משה בהיר, המרד הגדול בסוביבור

מתוך: פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, מספר 21, אפריל 1974 

משה בהיר, המרד הגדול בסוביבור

משה בהיר מעיד במשפט אייכמן

אלכסנדר (סאשה) פצ'רסקי

באותם חודשי קיץ של שנת 1943 החלו להגיע לסוביבור טרנספורטים של שבויי מלחמה יהודים מן הצבא הרוסי. גורלם היה כגורל כל אלה שהגיעו למחנה. מאחד הטרנספורטים שהגיע בסוף הקיץ בחרו הגרמנים חמישים יהודים לעבודה במחנה מספר 5, שם בנו הגרמנים מחסנים תת-קרקעיים. ביניהם היה קצין בשם סאשה פצ'רסקי, יהודי יליד רוסיה, אשר לכאורה לא התבלט בין חבריו, אך מי שבא במגע עמו – הוקסם מאישיותו הקורנת ומאופיו ההחלטי – אהבה ומסירות לאחיו היהודים המעונים ושנאה תהומית למשמידי עמו.

מיד עם בואו למחנה עמד על המתרחש בו ומחליט שיש לעשות את הבלתי אפשרי ולהציל את אנשי המחנה כל עוד לא מאוחר.

רעיון המרד היה בשל. סאשה ניגש להפכו למציאות. עד מהרה מצא את דרכו לאנשים נאמנים שהיו בסוד אחד וסאשה פרש בפניהם את תוכניתו, שנתקבלה על דעתם.

באותו זמן נמצאו במחנה כשש מאות עובדים יהודיים. חלק מהם עבד בבתי מלאכה שונים; חייטות, סנדלרות, מסגרות, נגרות, ספרות, חשמלאות וכו'.

לספר יהודה תפקיד נוסף. ברשותו חצוצרה שלא נפרד ממנה מאז בואו למחנה והגרמנים מינוהו למחצרץ. בהישמע תרועתו ממגדל האזעקה – היה זה סימן שעל העובדים להתכנס למסדר שציין את תום יום העבודה הרשמי בשעה ארבע אחר הצהריים. 

המרד

שעת האפס נקבעה ליום ה-14 באוקטובר בשעה ארבע אחר הצהרים. בסוד העניינים הוכנסו כשלושים איש, ביניהם מנהלי בתי המלאכה. אלו הזמינו, בהפרש של דקות, את קציני המחנה למדידת נעליים, חליפות, קבלת מגפיים וכו'. כשהופיע הקצין הראשון בשעה שלוש וחצי בבית המלאכה, קידמו את פניו שני אנשי המחתרת, האחד הוריד מהלומת גרזן על ראשו והשני דקרו בסכין. שאר היהודים מיהרו לסלק ולהחביא את הגופה ולנקות את המקום מכתמי הדם, כי מיד יופיע קצין נוסף. הכל נעשה במהירות ודייקנות מירבית. אותה שעה עצמה ניתקו אחרים את חוטי הטלפון באורח כזה שאי אפשר יהיה לתקנם ולחברם מיד עם גילוי הניתוק. קבוצה אחרת ניתקה את זרם החשמל משלוש גדרות התיל שהקיפו את המחנה.

מספר דקות לפני הזמן הקבוע נשמע קול החצוצרה של יהודה. האנשים החלו להסתדר במגרש המסדרים כרגיל. שום תכונה מיוחדת לא הורגשה. אותה שעה עצמה הסתדרו במקום אחר המרצחים האוקראינים וציפו לבואו של מפקדם הגרמני, אשר משום מה בושש להגיע. הוא כבר לא נמנה בין החיים. שני יהודים במדי אוקראינים ויהודי נוסף במדי קצין גרמני שמו פניהם לעבר השער הראשי לקבל לידיהם את המפתחות, אך אלו לא נמצאו. הם השיגו רק את מפתח השער הקטן שבקרבת מקום. באותו זמן עצמו פרצו עשרה יהודים את מחסן הנשק והצליחו להוציא מספר רובים.

לפתע הגיע לשער אוקראיני לחפש את מפקדו – הוא נורה ונהרג במקום. היהודים החלו לנהור לעבר השער וחלק מהם התפזרו לעברים שונים לפרוץ את גדרות התיל ולברוח דרכן. האוקראינים, שהחבינו במתרחש, נתבלבלו ולא ידעו מה עליהם לעשות, לא היה מי שיתן להם פקודה לפתוח באש. תשעה-עשר מבין עשרים ואחד הקצינים שנמצאו במחנה חוסלו, ביניהם מפקד המחנה "אונטרשטורמפיהרר" נוימן. אחד הקצינים היה בתפקיד מחוץ למחנה וניצל, והאחר הרגיש שמשהו מתרחש ונמנע מלבוא לבית המלאכה והצליח להתחבא. כאשר ניתן אות ההסתערות, יצא ממחבואו ופקד על האוקראינים לפתוח באש בכיוון השער. הנופלים הראשונים חסמו את הדרך לשער הקטן, שרק בודדים הצליחו לעבור דרכו. היהודים, שרצו לעבר השער החסום, נפלו מאשם החזקה של האוקראינים. על אף זאת הצליחו כארבע מאות איש לפרוץ ולברוח מן המחנה, כמאה וחמישים נפלו במקום וכחמישים חולים וחלשים כלל לא ניסו לברוח. 

אחרית דבר

מארבע מאות הבורחים נשארו בחיים רק ארבעים איש (רובם נמצאים בישראל). תוך בריחתם עלו אחדים בשדה המוקשים שהקיף את המחנה ונתרסקו. חלק גדול נרצח בידי הפולנים, חלק נפל במלחמת הפרטיזנים.

לייב פלהנדלר, אשר זכה לראות את חלום המרד שלו מתגשם, זכה גם לגאולה. הוא מתחתן ומבקש להקים בית. יהודי אדוק וירא שמים היה. במחנה, בעובדו במחסן המזונות, הצליח מדי יום להתפלל ואף לצום ביום הכיפורים. כעת הוא מלא תוכניות. אולם הגורל התאכזר לו משום מה. כשישה שבועות אחרי השחרור, התנפלו על ביתו פולנים ופצעוהו פצעי מוות. לייבל, שהצליח לבלות את הגרמנים, לחולל את המרד ולהציל חיי יהודים רבים – נפל שדוד בידי מרצחים פולנים.

ואני עד לשחרור עברתי דרך סורים ותלאות. לאחר השחרור התגייסתי לצבא ובתום המלחמה יצאתי בדרכי "הבריחה" לארץ.

בסתיו האחרון מלאו שלושים שנה למרד בסוביבור, שהיה אולי הגדול מכל המרידות שחוללו היהודים בתקופת מלחמת העולם השניה בשטחים הכבושים על ידי גייסות היטלר.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות