מברק מגיטו ורשה אל נציג האצ"ל בארץ-ישראל

מתוך פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, מס' 7, אפריל 1969

מברק מגיטו ורשה אל נציג האצ"ל בארץ-ישראל 

מאז ראשית התארגנותם של חברי התנועה הלאומית בגיטו ורשה בתאים מחתרתיים, הוקדשה מחשבה רבה והושקע מאמץ עליון ביצירת קשר עם העולם החיצון. תקוות רבות תלו יוזמי ההתארגנות לשם התנגדות מזויינת לאויב הרצחני ביצירת קשר עם מפקדת האצ"ל בארץ. עדיין טריה היתה בזכרונם הפעילות הקדחתנית שפיתח אצ"ל ברחבי פולין בשנים 1938-39. למעשה ראו את עצמם חברי התאים שהוקמו בהדרכת שליחי הארגון הצבאי הלאומי בפולין, כחיילי אצ"ל עתה שבויים על אדמת הגולה ומחסום כפול, חומות הגיטו והמלחמה המשתוללת ביבשה ובים סוגרים עליהם את הדרך אל החזית בארץ ישראל. כבר בראשית ימי התארגנותם היה ברור להם כי עליהם לנצל את האימון בנשק שקיבלו במסגרת תאי האצ"ל, ואת הנשק עצמו שהצליחו בחלקו לרכז בתוך הגיטו למלחמה באויב הגרמני. עם זאת ראו מחובתם, כשבויי מלחמה ממש, לחתור לפריצת טבעת ההסגר ולפלס לפחות לבודדים נתיב בריחה שיובילם לבסיס הארגון בארץ ישראל. כל מאמץ וכל סיכון נראו כדאיים בעיניהם ליצירת קשר זה. ולו רק על מנת להודיע למפקדה בארץ כי נחושה החלטתם להילחם במקום שביים.

לאחר נסיונות נואשים לשגר שליחים אל אחת המדינות החופשיות, לאחר נסיונות נפל להעביר ידיעה כלשהי באמצעות אנשי מחתרת פולנים, החליטו כי עליהם להתקשר ישירות באמצעות מברק אל אחד משליחי האצ"ל בפולין, שחזר ארצה סמוך לפרוץ המלחמה. שמו של הלל צור היה זכור לרבים מהם. כן זכרו שהוא תושב נתניה, ומאחר והוא מתגורר במקום ישוב קטן, יספיק אם יצויינו על המברק שהתעתדו לשלוח, את שם המוען ומקום מגוריו.

יהודים לא היו רשאים להשתמש בשירותי הדואר. ועצם הפעולה שבמשלוח מברק לארץ שבשליטתו של אויב (בריטניה) היתה כרוכה לא במעט קשיים. הוחלט לנסות להעביר את המברק באמצעות הצלב האדום. גם לכך לא היתה זכות ליהודים. במתווך פולני לא בטחו. ואחר לבטים והתייעצויות נפל הפור על סטיפאן וולדיסלאב, בית"רי וחבר באחד מתאי האצ"ל שחזותו "ארית". כן הוחלט שעל המברק יחתם שמו של בנימין שוחט, מפקד אחד מתאי אצ"ל בוורשה תחת הדרכתו של הלל צור, ולשם הסוואה יוסב שמו ל"בנימין עסקני".

מר משה פויזנרסון, חבר ברית החשמונאים ומגוייס לתא האצ"ל שהתאמן בפאליניצה שעל יד ורשה בהדרכת קצינים מהצבא הפולני, לקח חלק פעיל בנסיונות ליצירת קשר עם הארץ. הוא גם נוכח בהתייעצות בקשר להעברת המברק. מר פויזנרסון, אחד הניצולים הספורים מלוחמי הארגון הצבאי הלאומי בגיטו ורשה, מספר על אותו מעמד:

"מסופקני אם מישה מבין הנוכחים ידע את שמו האמיתי של סטיפאן וולדיסלאב. הוא הגיע לבית"ר וממנה לאצ"ל ממשפחה מתבוללת. יתכן והוריו נתנו לבנם מלכתחילה שם פולני. לא ידוע לי כיצד מצא את דרכו נער יפה תואר זה את דרכו אל שורות בית"ר דווקא. פגשתיו לראשונה בגיטו בפגישותינו הראשונות בהן נעשו הצעדים הראשונים לקראת התארגנות מחתרתית. כאשר הוטלה עליו השליחות לצאת אל מחוץ לגיטו ולנסות להקים קשר עם הארץ, קרן כולו מרוב התלהבות למשימה. הוא שכנע את כולנו כי אין כל סיכון בדבר. מראהו והפולנית הרהוטה שבפיו ירחיקו כל חשד מפקיד הדואר, כי יהודי לפניו. לכל היותר יחשוב שהוא עושה זאת תמורת תשלום ומעביר מברק בשמו של יהודי לאחר מקרוביו ב'פלסטינה'. ובמקרה הגרוע ביותר אם ימסור אותו פקיד הדואר לידי הגסטאפו, יתגונן בנשק שבידו וישתדל שלא ליפול חי בידיהם. והיה ולא יצליח אין כל חשש שיוציאו מפיו מילה על שולחיו".

