מצדה של ורשה, בנשף ספרותי…
מתוך הספר: חיים לזר, מצדה של ורשה: הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, תל-אביב, 1983
בנשף ספרותי…
מעתה אין עוד מנוחה במטה ה-ז.ז.וו. אין עוד חישובי תגובה, כי אם חישובי פעילות מלחמתית יזומה ובלתי-פוסקת.
על אף תגובת הדמים האכזריות של הגרמנים לפעולות האחרונות, לא רפו ידי הלוחמים. גם המוני הגיטו, אשר בתקופות קודמות היו ודאי מאשימים את הלוחמים כ"חמומי מוח המביאים אסון על הגיטו", גם הם מבינים כעת, שפעולות החיסול וההשמדה הגרמנית אינן מותנות בהתנהגות היהודים אם טובה היא או רעה בעיניהם. כעת, יותר מתמיד, ברור לכל שהקץ מגיע ומתקרב בצעדים מהירים והדבר היחיד שנשאר לעשותו הוא להמשיך במלוא המרץ בהכנות להתנגדות ולמלחמה. ועל כן נתקבלו גם באהדה רבה כל כרוז וכל פניה של ארגוני הלוחמים.
מאמציהם של הגרמנים להוציא את ה"שופים" בדרכי שלום לסביבת לובלין, נחלו כשלון. רק בודדים נענו לקריאתם להתייצב מרצונם הטוב לנסיעה לפוניאטוב וטראווניקי, ורבים מאלו שנחטפו ונאלצו בכוח לנסוע, הצליחו לחמוק ולברוח עוד בטרם הוצאו משטחי הגיטו וה"שופים".
לאחר כשלון גיוס אנשים להעברה – החלו הגרמנים לפרק את המכונות ב"שופים" כדי להוציאן למחנות בסביבות לובלין – אך גם הפעם לא האירה להם ההצלחה פנים. היהודים, בהשראת המחתרת הלוחמת, חיבלו במכונות. שרפו את רוב המכונות שבשטח המברשתנים ושלחו אש ב"שופים" האלמאן ובמקומות אחרים.
הגרמנים, ובראשם מפקד המשטרה וה-ס.ס. בוורשה פון זאמרן-פראנקנאג, החלו להתכונן לחסל את הגיטו. הם ערכו תוכניות מפורטות ויסודיות להסתער על הגיטו בכוחות גדולים כדי לסיים את מלאכתם בשלושה ימים. אין הם יכולים לסבול עוד את חוצפתם של ה"תת-אנשים", שאינם מוכנים למות לפי פקודת הפיהרר.
ועדיין לא נתייאשו מאמצי הפיתויים וזריעת אשליות. שוב מפיצים שמועות, שהיהודים ועבודתם חיוניים הם למשק המאמץ המלחמתי הגרמני ועל כן לא נשקפת להם כל סכנה, ביחוד לאלה הנמצאים ב"שופים", והם, הגרמנים, מבטיחים בהן-צדק שלהם, שלעובדים בסביבת לובלין לא נשקפת כל סכנה. הם מקווים שההגיון יכריע בשיקולי היהודים והם יאותו לעבור לשם מרצונם הטוב. ולא ייאמן ולא יובן כי יסופר: עדיין נמצאים תמימים להאמין להם…
תשובת ארגוני המחתרת: כוננות והתכוננות ללא ליאות. השורות מתרחבות, המחסנים מתמלאים. בפעולות האחרונות הוצאה תחמושת רבה. יש למלאה. ויש לאמן את החדשים.
ה-ז.ז.וו. קושר קשרים עם קבוצות בבונקרים פרטיים שיש להן קצת נשק. הוא שולחן אליהן מדריכים, ומשלב אותן במערך ההגנה הכללי.
ידוע לנו, שבנובוליפיה מספר 30 היה בונקר חרדי "בראסלאווער שטיבל" (של חסידי בראסלאוו). חלק מהאנשים השתייכו ל-ז.ז.וו. ויתרם אהדו לארגון זה. ביניהם נמצא איש התנועה ואיש הארגון מרדכי אונגר, שוודאי נשלח אליהם להדריכם. מרדכי אונגר היה בר-אוריין, חרדי ומסור לארגון הלוחם.
קבוצה אחרת הובאה ל-ז.ז.וו. על ידי העתונאי פראפוס לשם הדרכה צבאית, והארגון שלח אליהם, נוסף למדריכים צבאיים, גם מדריכים רעיוניים. וגם אליהם נשלח מרדכי אונגר1.
כן ידוע שב-ז.ז.וו. השתלבו קבוצות סבלים, אשר בזמן המרד הצטיינו בגבורתם2.
נמצאות בידינו עדויות נוספות על השתלבותם של "סתם יהודים" בעמדות הארגון השונות, כגון בשטח המברשתנים, באיזור מוראנובסקה, ברחוב לשנו וברחוב קרמליצקה 5.
