מצדה של ורשה, קבוצת מיכאלין

מתוך הספר: חיים לזר, מצדה של ורשה: הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, תל-אביב, 1983

 קבוצת מיכאלין

כאשר נאלצו לוחמי ה-ז.ז.וו. לסגת מכיכר מוראנובסקי, מארגן קטלינג את הוצאת האנשים באמצעות קרוואנים (מכוניות מתים). בקרוואן נכנסו שמונה-עשר איש, שהתיישבו מסביב ל"מת" המדומה. היציאה היתה מחצר מוראנובסקה 6 ונמשכה שבוע ימים2. קבוצות אלו הועברו למיכאלין.

לדברי קטלינג התרכזו שם כארבע מאות חיילי ה-ז.ז.וו. ומרכזם בחווילה בלתי-גמורה בקולוניה בלוטו.

במחוז ורשה פעלה בריגדה של ה-P.A.L. (פולסקה ארמיה לודובה), שכינוייה היה "פאלוכה", בפיקודו של בשילוז'ק.

כמאה וארבעים מלוחמי ז.ז.וו. הצטרפו לבריגדה זו. יתרם, חלק הלך לחפש אחרי בסיסי פרטיזנים והיתר התפזרו כל איש לעברו לחפש אחרי סידורים פרטיים.

נוכחותו של מחנה גדול כזה לא יכול היה להישמר בסוד זמן רב, ומה עוד שבעיית המזון היתה חמורה מאד והיה הכרח להשיגו מידי איכרים שבסביבה.

כעבור שבועיים להיותם שם ריכוז הגרמנים כוחות צבא גדולים במטרה לחסל את הלוחמים. התפתחו קרבות כבדים בין שני המחנות. שבועות וחודשים ארוכים לאחר מכן עוד הרבו תושבי הסביבה לספר על הקרבות ועל גבורתם של הלוחמים היהודים3.

תוצאות הקרבות היו צפויות מראש. כשליש מהלוחמים נפלו מות גיבורים. היתר התפזרו4.

לוחם ה-ז.א.ב., ש. ראטהייזר (קאזיק) מספר, שבמחצית חודש מאי בערך, נאמר לו כי אי-שם בסביבות ורשה נמצאת קבוצת לוחמים בית"רים. הוא יצא לחפש אותם. לאחר חיפושים הוא פגש באחד הבחורים של הקבוצה, אשר סיפר לו את גורל הקבוצה.

היה זה סיפור פנטסטי על קבוצת הלוחמים שהותקפה כל הזמן על ידי כוחות גרמניים גדולים בקו ורשה-אוטבוצק. משך ימים ולילות ארוכים עמדו הבית"רים בקרבות קשים, בם נפלו רוב הלוחמים.

בין הנופלים כאן יוסף בילבסקי (יוזק) מבית"ר לודז'. הצטיין בלימודים טכניים וניצל ידיעותיו אלה בייצור ותיקון נשק. לוורשה הגיע יחד עם יעקב גרנק (דב) שנתפרסם במלחמת המחתרת בבריטים. נלחם בשטח המברשתנים ובכיכר מוראנוב ויצא לקו אוטבוצק.

לפי עדותו של מר דוד קלין נשארו מקבוצה זו בחיים רק שני לוחמים – פאוול בשטימט,

המכונה "פאוול רודי" וקריבונוס (לא הצלחנו לברר מי מסתתר תחת כינוי זה).

והנה מה שהוא מספר5:

"קראו לו 'פאוול האדמוני', מכיוון שהיה אדמוני ושמו הראשון היה פאוול (ולא פאוול רודי, כאילו היה זה שם ושם משפחה רגילים). שמו האמיתי היה פאוול בשטימט. לא היו לו קרובי משפחה בפולין, רק אח היה לו ברוסיה, פקיד בכיר בשלטונות הסובייטיים. אולם הוא לא קיים עמו כל קשר.

פאוול לא היה שאר-בשר שלי וגם לא חבר ה'בונד', הוא בכלל היה בלתי-מפלגתי6. הכרתיו בקיץ 1940 בביתה של חברת מפלגתנו חטה לשצ'ינסקה, אלמנתו של חברנו כמורנר. פאוול היה ידידה הקרוב של החברה חטה-גולקה.

בגיטו היה פעיל בקבוצה ריביזיוניסטית, ובשעת המרד לחם ביחד עם קבוצה 'פראית', אשר היתה מזויינת היטב ומורכבת ממבריחי הגיטו. הוא פעל בשטח המברשתנים. בפיקודו בוצעה פעולה נגד קבוצת סוכני גסטאפו יהודיים שפעלו בשטח המברשתנים. על פעולה זו כתבתי בפרוטרוט בסדרת מאמרים שהתפרסמו ב'אונדזער שטימע' בפריס בקיץ 1945, תחת הכותרת: 'סוכני גסטאפו יהודיים בפולין'.

הוא עצמו גילה סוכן גסטאפו יהודי פעיל ב"שופ" המברשתנים, בשם נוסק, ולאחר שהוצא נגדו פסק-דין מוות, ירה בו במו-ידיו. אצל סוכן זה נמצאו מסמכים חשובים, בהם צויינו מקומות הבונקרים שהיהודים הכינו להם לעת צרה. עוד לפני המרד היו לו קשרים עם בעל הלונה-פארק 'ונציה' שבפרבר וולה ברחוב וולסקה, אשר ריכז סביבו כמעט את כל אנשי העולם התחתון שברובע וולה. אותו פולני, בשם קובלסקי, היה חבר המחתרת הפולנית בשטח אספקת הנשק. הכייסים והגנבים בני הרובע, עליהם היתה לו השפעה מרובה, התמחו בגניבת נשק קצר אצל גרמנים. נשק זה היה מוברח לאחר מכן לגיטו.

בשלבים האחרונים של המרד, יצא פאוול מהגיטו ביחד עם קבוצה של שישים איש, הם התבצרו בבית סמוך לחומת הגיטו. מהצד הארי הכינו עבורם חווילה בקרבת פלינצה שעל הקו ורשה-אוטבוצק. לשער הבית היה מגיע קרון-הלוויה, הוצא ארון מתים, ואנשי הקבוצה שהופיעו כקרובי משפחה של הבר-מינן כביכול, עזבו את הבית וליוו את הקרון. מובן מאליו שעגלת המתים עשתה מספר סיבובים. מבצע ההעברה הצליח. אולם כעבור כמה ימים נתגלה המחבוא בחווילה שליד פלינצה, יחידת משטרה חזקה הקיפה את המקום ונכנסה לקרב עם המורדים. בחילופי היריות נפלו רוב אנשי המחתרת היהודיים, רק חמישה, וביניהם פאוול שהיה מפקדם, הצליחו לפרוץ את המצור והגיעו ליוזפובה. פאוול, בחברת עוד אחד מאנשי הקבוצה בשם קריבונוס, הגיעו לאחר מכן לאותו קובלסקי המוזכר לעיל והסתתרו במגרש ה'לונה פארק'.

מתוך הקשרים שלי בצד הארי נודע לי על מקום מחבואו של פאוול והזמנתי אותו לבוא לדירתי ברחוב כלודנה 17 (עליה כתבתי בגליון 'אונדעזר שטימע' הפריזאית מיום ה-18 לאפריל 1957, שהיה מוקדש לענייני הגיטו), מאז עבדנו יחדיו במחתרת הבונדאית והפולנית. הוא הצטיין באומץ לבו. כאשר הוועד היהודי שפעל בצד הארי הקציב לדירה שלנו מקלט רדיו לשם קליטת ידיעות מחוץ לארץ הוא התנדב להעביר את המכשיר בכרכרה. פאוול שלט היטב בשפה הגרמנית, דיבר בה בניב אוסטרי וזה עזר לו בפעולתו. הוא פעל בסביבת אוטבוצק שבבתי ההבראה המקומיים היו מבלים את החופשות שלהם חיילים גרמניים. מהם רכש נשק קצר ותחמושת תמורת בשר חזיר, קפה ודולרים.

וכך עבדנו יחדיו, עבור מטה הצבא העממי הפולני (לא ארמיה לודובה, כי אם פולסקה ארמיה לודובה, זו הראשונה היתה ארגון קומוניסטי), עד לפרוץ המרד הפולני. ביום פרוץ המרד, ואנו כבר ידענו על העומד להתרחש, מאחר וקיבלנו פקודה להיות מוכנים לשעה ארבע לפנות בוקר, יצא פאוול לצ'רניאקוב לשם קבלת משלוח תחמושת אצל מכרים. אולם משם לא חזר. ברובע זה התחילו הפעולות הצבאיות מוקדם יותר, הוא הצטרף ללוחמים ונפל על המתרסים שליד בנין קופת החולים.

פאוול השתתף בביצוע פסק דין המוות על סוכן הגסטאפו היהודי פירסטנברג. הוא היה בחור אמיץ מאד ושש אלי קרב. רבים מבין העסקנים הבונדאיים הכירו אותו וחיבבוהו. במיוחד היה קרוב אליו החבר ברגראד המנוח".

מפי אדם הלפרין אנו שומעים על גורלם של שרידים מניצולי הבונקרים והחורבות.

בפרוץ המרד נמצא אדם, מבית"רי ורשה ומידידי פאוול פרנקל, עם כל דיירי הבלוקים בבונקרים שהכינו לעצמם, לחלק קטן היה גם נשק – אקדחים – ואדם ביניהם, והם מוכנים לקדם את פני הגרמנים. וכך עברו עליהם ימי המרד הראשונים עד שהבונקר נפל לידי הגרמנים. אדם מצליח להתחמק מידי הגרמנים והוא מוצא מחסה בבונקר עזוב, תוך חישוב שהגרמנים לא יחזרו לחפש בו פעם נוספת. ואכן, משך כמה ימים התחבא שם יחד עם עוד מספר יהודים. בשבוע הראשון של חודש מאי הוקפו על ידי גרמנים, שדרשו מהם לצאת מן הבונקר ולהתמסר לידיהם. כאשר לא נענו, הוכנס לבונקר גז והם הוצאו ממנו מתעלפים.

כאשר הכרתו של אדם חזרה אליו, מצא את עצמו חצי ערום באמצע הרחוב ומסביבו גרמנים משתוללים ומרביצים בשצף קצף. הם הובלו לאומשלאגפלאץ, הועמסו בקרונות ורכבת ארוכה יצאה בדרכה לטרבלינקה. מספר אנשים קפצו מן הרכבת במסעה, אך כולם נהרגו או נורו על ידי המשמרות. בידי אחד הנוסעים בקרון נמצאה פצירה. הם החליטו לחתוך את מנעול הדלת, לפתחה לרווחה וכל נוסעי הקרון יקפצו החוצה ויתחילו בבריחה, ומי שיצליח – יצליח. כאשר הם פערו את הדלת, נעצרה לפתע הרכבת, המשמרות הגיעו אליהם במרוצה ופתחו באש כבדה. לאחר המתחים הראשונים הם סגרו מחדש את הקרון ונעלוהו.

ובקרון – גיהנום עלי אדמות, הרוגים ופצועים שותתי דם מונחים זה על גבי זה, ובחללו של הקרון גניחות, בכיות, צווחות ואנחות ומעל הכל מענה הצמא – לו רק היתה טיפה אחת להרטיב את השפתיים היבשות הבוערות בחום לוהט.

בטרבלינקה הופרדו הנשים והילדים, שנשלחו מיד לתאי הגז. בין הגברים נערכה סלקציה – חלק נשלח לתאי הגזים והחלק השני בחזרה לרכבת, העושה את דרכה למיידאנק. ואדם בין המאושרים.

בדרכו למיידאנק מחליט אדם כי הפעם עליו לברוח. ואכן, באשמורת השלישית של הלילה הוא נדחס דרך הצוהר הצר, קופץ למטה ומצפה שכדור יפלח את גופו. הוא שמע יריה אחת בלבד ושיקשוק גלגלי הרכבת המתרחקת.

בחושך הרגיש אדם בנוזל דביק על פניו וכאב צורב בידו השמאלית. וכאשר האיר היום נוכח לדעת שידו שבורה ומפניו שותת דם – הוא כולו מלא פצעים.

ימים ולילות מסתובב אדם בין הכפרים ומכל מקום מגרשים אותו ככלב מוכה ומצורע.

באחד הימים הוא פוגש בארבעה יהודים ורשאיים שברחו מקרונות המוות. הם חופרים לעצמם בונקר באחד היערות. מתווספים אליהם אישה וילדתה שמצאו תועים ותרים אחרי מחסה.

באחד הלילות הם מוקפים לפתע על ידי זרקורים חזרים, אשר בידי קבוצה פולנית כבת עשרים איש. הם מצווים לעזוב את הבונקר. הם מוקפים על ידי הפולנים המצווים עליהם ללכת, והם יודעים שקיצם קרוב.

האישה נתקלה בגזע עץ ונפלה, אחריה נופלת הילדה המתחילה לבכות. קמה מהומה קטנה. אדם מנצל את הדבר, פורץ את שרשרת הכיתור ומתחיל רץ בכל כוחותיו, ומאחוריו מטר יריות. הוא רץ הרבה זמן – עד כלות כוחותיו, ולפתע הוא מרגיש שמסביבו שקט.

האיר השחר, אדם שוב בודד. הוא מחליט לחזור ליער ולראות מה קרה לחבריו. הוא מוצא אותם הרוגים וגוויותיהם מרוסקות. ביניהם היה אחד בשם גרובר והוא אדוק ושומר מצוות. בימים האחרונים היתה לו הרגשה שימיו ספורים. הוא מבקש מאדם, שאם יירצח והוא, אדם, ישאר בחיים – שיעשה עמו את החסד האחרון ויקברהו!

אדם מוצא חתיכת עץ ומתחיל לכרות קבר. עליו להביא לקבר את חבריו שעוד אמש, לפני שעות מספר, היו יחד – והוא כורה באדמה בשארית כוחותיו ואינו מרפה לרגע את הכריה, כאילו שעתו דוחקת לו, שמא לא יספיק לקיים את צוואת חברו.

אדם מרים את עיניו ורואה קבוצת פולנים מתקרבת ובראשם פרש.

הוא פותח במרוצה מטורפת עד שנופל אין-אונים. לא השיגוהו.

משך שבועיים-שלושה נודד שוב אדם לבדו ומשתדל להתרחק ממקום פורענות זו, עד שהוא מגיע לנהר הבוג. כאן הוא נתקל בקבוצה דיברסאנטית רוסית האוסרת אותו כמרגל, אך היהודי שביניהם מצליח להסביר לחבריו, שיהודי לא יכול לרגל לטובת הגרמנים. יהודי זה מייעץ לו למצוא פרטיזנים יהודים, אשר לפי ידיעותיו נמצאים אי-שם ביערות. כעבור שבועות של חיפושים הוא מצליח למצוא קבוצת פרטיזנים יהודים המונה מאה ועשרים איש והנמצאת במסגרת א.ל. (ארמיה לודובה).

קבוצה זו נלחמת גם במסגרת יחידות פרטיזניות רוסיות בפיקודו של הגנרל באראנובסקי.

כאשר התקרבה החזית, והם אז בסביבת לובארטוב, מתאחדת קבוצת פרטיזנים זו עם הצבא האדום ויחד עמו כובשים את לובלין.

היו אלה היהודים הראשונים שנכנסו ללובלין מאז חיסולה של קהילה זו.

אחרי השחרור יוצא אדם בדרך "הבריחה" ומגיע לאיטליה. כאן הוא מצטרף לחבריו הבית"רים ובכינוס הראשון של בית"ר איטליה הוא נבחר כקצין נציבות. בתפקיד זה הוא מכהן משך שנתיים ומעלה עד שהוא מגיע לארץ. 

  1. עדותו של צ. קטלינג, כנ"ל.
  2. פרופסור ב. מארק מוסר על מקורות נוספים למבצע ה"קרוואנים".
  3. עדותם של בן-שם ועמילקה קוסובר, כנ"ל.
  4. עדותו של צ. קטלינג, כנ"ל.
  5. נכתבה באוגוסט 1960 לפי בקשת ה"בונד", עבור ארכיון תנועת העבודה.
  6. בשיחתי עם דוד קלין הוא סיפר שפאוול היה אוהד התנועה הלאומית.
שינוי גודל גופנים
ניגודיות