מצדה של ורשה, התנגדות ראשונה: ינואר 1943
מתוך הספר: חיים לזר, מצדה של ורשה: הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, תל-אביב, 1983
התנגדות ראשונה: ינואר 1943
בידי שירות הידיעות של מטה ה-ז.ז.וו. היתה ידיעה של וודאי שהגרמנים לא יסתפקו ב"אקציה הגדולה" ובחיסולם של למעלה מארבע מאות אלף יהודים. מטרת הגרמנים היתה ונשארת חיסולם המוחלט של כל יהודי גיטו ורשה. בהדרגה ובאורח מתמיד הם מתכוננים להגיע למטרה זו וישלימו אותה בשעה שתיראה להם כנוחה ביותר.
הגיעו ידיעות שכבר בחודש אוקטובר, זמן קצר אחרי סיום "האקציה הגדולה", ציווה המפקד העליון של כוחות ס.ס. והמשטרה של הרייך, היינריך הימלר, למפקדים הראשיים של חייליו בפולין, להכין את חיסולם הסופי של יהודי פולין, ובראש וראשונה את הוצאת כל היהודים מוורשה. לקראת מילוי פקודה זו הוקמו בסביבות לובלין מחנות ריכוז המיועדים לקלוט את היהודים ואת ה"שופים" שיועברו לשם מוורשה.
בתחילת חודש ינואר 1943 מבקר הימלר בגיטו ורשה. הוא עובר את שטח הגיטו בשיירת שריונים בלוויית פמלייתו, קציני ס.ס. גבוהים. הוא מבקר גם במחסנים שם ממיינים את הרכוש היהודי השדוד. בתום ביקורו הוא מצווה לצמצם עוד יותר את מספר היהודים בוורשה ואת שטח "השופים"; להעביר מיד שישה-עשר אלף יהודים למחנות ריכוז במחוז לובלין וכן להעביר למחוז זה מספר "שופים" קטנים, כהכנה לפינוי ה"שופים" ושארית היהודים לשם. כך תתרוקן ורשה סופית מיהודיה ומהגיטו.
גם תוכנית זו תוגשם בתרמית. הופצו שמועות על מכתבים שהגיעו ממחוז לובלין מידי המגורשים מן הגיטו בהזדמנויות קודמות. על מחנות טובים ומסודרים הקיימים שם ובמקומות אחרים בקרבת הגבול המזרחי, שם חיים היהודים ב"גן-עדן" ממש, עובדים ונהנים מזכויות רבות ומתזונה טובה. גם הפעם נוצלו סוכנים יהודים ופולנים להפצת שמועות מרגיעות אלה.
אלא שלא ימי-חורף זה כימי הקיץ שקדמו לו. בגיטו מורגשת רוח אחרת, רוח ההתנגדות. והיא בלי ספק פרי החריש העמוק שחרש הארגון. הקרקע היתה כעת מוכנה יותר, שהרי האמת על טרבלינקה ותאי הגזים כבר ידועה. אך לולא פעולות ההסברה המתמידות, העתונות החשאית, הכרוזים שהודבקו על הקירות והדיבורים הגלויים על הצורך בהתנגדות ובמלחמה, שניהל הארגון, גם ידיעה זו של האמת האיומה ספק אם היתה גוברת מאליה על אוזלת היד ושוויון הנפש. הפאטאליזם ודאי היה שוב מתחבר לפיתויי היודנראט ושאר היועצים הטובים, הסוכנים מדעת ושלא-מדעת. ושארית הפליטה מהאקציה הגדולה היתה שוב שוקעת באשליות העבודה הפרודוקטיבית אשר תצילם ממוות.
ה-ז.ז.וו., כפי שמעידים רוב ההיסטוריונים, היה מראשי המטיפים למרד ולהתנגדות ומאלה אשר יצרו את אווירת המרד הפעיל והמזויין. הוא עשה זאת, כאמור, בכתב ובעל-פה.
וזו עדותו של דוקטור ה. זיידמן1:
"…הרביזיוניסטים היו המטיפים הראשיים להתנגדות. אם כי לא היוו חבורה לעצמם – איש לא נשאל ואיש לא ידע לאיזו מפלגה שייך כל אחד – הרי ממערכותיהם הורכב מספר רב של בעלי התנגדות. מביניהם לא היו שוטרים יהודים. ואם נמצא אחד, הופקע ממילא ממחנם.
"בשעת פירסום הכרוז ליציאה ל'אומשלאג' בהתנדבות, בעבור שלושה קילוגרם לחם וקילו אחד ריבה, היו הרביזיוניסטים הראשונים שהזהירו לא ללכת ל'אומשלאג'.
"… אני דורש ולוקח אותם תחת מעילי, מוסתרים היטב, בשביל הארכיון, טפסים אחדים מן המהדורות החשאיות שהרביזיוניסטים פירסמו, מודפסים במכונות הכפלה של גסטטנר בשם הלטיני 'היהודים הנידונים למות מברכים אותך' ובכרוז של ביאליק 'אין טעם למותכם כמו שאין טעם לחייכם'.
"מהדורות אלה ערוכות יפה. אני מוצא שם בין השאר גם ליקוטים ממאמרו של י. מ. ניימן ב'היינט' בשם 'האזיני, אנגליה', מאמר מאת אורי צבאי גרינברג מתוך ה'מומנט', קטע מן השיר 'מסדה' של יצחק למדן. משפטים אחדים מאחימאיר ופרשיות אחדות מנאום דוקטור וולפגנג פון-ווייזל בטארנופול, שאני מסרתי להם. נוסף לזה נתפרסמו שם דברי ר' מנחם זמבה וקול קורא מאת הרב איידלברג ממקוב. מאמר חריף מאת דוקטור סטריקובסקי מסיים את הגליון. שמות הסופרים החיים בגיטו לא נתפרסמו, כמובן, אבל רודאל מוסר לי מי הם המחברים".
בראשית חודש ינואר, כאשר נודע למטה ה-ז.ז.וו. על כוונות החיסול החדשות של הגרמנים, הוא פירסם כרוז לתושבי הגיטו וה"שופים", אשר הופץ בכמויות גדולות בכל חצר וכל בית ועשה רושם מזעזע.
וזה הכרוז:
היכונו למעשים! היו ערים!!
הבה נקום למלחמה!
אנחנו אלה אשר שמנו לנו למטרה לעורר את העם;
אנו נזרוק את סיסמתנו להמונים:
עורה ולחום!
אל נא תאבד את התקווה כאפשרות להצלה!
דע, ההצלה איננה בהליכה מיואשת למות! היא טמונה במשהו עילאי מזה! בקרב! הנלחם על נפשו יש לו סיכויים להינצל! המוותר מראש על התגוננות – הפסיד מלכתחילה! צפוי לו אך המוות הנקלה במכונת החנק – טרבלינקה.
עורה עמי ומרוד!
שנס מותניך למעשים אמיצים!
הלאה האימרה המחפירה: כולנו נידונו למוות! אין זה נכון!
גם לנו נועדו חיים! גם לנו הזכות לחיות! צריך רק לדעת להילחם על זכות זו!
אין זו חוכמה לחיות כאשר החיים מוגשים לך כמתנת חסד! חוכמה היא לחיות כאשר עומדים לעקור ממך חיים אלה!
עורה עמי והילחם על חייך!
תהא כל אם ללביאה על גוריה!
אל נא יסתכל האב בשוויון-נפש על מות ילדיו!
אל נא תחזור החרפה כבשלב הראשון לכלייתנו!
הלאה היאוש וקטנות האמונה!
הלאה שפלות הרוח השוררת בקרבנו!
ישלם האויב בעד כל נפש יהודית בדמו הוא!
יהפוך כל בית למבצר!
עורה עמי והילחם!
במלחמה טמונה הצלתך!
העומד על חייו יש לו סיכוי להינצל!
נקומה למלחמה בשם ההמונים חסרי הישע, להם אנו רוצים להביא את ההצלה! אותם אנו חייבים לעורר למעש.
לא על חיינו בלבד נלחם. לנו מותר יהיה להינצל רק לאחר שנמלא את חובתנו. כל עוד נשקפת הסכנה לחייו, ולו רק של יהודי אחד, מצווים אנו לעמוד על המשמר ולהילחם! סיסמתנו:
יותר לא יספה בטרבלינקה אף יהודי אחד!
הלאה הבוגדים בעם!
מלחמת חורמה באויב עד טיפת דמנו האחרונה!
היכונו למעש!
היו ערים!
ביום בו נכנסו הכוחות הגרמניים לגיטו והחלו להעביר את ה"אקציה" – פירסם ה-ז.ז.וו. כרוז קצר לתושבים בזו הלשון:
יהודים!
הכובש ניגש לבצע את השלב השני של השמדתכם – אל תלכו בשוויון-נפש למוות!
הגנו על עצמכם!
קחו ביד קרדום, מוט ברזל, סכין, הפכו את בתיכם למתרסים, שיכבשו אתכם כך.
במלחמה יש לכם אפשרות הצלה!
הלחמו!
כרוז קצר זה, כקודמיו, עשה רושם כביר על הגיטו, אך רושמו גדל לאור מה שנתרחש מיד לאחר פרסומו.
ביום שני, ה-18 בחודש ינואר, בשעה חמש בבוקר, הוקף הגיטו על ידי כוחות אוקראינים, לטבים, ליטאים והמשטרה הפולנית "הכחולה", בחגורה הדוקה. על יד כל שערי הגיטו הוצבו משמרות גרמניים חזקים מצויידים ומחומשים בציוד קרבי מלא.
בשבע בבוקר נכנסו פלוגות ז'נדרמים ואנשי ס.ס. לתוך הגיטו ועצרו קבוצות יהודים שהלכו לעבודתם אל מחוץ לגיטו. הגרמנים הפנו את היהודים לעבר ה"אומשלאגפלאץ", שם החלו להעמיסם בקרונות שעשו את דרכם לטרבלינקה.
במספר מקומות בגיטו וב"שופים" פתחו היהודים בפעולות התנגדות. לפי מקורות פולניים מהימנים2 היתה ההתנגשות הראשונה בין לוחמים יהודיים וגרמנים בפינת הרחובות סמוצ'ה- נובוליפקי, שם הפתיעה קבוצה לוחמת של ה-ז.ז.וו. את הטור הגרמני באש יריות חזקה מנשק ורימונים. פיקדו על הפעולה אפלבאום ופדרבוש.
היה זה הקרב המזויין הראשון בין יהודים לגרמנים בגיטו ורשה מאז הכיבוש הנאצי, קרב זה עודד את רוחם של תושבי הגיטו היהודיים וגרם לכך, שגם במקומות אחרים תהיינה התנקשויות בגרמנים לפי שיטת פגע וברח. כן היה בפינת הרחובות ניסקה-דז'יקה וברחובות זמנהוף-מילה. ואם כי לא היו אלה קרבות פנים אל פנים כמו בפינת סמוצ'ה-נובוליפקי, הרי הפגיעות בגרמנים הספיקו כדי לזרות מבוכה ומורך-לב זמניים אצל הגרמנים, אשר נוצלו על ידי רבים מן היהודים החטופים כדי להתפזר ולהימלט על נפשם.
מקורות יהודיים יודעים לספר שקבוצה אחת של ה-ז.ז.וו. יצאה ממקום מושב המטה בכיכר מוראנובסקה 7-9 אל רחוב מוראנובסקה ושם נתפתח קרב קצר אך נמרץ עם קבוצת גרמנים שניתקלו בהם בדרכם. בקרב הזה נפלו גרמנים אחדים, בעוד שלכוחות ה-ז.ז.וו. לא היו אבידות, כי הם הספיקו לסגת בין החורבות אשר בשטח הפראי בקרבת מקום3.
לפי מקורות יהודיים נוספים היתה ביום ה-18 בינואר התנגשות נוספת בין חיילי ה-ז.ז.וו. והגרמנים בשטח הגיטו המרכזי, בה נהרג איש ה-ס.ס. כתוצאה מכך שררה באותו מקום מהומה גדולה במשך כל היום. בשעות אחר הצהריים פרצו הגרמנים לבית בקירבת מקום והוציאו להורג את היהודים שנמצאו שם4.
למחרת היום, ב-19, המשיכו הגרמנים ב"אקציה". כאשר הגיעו ל"שופ" של שולץ ברחוב לשנו 76, שם היתה קבוצת חיילי ז.ז.וו. בפיקודו של אליהו הלברשטיין, זרק אחד מלוחמי הקבוצה, קאווה5, רימון ופצע מספר גרמנים. הגרמנים השיבו במטר יריות, אך נוכח ההתנגדות המפתיעה והחזקה הם נסוגו6.
גם קבוצת ה-ז.א.ב. התנקשו בגרמנים ברחובות הגיטו. קבוצה ובראשנה מרדכי אנילביץ' התערבה בהמון היהודים שנחטפו ביום הראשון ל"אקציה" והתקיפו את הגרמנים. מקבוצת לוחמים זו ניצל רק אנילביץ' – היתר נפלו מיריות הגרמנים7.
כמובן שמעשי התנגדות ראשונים אלה לא הספיקו כדי למנוע את ביצוע ה"אקציה". הגרמנים הצליחו להוציא ששת אלפים וחמש מאות יהודים, בתוכם את החולים מבית החולים היהודי, מרבית העובדים בשירותי הסעד, מחלקת הבריאות ומוסדות אחרים וכן את המוסדות האחרונים של הילדים.
אחרי שלושה ימים הפסיקו לפתע הגרמנים את ה"אקציה" והוציאו את כוחותיהם מן הגיטו. למה לא סיימו את מלאכתם? היש לכך חלק לגילויי ההתנגדות המפתיעה? או היו טעמים אחרים? על כך לא נדע. איך שלא יהיה – היה כעת ברור לכל, שהגרמנים לא יוותרו על תוכניותיהם ולא יעברו בשתיקה על ה"חוצפה" היהודית, שהעזו להתנגד ל"עם האדונים" וצבאו המהולל.
1. בספרו כנ"ל, עמודים 171-173.
2. עדותם של איוונסקי וזיידלר-זארסקי.
3. עדותו של אדם הלפרין. את הדבר שמע מפי פנחס טאוב.
4. עדותו של דוקטור ר. בן-שם.
5. היו שלושה אחים קאווה, כולם נגרים. אחד היה קומוניסט, השני איש ה"בונד" והשלישי, זה שזרק את
הרימון, היה אוהד בית"ר ונמנה עם קבוצת ה-ז.ז.וו.
6.עדותם של ג'וטה רוטנברג-הרטמן ודוקטור ר. בן-שם.
7. ברונק, יבורסקי, איש ה-פ.פ.ר. (קומוניסט), מפקד קבוצה לוחמת של ה-ז.א.ב. בשטח שולץ, רחוב לשנו 74,
מספר בעדותו במכון ההיסטורי היהודי בוורשה (מס' 6016), כי עד מרד ינואר היו לקבוצת ה-ז.א.ב. בקטע
שלו רק שני אקדחים ורימון אחד!