בעוד שה-ז.א.ב. היה ארגון סגור ומורכב מנציגי מפלגות וקבוצות מפלגתיות, היה ה-ז.ז.וו. ארגון בעל צביון עממי רחב, שכלל בתוכו אנשים בעלי השקפות שונות ומעמדות שונים, החל מן הקיצונים הימנים עד לאנשי השמאל הקיצוני, מאנשי האינטליגנציה עד לפשוטי-עם, מבעלי מקצועות חופשיים עד לבעלי מלאכה. כל אחד יכול היה להיות חבר ב-ז.ז.וו. אם רק נבדקה נאמנותו, נכונותו ומסירותו ונמצא כשר להשתייך לארגון זה. כן ידוע לנו, שבשורות
ה-ז.ז.וו. היו קומוניסטים ואנשי "בונד" ואנשי "אגודת ישראל" וסתם יהודים שלא השתייכו מעודם לאף מפלגה או ארגון, והכל ידעו שהפיקוד הגבוה והנהלת העניינים נמצאת בידי אנשי בית"ר. אך דבר זה לא הפריע לאיש, כי לעיניהם עמד העניין היהודי הכללי3.
נאמן לקו זה, הגביר כעת ה-ז.ז.וו. את גיוס האנשים והקבוצות לארגון. לפי העדויות השונות מנה ה-ז.ז.וו. ערב המרד כאלף ומאתיים לוחמים מאומנים ומזויינים4.
ה-ז.ז.וו. המשיך גם בפעולות העזרה שלו ובמיוחד לילדים. קבוצות לוחמים אימצו לעצמם ילדים, אספום, סידרום בבונקרים וכל מחסורם היה על הלוחמים. כן ידוע לנו על משפחה, אבא ושבעה ילדים, שהוחזקו על ידי ה-ז.ז.וו. בבונקר ברחוב נובוליפיה5.
ובאחד הערבים של סוף חודש מרץ, משמע ממש על סף המרד והחורבן הסופי, נערך ערב ספרותי בו קרא מיצירותיו המשורר הנודע ולדיסלב שלנגל. לערב זה נתכנסה כל ה"אליטה" של שטח המברשתנים בו נתקיים הערב. האולם היה מלא מפה אל פה.
אברהם רודאל הטיל עליה ללכת לאותו ערב ספרותי6. יחד עם זאת אמר לה שאם במהלך הערב ייכבה לפתע האור – שלא תיבהל.
היא הלכה יחד עם רניה לופאטא, רעייתו של יוזק לופאטא, מפקד אחת העמדות בשטח זה.
במהלך הערב – שלנגל קורא את שיריו – כבה לפתע האור וחושך השתרר.
"ידיים למעלה, עם הפנים לקיר!" נפלה פקודה.
האור נדלק שוב, היא ראתה את אברהם רודאל ועמו עוד שלושה לוחמים, רעולי פנים ונשקם דרוך. אברהם הניח על שולחן הנשיאות סכום כסף גדול ואמר, שזוהי תרומת ז.ז.וו. לילדי הגיטו העניים. הוא ביקש משלנגל לאסוף בין הנאספים כסף נוסף ושימסור את הכסף למוסדות ילדים.
ושוב כבה האור והלוחמים נעלמו כלעומת שבאו.
לאחר שפגה ההתרגשות נמשך הערב הספרותי עד לסיומו, כמתוכנן.
למחרת, מוסיפה ג'וטה, היה המקרה לשיחת היום בפי כל אנשי הגיטו וה"שופים".
על דבר זה מספר גם ב. מירסקי7 את הדברים הבאים:
"כשבועים-שלושה לפני פרוץ המרד, התקיים ערב ספרותי עם ולדיסלב שלנגל, בשטח בית החרושת למברשתנים. הוא הקריא את שיריו הסאטיריים. נוכחתי במקום. אחר שסיים להקריא משיריו, כבה לפתע האור. לאחר רגע שוב נדלק האור. ולפתע ראינו בחדר קבוצה מאנשי ה-ז.ז.וו. מזויינים באקדחים ורעולי פנים. אחד הכריז: 'שמעו, אנו עומדים לפני פרוס חג הפסח. נראה שיהיה זה הפסח האחרון בחיינו. כיוון שהתאספתם כאן למאורע חגיגי, אנו מציעים שכל אחד מכם יתרום לטובת ילדים עניים. הארגון שלנו תורם למטרה זו עשרת אלפים זלוטי', ומוסר את הסכום לידיו של שלנגל.
'אנו מצפים לתגובתכם ל-Kontraataka' – זהו ביטוי לקוח מאחר משיריו של שלנגל. ושוב כבה האור והם נעלמו. דומני ששמו של הדובר היה מנדלביץ.
- עדותו של דוקטור ר. בן-שם כנ"ל.
- עדות ב. מירסקי כנ"ל.
- כל ההיסטוריונים ורושמי עדויות מציינים אופיו זה של ה-ז.ז.וו.
- עדותם של קטלינג, איוואנסקי וזיידלר, כנ"ל.
- עדותה של ג'וטה רוטנברג-הרטמן, כנ"ל.
- ג'וטה, עדותה כנ"ל.
- עדותו כנ"ל.