ב-17 למאי 1942 יצא סטיפאן וולדיסלאב מהגיטו ושם את פעמיו למשרד הצלב אדום הפולני שברחוב הצלב האדום מספר 20. הוא ביקש מידי הפקיד טופס למברק, רשם באותיות ברורות את שמו בתור מי ששולח את המברק עבור אחד בשם בנימין עסקני, המתגורר ברחוב פאוויא 40 דירה 27 בוורשה, את שם המען – הלל צור, נתניה פלסטינה ואת תוכנו. המבצע עבר ללא תקלות. בשובו לגיטו דיווח לחברים על הצלחת פעולתו. "קשה לתאר את ההתרגשות שאחזב בנו לשמע דבריו של סטיפאן וולדיסלאב", מספר משה פויזנרסון, "דומה כאילו כבר קיבלנו פריסת שלום מחברינו בארץ. עצם העובדה שהצלחנו להעביר אליהם ידיעה כלשהי, הפיחה בנו רוח חיים חדשה. מאז אותו יום ציפינו לסימן חיים מהם".

 ***

31.8.42

 נשלח: 3 ביוני 1942, מס' סידורי 011711

 בקשה

על ידי הצלב האדום הגרמני, הנשיאות, שירות חוץ,

ברלין, ס.וו. 61, בליכרפלאץ 2.

אל הסוכנות המרכזית למען שבויי המלחמה, ז'נבה

הוועד הבינלאומי של הצלב האדום להעברת ידיעות

השולח: סטיפאן וולדיסלאב עבור בנימין

הכתובת  המדוייקת: רח' פאביה 40/27 ורשה.

מבקש את

המען: הלל צור

הכתובת המדוייקת: נתניה, פלסטינה

להודיע כדלהלן:

אני עובד בתור פקיד בעזרה הדדית ציבורית. אני חי בתנאים קשים ביותר. חסרים לי אמצעים חומריים למחייה. אני גם מאד מתגעגע אליכם. כתבו מה אצלכם. (המשך – שלוש מלים בערך – נגזר על ידי הצנזורה).

 חתום: בנימין עסקני

24 ביוני 1942

 תאריך: 17.5.42

מקום לתשובה מעבר לדף

 ***

סטיפאן וולדיסלאב זכור גם לדוקטור וודובינסקי, הן מאותה תקופה של ראשית ההתארגנות והן מתקופה מאוחרת יותר כאשר היה שקוע כולו בפעילות למען צבירת נשק והברחתו לגיטו.

"נער זה", סיפר דוקטור וודובינסקי, "יכול היה בנקל להסתדר מחוץ לגיטו. בלכתו ברחובות העיר בצד ה'ארי' כלל לא היה מעורר חשד; להיפך, בתוך הגיטו היו עוברים ושבים מסתכלים עליו בתמיהה, וחושבים בלבם – 'מה מעשיו של "שייגעץ" יפה-תואר זה בסימטאות הגיטו?' "

אולם הנער סטיפאן וולדיסלאב העדיף להישאר בין בני עמו. לצד ה"ארי" היה יוצא רק בשליחות הארגון. באחד הימים, בשלהי קיץ 1942, העביר סטיפאן מטען נשק, אקדחים ורימונים, דרך תעלות הביוב. ביציאה מהתעלה, סמוך לחומת הגיטו, המתינו לו שלושה אנשי גסטאפו חמושים. כנראה שהפולנים מהם קנה את הנשק הלשינו עליו. הגרמנים הגיחו לעומתו והתכוננו לתפסו חי, אך סטיפאן הקדימם, שלף את אקדחו והחל להמטיר אש לעברם. אחד מקלגסי הגסטאפו נפל מתבוסס בדמו. שני נפצע, השלישי ברח להזעיק עזרה. באותו רגע נזדמן משמר גרמני ליד החומה, הם פתחו ביריות וסטיפאן וולדיסלאב נפל חלל. הגרמנים עזבו את הגופה במקום, וכפי הנראה הלכו לגייס פועלים פולנים להעבירה לתחנת המשטרה. חברי הארגון שהמתינו לסטיפאן מעבר לחומה, יצאו לשמע היריות דרך פירצה, אל מחוץ לחומת הגיטו. חיש מהר אספו את גופת חברם והעבירו אתה למקום סתרים. למחרת היום הצליחו להבריח את גופת הלוחם אל בית הקברות היהודי והביאוהו לקבר ישראל. ביום השלושים הקימו מצבה על קברו ועליה חרטו את הכתובת "פה נטמן סטיפאן וולדיסלאב – חייל הארגון הצבאי הלאומי אשר נפל בקרב עם האויב".

המברק ששלח סטיפאן וולדיסלאב הגיע לתעודתו. מקץ שנים, לאחר שמשה פויזנרסון הגיע ארצה, בא בדברים עם מר הלל צור שברשותו נמצא הטופס המקורי, ואכן רשום עליו התוכן והכתובת עליהם החליטו בפגישתם בביתו של בנימין שוחט הי"ד במאי 1942. מר הלל צור העמיד את המסמך לרשות מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים.

המסמך המקורי נמצא בארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות