין המוות של שלמה בן יוסף. הנאסרים נשלחו לעכו לתקופות מעצר שונות. ביניהם היה יריב מבורך, שנעצר לשלושה חודשים.

ימים מספר אחר ששלמה בן יוסף הועלה לגרדום, ביצע הארגון פעולות תגמול במקומות שונים. כעשרים ערבים נהרגו, כמה עשרות נפצעו. ושוב עבר גל מאסרים על חברי התנועה הלאומית. בירושלים נאסרו כעשרים וחמישה איש, בתל אביב שלושה עשר ורבים נאסרו במקומות אחרים בארץ. חלק ניכר מן העצורים נשלח לעכו.

כך נתחדשה "קהילת" המבצר. שבעים או שמונים איש נכלאו בין חומותיו, לא מפני שהפרו חוק, אלא מפני שהזדהו במחשבתם עם שוברי ההבלגה.

ומפני שזאת היתה אשמתם, נשארו המוסדות – הסוכנות היהודית והוועד הלאומי – אדישים לגורלם, לא מחו נגד מעצרם ולא דאגו לשיפור תנאיהם.

פעם נוספת הוטל על העצורים לנהל מלחמה קשה וממושכת על הזכויות לאסירים פוליטיים. ופעם נוספת נתקלו בהנהלה העויינת של בית הסוהר, שמנוי וגמור היה איתה לדכא כל נסיון מצד האסירים להתהלך זקופי קומה.

כך הפכה עכו לסדנה, בה חושל כוח הסבל העברי ואומץ כוח ההתנגדות לשלטון הזר.

ביום השלושים להמתתו של שלמה בן יוסף נערכה אסיפת אבל בתאם של עצורי התנועה הלאומית. בפעם הראשונה בתולדות עכו הסתדרו אסירים במיסדר, בשורות מלוכדות, רבים מהם בחולצות בית"ר. קצינים ושוטרים בריטיים וערביים באו לראות את הפלא.

זה לא היה אלא אחד הביטויים של התארגנות האסירים. ב-31 ביולי 1938 הופיעה על קיר התא ההודעה דלקמן:

אנו, החתומים מטה, מציעים בזה לכל חברי התא, הנעצרים היהודיים, להתארגן במסגרת שתהא בנויה לפי עקרונות הצה"ר ובית"ר. אסיפת חברים תיבחר במפקד אשר ירכז בידו, בעזרת מפקדה, את כל העניינים של התא, בלי יוצא מהכלל.

כל המסכימים להצטרף מתבקשים לחתום, ועל מועד האסיפה תבוא הודעה מיוחדת.

                                                                                                תל חי,

על ההודעה חתמו שלושים ושניים איש.

כעבור ימים מספר נערכה אסיפת העצורים. קלמן כ"ץ נבחר כמפקד התא, וכחברי המפקדה נבחרו יצחק ז'רז'בסקי והלוי. נבחר גם בית דין בהרכב דוקטור ויינטרויב, עורך דין אליהו וורזבולובסקי-מרידור וקלמן כ"ץ.

בסוף חודש אוגוסט נאסר אריה פוסק, והוא נבחר כמפקד התא לעניינים פנימיים. קלמן כ"ץ היה מעתה נציג חוץ, ותפקידו היה לקיים את הקשרים עם הנהלת בית הסוהר. יעקב יונדוף נתמנה על האספקה.

נוסף על מפקדה זו היתה בתא גם מפקדה של הארגון, שניהלה את עבודת המחתרת בין חברי הארגון. מפקדת הארגון היתה הרשות העליונה בכל השאלות.

בין עשרות העצורים היו כמה עשרות יהודים בלתי מפלגתיים, שנאסרו כחשודים בהשתתפות בפעולות תגמול והיו בתא גם ארבעה קומוניסטים, אחד מהם טרוצקיסט. לא היתה להם ברירה אלא להסתגל למסגרת החיים הכלליים ולקבל עליהם את מרות המפקדה. מכתביהם של הקומוניסטים היו עוברים ביקורת חמורה של מפקדת התא, ומה שלא אושר על ידיה, חייבים היו למחוק.

עבודתה של הנהלת התא היתה קשה ומסובכת. למרות שרוב האסירים היו חברים לרעיון ואחים לסבל. אי אפשר היה למנוע התנגשויות על רקע אישי בחיים קיבוציים אלה, שבהם לא נותרה לאדם פנה משלו. שום רעיון משותף לא יכול לגשור על פני הבדלי מזג ונטיות. היה צורך במידה רבה של אורח רוח, מתינות ותבונה כדי ליישר את כל ההידורים. לפעמים נאלץ מפקד התא להטיל עונשים, כגון תורנות נוספת וכדומה, על סרבנים, כדי להשליט סדר ומשמעת ולשמור על חיי חברה תקינים.

בין הנאסרים היה צעיר אחד, איש חיפה, שהציג את עצמו כחבר בית"ר ואמר שנאסר באחת ההפגנות שלאחר המתתו של שלמה בן יוסף. איש מן האסירים לא הכיר אותו, ולכן היה חשוד מלכתחילה. החשד נתאמת כאשר ראוהו יום אחד תוחב פיסת נייר מקופלת בין בקיעי החומה ומסתלק במהירות. כעבור מספר שעות נראה אחד הקצינים הבריטים מוציא את הפתק ממחבואו, כשהוא משתדל לא לעורר תשומת לב.

לא היה עוד מקום לספק: אותו צעיר היה סוכן בריטי, שנשלח על ידי הבולשת לרגל אחר העצורים, להאזין לדבריהם ולשמוע מפיהם את סודות המחתרת.

מכאן ואילך היו עוקבים אחריו ומוציאים את פתקיו מבקיעי החומה מיד לאחר שהיה מחביאם שם. הם היו כתובים בכתב סתרים שאי אפשר היה לפענחו.

טיכסו עצה כיצד להיפטר מן המרגל, מבלי שהבולשת תדע כי עמדו על שליחותו. אחר התייעצות הוחלט לביים תיגרה בתא, ואגב כך להכות את הסוכן מכות רצח.

התפקיד הוטל על ליפא לויתן, שקנה לו שם במבנה גופו ובכוחו הרב. ערב אחד אחר סגירת הדלתות, שכב ליפא על ה"בורש" שלו ועצם את עיניו, כאילו הוא עומד להירדם. יתר האסירים החלו עושים כמוהו. מקומו של הסוכן היה בירכתי התא, וכדי להגיע אליו צריך היה לעבור על פני ליפא. ברגע שהציג את רגלו מעבר ל"בורש" שלו, קם ליפא בגערה: "למה דרכת על רגלי?" הצעיר החל להצטדק שכלל לא נגע ב"בורש", מכל שכן ברגלו של ליפא. זה הרעים בקולו: "במקום להתנצל, אתה עוד מכחיש? כלום שקרן אני?" ומיד החל מוריד עליו את ידו הכבדה. קמה תיגרה, וכל שאר האסירים השתתפו בה בהנאה רבה.

סופו של הסוכן היה, שנשאר מוטל ואין מתום בגופו. צעקותיו הבהילו את השומר, אך מכיוון שמשכבו היה רחוק מן הדלת, הרגיעו שאר האסירים את השומרים ואמרו להם ש"רק" התקפת המעי העיוור היא זו שבאה עליו לפתע פתאום. וכלל היה בידי השומרים שאין פותחים את דלת התא אפילו אם אסיר גוסס, ומכל שכן במקרה מחלה.

ימים מספר שכב הסוכן על מצעו, והוא הוזהר על ידי המכים שלא יעז להלשין עליהם בפני הנהלת בית הסוהר. אחר שחזר לאיתנו, נשנתה הפרשה, שוב בויימה תיגרה, ושוב היתה יד כל בו.

לא עברו ימים רבים, והצעיר הוצא מן התא.

כיוון שאורגנו החיים הפנימיים בצורה מניחה את הדעת, פתחו העצורים במלחמה על זכויות של אסירים פוליטיים.

המאבק התחיל בהתנגדות ליציאה לעבודה. לפי תקנות בית הסוהר חייב היה כל אסיר פלילי שפוט לעבוד, אם בבתי המלאכה של בית הסוהר, או בעבודות חוץ שונות, או בניקוי וכדומה. הנהלת בית הסוהר לא יכלה להסכים שעשרות עצורים יהיו בטלים מעבודה. היא עשתה איפוא נסיונות רבים להוציא את העצורים לעבודה, על ידי שידולים, ואם על ידי איומים.

בתחילה הציעה להם עבודות קלות, כדי לפתותם. ברור שאילו היתה מצליחה לשכנע את העצורים שיתחילו בעבודות אלה היתה מורה היתר לעצמה כעבור זמן קצר לשלחם גם לעבודות קשות, ככל האסירים. אולם מן הרגע הראשון סירבו העצורים לצאת לעבודה, ובסוף נאלצה ההנהלה לבטל את דעתה מפני רצונם.

האסירים תבעו לעצמם את הזכות להתגלח בכל יום. לפי התקנות מותר היה להתגלח פעם אחת בשבוע. סכיני גילוח היו שמורים במשרד של בית הסוהר, והיו מחלקים אותם יום אחד בשבוע ותובעים את החזרתם. סכינים שלא היו עוד טובים היו מחזירים בלי עטיפה.

אולם לא בדקו את הזקנים. אסיר יכול היה להיות מגולח תמיד, ואיש לא שאל אותו מנין השיג סכין. לעתים היו מגלים סכיני גילוח בשעת חיפוש בתא, ואז היו מחרימים אותם. אך על פי רוב עלה בידי האסירים להסתיר היטב את סכיני הגילוח שלהם.

אחר משא ומתן ממושך הסכימה ההנהלה להרשות לעצורים גילוח יומיומי בגלוי.

נושא שלישי למלחמה היה העישון. חשיבותו של העישון היתה רבה בעיני האסירים, והינזרות מעישון היתה קשה עליהם מצום.

העישון היה אסור בבית הסוהר, אך זה לא מנע, כמובן, את המעשנים מלהשיג את מבוקשם. הסיגריה עמדה במרכז חייהם של מעשנים ולא-מעשנים כאחד. בשביל הראשונים היה צורך חיוני; בשביל האחרים – מקור לרווחים וענין לענות בו בימי השעמום הארוכים. השוטרים היו ראשי הספקים.

הנהלת בית הסוהר ידעה שהכל מעשנים, על אף האיסור. בדרך כלל עשתה עצמה כלא-יודעת. אולי סבורה היתה שאם יבוטל האיסור, זה ישלול מן האסירים את עיסוקם העיקרי ודעתם תהיה פנויה לעבירות חמורות יותר.

לעתים היתה ההנהלה מחליטה לעשות צעדים נמרצים כדי לעקור את העישון מבית הסוהר. היו עורכים חיפושים נרחבים בתאים ובבתי המלאכה, כדי לגלות את מחבואי הסיגריות. היו מוצאים סיגריות בכל מקום, והיו מעבירים לצינוק את האסירים שהיו נתפסים בקלקלתם. התוצאה היתה בדרך כלל רק זו, שמחמת הסיכון המוגבר עלו מחירי הסיגריות, ורווחי המתווכים והספקים גדלו.

כעבור זמן מה, כאשר הרוחות היו נרגעות, היה שער הסיגריות חוזר ויורד, והכל היה חוזר למסלולו.

על איכות הסיגריות לא הקפיד איש בבית הסוהר, הכמות היתה עיקר. והסיגריה שימשה לא לעישון בלבד, אלא גם בתורת כסף. תמורת סיגריות אפשר היה להשיג בבית הסוהר את רוב המצרכים, מנת אוכל נוספת, לבנים ואפילו שמיכה.

קיצורו של דבר, הגיגי האסירים היו נתונים לסיגריה כל הימים.

האסירים הפוליטיים היו מקבלים מספר סיגריות, אלא שחייבים היו לעשנן במעמדו של סרג'נט בריטי, שהיה אוסף את שיירי הסיגריות בגמר העישון, כי גם בדל סיגריה הוא סחורה עוברת לסוחר במקום שיש מחסור.

עצורי התנועה הלאומית פתחו במלחמה נגד השגחה זו של הסרג'נט הבריטי, וגם בשטח זה ראו ברכה. הפיקוח הוסר, והם היו רשאים לעשן כאוות נפשם.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות