ניצני מרד בגיטו ריגא (מתוך הסדרה – "כשאומה עומדת על נפשה")

פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, מס' 2, ערב ראש השנה, תשכ"ח 

חיים לזר, ניצני מרד בגיטו ריגא (מתוך הסדרה – "כשאומה עומדת על נפשה") 

האוכלוסיה היהודית בלטביה מנתה קרוב למאה אלף נפש והיתה מרכז חיים יהודיים עשירים שהשפעתם חרגה מעבר לגבולות מדינה זו.

גורל יהודי לטביה אינו שונה מגורלם של שאר יהודי אירופה. נסיונות המרד וההתנגדות, שהבולט ביניהם נתחולל בדבינסק, אין בכוחם להאיר את חשכת הימים ההם.

בריגא הבירה מנתה הקהילה היהודית כארבעים-ארבעים וחמישה אלף נפש ומאז ימי המלחמה הראשונים הלך מספרם ונצטמצם בעקבות מעשי רצח וגירושים, עד שלקראת סוף שנת 1941 נשארו בה כארבעת אלפים וחמש מאות יהודים בלבד. 

הפרעות הראשונות

לפני נסיגת הצבא האדום ובריחת אנשי השלטון הסובייטי, ארגנו הלטבים מירדה והם מזדנבים אחרי הצבא הסובייטי הנסוג, מתקיפים אותו וגורמים לו אבידות. המתקיפים עתידים כעבור ימים מספר לעמוד בראש הפורעים ביהודים.

ריגא נכבשת על ידי צבאות היטלר ב-1 ביולי וב-2 בו החלו כנופיות הרוצחים של ה"פרקונקרוסט"¹ (צלב קרס) הלטבי, וביניהם סטודנטים ואנשי העולם התחתון גם יחד, במצוד שיטתי, בהלקאת יהודים ובמעשי שוד, ביזה ורצח. משך החודשים הבאים נרצחו כשבעה-שמונת אלפים יהודים.

אחד ממעשי האכזריות החמורים ביותר, שזעזע את יהודי ריגא בימים ההם, היה כאשר הפורעים כינסו בתוך בית הכנסת הגדול, "גוגול שול", כמה מאות יהודים והעלו אותם באש. מאז לא כובתה עוד אש ההשמדה ויהודי העיר היו לה למאכולת. 

כינון הגיטו וחיסולו

ב-25 באוקטובר הוקם הגיטו ב"פרבר מוסקבה". "הגיטו הגדול", במתכונתו זו, נתקיים שלושים ושבעה ימים בלבד. בלילה, אור ליום ה-30 בנובמבר, נערכה ה"אקציה" הגדולה; חמישה-עשר אלף יהודים הוצאו מתוך הגיטו והובלו ליערות, סמוך לתחנת רומבולי, ושם נרצחו.

ה"אקציה" השניה נערכה בימים ה-8 וה-9 בדצמבר ומספר הנרצחים (בשתי האקציות) מגיע לעשרים ושבע אלף נפש. בגיטו הקטן, שהוקם זמו קצר קודם לכן, נשארו רק ארבעת אלפים וחמש מאות איש, מהם כשלוש מאות נשים. השאר גברים.

את "הגיטו הגדול" שנתרוקן מיושביו מילאו הגרמנים ביהודים שהובאו מגרמניה. משך חודש דצמבר 1941 הובאו כחמישה עשר-שמונה עשר אלף יהודים מווינה, בילפולד, המבורג וממקורות אחרים. רובם נרצחו ביער ביקרן מאחורי "יומפראמואיזה" (יונגפרנהוף).

ב-2 בנובמבר הפכה ריגא להיות "יודן-ריין". הגיטו חוסל. שרידי ההרג הגדול הועברו אל גוש מחנות הריכוז והעבודה ב"קייזרוואלד", סמוך לריגא. 

דו"ח של מרצח

גנרל הס"ס פראנץ שטאלהקר, ראש ה"איינזאצגרופן"², מתאונן בדו"ח³ שלו על הקשיים שבביצוע "הפתרון הסופי" ביהודי לטביה ומספר בין היתר: " – – -בלטביה היה בדרך כלל קשה יותר לבצע פעולות-טיהור או לחולל פוגרומים. בעיקר יש לייחס קושי זה לעובדה, שכל שכבת ההנהגה הלאומית, ביחוד בריגא, חוסלה על ידי הסובייטים או הוגלתה. אולם גם בריגא הצלחנו, על ידי השפעה נאותה על משטרת העזר הלטבית, לחולל פוגרום ביהודים, ובו נהרסו כמה וכמה בתי כנסת והומתו כארבע מאות יהודים⁴. כיוון שבריגא נרגעה האוכלוסיה בזמן קצר, אי-אפשר היה עוד לחולל פוגרומים נוספים.

" – – – בריגא שימש כגיטו ה'פרבר המוסקבאי'. הכוונה היא לרובע המגורים הגרוע ביותר שבעיר, אשר גם קודם היה מאוכלס ברובו יהודים. לא היה קל לרכז את היהודים בשטח הגיטו, שכן היה הכרח להוציא את הלטבים היושבים שם, ושטח המגורים בריגא צר מאד. מכלל עשרים ושמונה אלף יהודים שנותרו בריגא, הועברו עד כה לגיטו עשרים וארבעה אלף, משטרת הבטחון הצטמצמה בהקמת הגיטאות לתפקידים משטרתיים גרידא, ואילו סידור הגיטאות והנהלתם, וכן הזנת האוכלוסיה, הניחה לשלטון האזרחי, ואת עבודת הכפייה – למשרד העבודה.

" – – – ניתן לחזות מראש, כי על ידי פוגרומים בלבד לא תיפתר הבעיה היהודית בשטחי המזרח. מלבד זאת נועדה פעולת הטיהור, שבוצעה על ידי משטרת הבטחון לפי פקודות היסוד, לחיסול מקיף ככל האפשר של היהודים. לכן ביצעו ה'זונדרקומנדו', שאליהם צורפו כוחות נבחרים, פלוגות של משטרת העזר הלטבית, פעולות חיסול בערים וכפרים. גיוס פלוגות החיסול בוצע ללא הפרעה". 

במחתרת

אחרי האקציות הגדולות, כאשר בגיטו הקטן נשארו רק כארבעת אלפים וחמש מאות יהודים בתנאי מחנה עבודה קשים מן המקובל בגיטאות אחרים, הרגישו הכל כי גם גורלם נחרץ. ואם כי הגרמנים, כדרכם, ניסו להרדים את החושים בטענם שהקומץ אשר נותר לפליטה הוא בבחינת "נוצליכע-יודן", יהודים שהמאמץ המלחמתי הגרמני זקוק להם עקב חיוניותם, הלכה ונתחשלה ההחלטה, שאם הגרמנים יערכו עוד פעם "אקציה" – לא ילכו עוד ולא יובלו עוד כצאן לטבח. הפעם יתנגדו בכוח לכל נסיון גרמני להשמידם. על אף שידעו יפה כי יד המרצחים תהיה על העליונה. אם נגזר עליהם למות – יהיה זה מוות תוך כבוד.

בגיטו מתארגנות מספר קבוצות מחתרתיות, ביניהן קבוצת מחתרת בית"רית, המתכוננת לקראת הבאות. בימים הבאים מתאחדות כל הקבוצות ודוברם של הבית"רים הוא חונן רבינוביץ.

המחתרות שיגרו למשטרת הגיטו אחדים מחבריהן כדי להיעזר בהם בהברחת נשק לתוך הגיטו, ביניהם גם הבית"רים לוליק הנקין ומאטיסון.

קבוצות יהודים היו יוצאות מדי בוקר לעבוד במחסני הנשק הגרמניים אשר ב"פולוורטורם" (מגדל אבק-שריפה). בין היוצאים גם חברי המחתרת. הללו היו "מושכים" מן המחסנים חלקי רובים, אקדחים, רימונים ותחמושת, וביום המיועד להעברת הנשק לגיטו היו השוטרים היהודים דואגים לכך, שחברי המחתרת המבריחים יעברו בשלום דרך שער הגיטו. את הנשק היו מחביאים בבתי החברים.

ראשי המחתרת מתכננים חפירת מנהרה דרכה יוכלו לסגת מן הגיטו בשעת "אקציה", באם פעולות ההתנגדות לא תצלחנה או כאשר לא יאזרו עוד כוח להחזיק מעמד מול הכוחות הגרמניים העדיפים.

ראשי המחתרת גם הבינו שלא יוכלו לסגת מן הגיטו אל תוך חלל ריק. עליהם להכין בעוד מועד בסיסים לשם יגיעו אחרי עזבם את הגיטו. הם מחפשים קשר עם קבוצות פרטיזניות שכאילו פועלות בסביבה.

ואכן הוקם הקשר. בחודש אוקטובר 1942 יוצאת מן הגיטו קבוצה בת עשרה איש, ביניהם גם בית"רים, אחד מהם מאיר דננמאן, כדי להיפגש עם הפרטיזנים, להשתלב ביחידתם ולשגר בחזרה לגיטו שליחים כדי להוציא קבוצות נוספות ולהעבירן ליערות. 

בגידה, חיפושים והרג

במקום פרטיזנים, קידמו את פניהם אנשי הגסטאפו. הם הוסגרו על ידי המקשרים. הגרמנים הובילום בחזרה העירה לחקירות. אחדים מצליחים לברוח מידי הגרמנים, ביניהם דננמאן.

הגרמנים מחליטים לחסל את המחתרת. בתור הראשון נאסרים אנשי המשטרה היהודים, תוך תואנה שעזרו לאנשי המחתרת.

השוטרים, קרוב לשלושים איש, מובלים למגרש אשר בתוך הגיטו. בו במקום עורכים הגרמנים חיפושים בתוך כליהם וכיסיהם. השוטרים הרגישו כי הכיכר מוקפת אנשי גסטאפו חמושים ולועי מכונות היריה מופנים כלפיהם. אחד השוטרים הפליט – "חברה, המצב רע. הבה נברח".

החלה מנוסה לכל העברים כשמכונות היריה קוצרות בהם את קציר המוות.

הבית"רי לוליק הנקין מצליח לברוח ולקפוץ מעבר לגדר הגיטו, אך הוא נתפס מיד על ידי הגרמנים ונורה במקום.

שוטר, דמסקי שמו, מצליח גם הוא לברוח. הוא מגיע לבית והיהודים מחביאים אותו במרתף. כעבור שבועיים מגלים הגרמנים את מקום מחבואו ומוציאים אותו להורג יחד עם שלושת היהודים שהסתירוהו בביתם.

אחד השוטרים, איזרעלוביץ, ניצל מתחת לגוויות חבריו. כדורי הרוצחים לא פגעו בו. הוא ציפה עד לרדת החשיכה, ניער את הגוויות מעליו, חמק מן הגיטו ושם פעמיו ליחידת היהודים שעבדו בגסטאפו⁵. אלה החביאוהו מעיני הגרמנים. בד בבד עם הוצאתם להורג של השוטרים, החלו הגרמנים בחיפוש אחרי נשק בגיטו ומאסרים. בבתיהם של חלק מן האסורים היה חבוי נשק, אך אנשי המחתרת הספיקו להוציא את הנשק ממחבואו ולהעביר אותו באישון לילה למקום אחר. חיפושי הגרמנים בבתי האסירים העלו חרס. גם האסירים מצדם הכחישו כל שייכות למחתרת ולנשק והם שוחררו.

יחידת העבודה בגסטאפו לא הצליחה להצפין את הניצול מגיא ההריגה לאורך ימים והוא נאסר על ידי הגרמנים. בחקירות שנערכו לפי מיטב השיטות של הגסטאפו, לא החזיק האסיר מעמד וסיפר, כי השוטרים אמנם עזרו למחתרת. הוא מוביל את אנשי הגסטאפו למקומות מחבוא הנשק, אך הם ריקים. על אף זאת נראה היה שהגסטאפו הצליחה ללמוד משהו מפיו, כי יום אחד נאסר איש מחתרת פעיל בשם פריידברג. אך בטרם נלקח לחקירה, הוא מצליח להתחמק מתחנת המשטרה ולברוח מידי שוביו. 

הרעל הגואל שנשטף

הגרמנים הציגו להנהלת הגיטו אולטימטום, שעל פריידברג להתייצב בפניהם תוך עשרים וארבע שעות, ולא – הם יערכו "אקציה".

בתום המועד הלך פריידברג להתייצב בפני הגסטאפו. לפני לכתו בלע מנה של רעל וקיווה כי בעוד שעה קלה יוציא את נשמתו.

משטרת הגיטו היתה כעת מורכבת מיהודים שהובאו מגרמניה. אלה שמו לב שפריידברג אינו יציב על רגליו ועושה רושם של אדם שחושיו מטושטשים, הם הבינו את פשר הדבר וציוו לעשות לאסיר שטיפת קיבה. כאשר חזר לאיתנו הוא נלקח לחקירה, אך לא היה בכוחו לעמוד בעינויים וגילה את מקום מחבוא הנשק.

נוסף לנשק מצאו הגרמנים במחבוא רשימה של כשלוש מאות חברי המחתרות, ביניהם שמות הבית"רים ודוברם חונן רבינוביץ.

חונן נאסר. הוא לא ידע את שקרה לפריידברג וגם הוא בלע כמות רעל בלתי מספקת. השוטרים טיפלו בו כשם שטיפלו בקודמו. הוא נחקר ארוכות, אך לא הצילו דבר מפיו. אולם הם, הגרמנים, כבר לא נזדקקו הרבה לעזרתו. הם ערכו מאסרים לפי הרשימות שבידיהם, וכאשר אספו את כולם – הוציאום להורג.

כפי הנראה, מסר איזרעלוביץ גם את שמות מיטיביו-מחביאיו, כי יום אחד נאסרו כל אנשי היחידה ונורו למוות אחד אחד, ובין הנרצחים גם איזרעלוביץ. 

קיצה של המחתרת

כך בא הקץ למחתרת המאורגנת בגיטו ריגא, מחתרת אשר לא הספיקה להתגבש ולהתארגן די צרכה, אשר לא הספיקה להכין תוכניות ממשיות למרד, להתנגדות ולמלחמה בגרמנים, מחתרת אשר בשלב חיסולה היה לה קצת נשק והרבה רצון טוב וכוונות טובות שלא הגיעו לידי מימוש. וכך ירדו צעירים אלה שאולה יחד עם חלומותיהם על פעולות מרד ומלחמה בגרמנים ופעולות נקם ושילם במרצחים.

היה זה בסוף חודש יוני 1943, בתקופה שפחד הגרמנים וזהירותם גדלו כתוצאה ממרד גיטו ורשה.

רבותינו אמרו ש"מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה". הכנות אנשי המחתרת בריגא וכוונותיהם הטובות – מעמידות אותם בשורה אחת עם הלוחמים בפועל. שמם ינון לעולמים בזכרון העם.

לאחר מה שקרה בגיטו החלו הגרמנים בהקמת מחנות העבודה ב"קייזרוואלד" ועד לחודש אוקטובר 1943 הועברו לשם שאריות היהודים. הגיטו בריגא חוסל באורח סופי. 

קיצה של בית"ר

עם השמדת יהודי ריגא חלפה ועברה מן המפה הלטבית גם בית"ר, אותה תנועת נוער נהדרת, אשר כבשה בסערה את הנוער היהודי בארצות אירופה המזרחית, אשר חוללה תמורות כה גדולות ועצומות בדרך מחשבתו של הנוער ובדרכי פעולתו להגשמת הציונות הממלכתית. תנועת נוער זו, אשר לידתה וראשית צעדיה והתפתחותה נתרחשו בריגא, וממנה, מעיר זו, יצאה הקריאה אל רחבי תבל, קריאה שהדיה נתגלגלו מארץ לארץ, מיבשת ליבשת עד שבשורות בית"ר נמצאו רבבות מטובי הנוער היהודי ברחבי תבל.

על אף התפתחותה המהירה של בית"ר והתפשטותה על פני ארצות רבות, שמרה בית"ר לטביה על זכות ראשונים וכתר ההדר מתנוסס בגאון על ראשה משך שמונה-עשרה שנות קיומה הליגלי.

בבוא הסובייטים ללטביה, ב-17 ביוני 1940, מנתה בית"ר כאלפיים צעירים וצעירות. בריגא בלבד מאוגדים קרוב לשבע מאות בית"רים בשלושה קנים. בראש בית"ר לטביה עמד דוד ורהפטיק, שהיה גם הנציב האחרון בארץ זו. דוד, שזכה לנהל את בית"ר ולראותה בכל זוהרה, נבצר ממנו להנחותה בימיה הטרגיים וללוותה לדרכה האחרונה; ימים ספורים לאחר באו הרוסים נאסר על ידם. משך שמונה חודשים הועבר מבית סוהר אחד למשנהו, עמד בחקירות רבות עד שב-4 באפריל 1941 נשלח לארץ גזירה, לצפון הרחוק – וורקוטה.

בית"ר קיפלה את דגליה. קיימת בית"ר במחתרת. נעשים נסיונות לעזוב את שטח הכיבוש הרוסי לכיוון שבדיה, דרך רוסיה לעבר גבול אפגניסטן ופרס. הכשלונות הם רבים. ההצלחות מועטות. רק בודדים מצליחים להבקיע לעצמם את הדרך לארצות החופש, והמוני הבית"רים הנלכדים בין המיצרים שומרים על הרעיון בעומק לבם ותקוותם עמם כי יומם עוד יבוא. רק פעמים ספורות מזדמן להם עוד להיפגש בצוותא – בעצרות זכרון לזכרו של ראש בית"ר, שהם עורכים בתקופת השלטון הסובייטי ושנים לאחר מכן, תחת הכיבוש הגרמני – בגיטו ובמחנות העבודה.

בראשית קיץ 1941 עורכת ה-נ.ק.וו.ד. (הבולשת הסובייטית) מאסרים בין פעילי בית"ר ומפקדיה, לפי רשימה הנמצאת בידיה שהומצאה לה על ידי קומוניסטים יהודים. הם, הקומוניסטים היהודים, עדיין לא יודעים כי בעוד שבועות מספר יחרץ גם גורלם על היותם יהודים וכי הקומוניזם לא יעמוד להם להצלתם.

לסיביר הרחוקה ולפאתי הצפון המכוסה קרחון נשלחים קציני הנציבות ומפקדי בית"ר. מהם שהצליחו משך הרבה שנות מאסר, עינויים, רעב וכפור, להחזיק מעמד ולזכות להגיע לחופי המולדת – מדינת ישראל ולראות בהתגשמות חלום נעוריהם, כמו הנציב דוד ורהפטיק, קציני הנציבות דוד קרשטאדט, בנימין מינקוביץ, ב. הרצברג, ל. מדליה ואחרים, ומהם שלא עצרו כוח ונספו במחנות העבודה בערבות רוסיה או כתוצאה מן העבודה המפרכת במחנות, כמו:

אהרן דב גמזו – יושב ראש מרכז הצה"ר בלטביה וציר לשני קונגרסים ציוניים. מת במחנה הסגר בשנת 1940.

ישעיהו טול – מראשוני הצה"ר ומראשי הקורפורציה "חשמונאים", מת בשנת 1953.

משה יוסף זוסר – מוותיקי בית"ר. מת אחרי ישיבה ממושכת בשני מחנות הסגר בשנת 1960.

נתן מיכלין – מהבית"רים הראשונים בעולם, נציב בית"ר בלטביה וקצין שלטון בית"ר – מת במחנה הסגר ב-1942.

זלמן פייגין – קצין נציבות. מת ב-1958.

מיכאל צמל – מוותיקי בית"ר והצה"ר. מת במחנה הסגר ב-1943.

בפלוש צבאות היטלר לרוסיה – ברחו בית"רים רבים עם הצבא הרוסי הנסוג. רבים אחרים התגייסו לצבא הרוסי, אך רובם נשארו תקועים ונתונים יחד עם משפחותיהם ושאר יהודי לטביה לחסדם של הגרמנים. פרט לבודדים, ניספו כולם ב"אקציות" השונות. בגיטו הקטן נשארו רק כמה עשרות בית"רים ומאלה נשארו לפליטה ספורים בלבד. ביניהם שלמה קור, מפעילי וראשי בית"ר והצה"ר במחנות העקורים בגרמניה, אליעזר קרשטאטט, ישראל פינקלשטיין, חיים סמיצקוביץ, האחים מנדל ויוסף שטיין ואחרים.

הקורבן הראשון מבית"רי ריגא שנפל חלל מידי הגרמנים היה זורח קור.

זורח היה מפקד "תיאודור הרצל", ספינת הספר הימי של בית"ר לטביה לאימון מלחים, ובוגר בית הספר לקציני-ים של בית"ר בצ'יוויטאווקיה שבאיטליה. הוא שירת על האוניה "שרה א" כמפקד אשמורה וקיבלה תעודת רב-חובל לשייט ים-תיכוני.

לאחר בוא הרוסים עלה לשרת באוניית סוחר לטבית כקצין ראשון, תוך כוונה שיצליח להגיע לשטחים חופשיים, להתחמק ממנה ולעלות לארץ.

ביום פרוץ מלחמת רוסיה-גרמניה עוגנת האוניה בנמל גדינה. הגרמנים תופסים אותה, שובים את הצוות ומורידים אותם לחוף לחקירות. כעבור ימים מספר הם משוחררים, חוזרים לאונייתם ומפליגים. אך זורח לא חזר. אנשי הצוות מלשינים עליו כי הוא יהודי. הוא נחקר קשות על ידי הגרמנים ועומד בגבורה בכל העינויים ולבסוף נרצח על ידם. הי"ד! 

הערות:

1. בראש ארגון זה עמד הלטבי אלכסנדר צוקורס הנודע לשימצה במעשיו האכזריים האל-אנושיים. והמכונה תליינם של יהודי לטביה. אחרי המלחמה הסתתר בברזיל. אנשי קומנדו ישראליים גילו אותו, פיתוהו לאורוגוואי בענייני מסחר ושם הרגוהו. הדבר נתפרסם בעולם כולו.
2. על ה"איינזאצגרופן" ראה חוברת מס' 1, ניסן תשכ"ז, הוצאת מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים.
3. הדו"ח נשלח ב-31 בינואר 1942 וכולל את התקופה עד ה-15 באוקטובר 1941.
4. במקום אחר באותו דו"ח הוא כותב: "בלטביה הוצאו עד כה להורג בסך הכל שלושים אלף יהודים, חמש מאות חוסלו בפוגרומים בריגא".
5. היו אלה פועלים רגילים, לא סוכני גסטאפו ולא עבדו בשירותם, אלא בעבודות שחורות בלבד.