סיפורו של קלמן פרבר על פייבל איליטוביץ – מומחה לקריאת כף היד מווילנה

יומן חיים לזר, 26.7.1970

ביום שלישי בקרני בביתנו ר' קלמן פרבר, יהודי אדוק ואדם נחמד, שהיה בגטו וילנה. הוא בעצמו איש אולקניקי וכעת מכהן כקצין מחוז רמלה מטעם משרד הפנים. נדמה לי שבראשונה פגשנו אותו בלובלין בשנת 1945 ומאז אנו מיודדים, אם כי נפגשים לעתים רחוקות או רק בהזדמנויות שונות. הוא עורך ספר וילייקה הישנה – ספר זיכרון, ומכיוון שבו משולבים גם סיפורים מווילנה הוא בא לבקשני להשאיל לו מספר תמונות. נתתי לו את התיק צילומי וילנה בחפץ לב, והוא בחר מה שבחר והבטחתי לו לעשות העתקים מהם.

למר פרבר ידע רב בכירומנטיקה – בתורת קריאת קווי היד. הוא הודה שאינו מאמין בראיית העתיד בקווי היד אך בהחלט מאמין שלפי קווי היד אפשר לקבוע את אופיו וטיבו של האדם. הוא היה תלמידו של בחור הישיבה החסיד פייבל איליטוביץ המפורסם בווילנה. פייבל זה היה נודע ומפורסם מעבר לגבולות עירו ורבים מאוד היו רובצים על פתחו לשאול בעצתו אפילו בענייני מסחר ועסקאות שונות ובוודאי דורשים לדעת את עתידם. פייבל היה גדול בתורה זו, גם גדול בתורה ואדוק והכול ראו בו כאין נביא.

לדברי מר פרבר, כבר ב-1938 הוא ניבא כי תפרוץ מלחמה, כי רבים מאוד באו אליו וקו החיים שלהם על כף היד היה מופסק – בכמויות בלתי רגילות ובכוח ההיגיון הסיק מכך, כי מגפה גדולה לא נראית בעין, גם לא נראה היה שתהיינה פרעות ועל כן המסקנה היא מלחמה וזאת, כשאיש לא האמין כי אכן תפרוץ מלחמה.

כאן סיפר מקרה מעניין מזמן שלוט הפולנים בווילנה. היו תאי מחתרת קומוניסטים יהודיים וצריך היה להעביר חומר בלתי לגאלי מודפס בוורשה. היו שתי דרכים לוורשה, לנסוע ברכבת המהירה ובדרך הקצרה, אך כאן הייתה ביקורת המשטרה חמורה יותר ועל כן גם הסכנה להיתפס ולהיאסר גדולה יותר, והייתה דרך ארוכה יותר ברכבת מאספת, שנסעה סחור סחור וכאן כמעט ולא הייתה ביקורת משטרתית או חלשה מאוד ובלתי קפדנית. את החומר צריכים היו להוביל שתי קבוצות. יותר נכון, חלק שניים-שלושה אנשים וחלק – בחור אחד. והממונים עליהם בנותנם את ההוראות סיפרו להם כמובן על הדרכים המסוכנות והפחות מסוכנות, אך את ההכרעה איך לנסוע השאילו בידיהם.

והנה קרה, שהבחור נסע ברכבת במהירה והמסוכנת ועבר בשלום, הגיע לתעודתו וחזר בשלום. ואילו האחרים שנסעו בדרך הבטוחה נתפסו ונאסרו. הדבר עורר חשד על הבחור שבוודאי הוא אינו אלא סוכן משטרה חשאית שתול וכי הוא מסר למשטרה על חבריו. הוא נקרא לבירורים שנמשכו הרבה זמן וכלום לא עזר לו. בית משפט מחתרתי הוציא את גזר דינו למוות, שיש לחסל אותו. כשנודע לבחור הדבר – פנה לממונים וסיפר להם, אם כי בבושת פנים, שקומוניסט יאמין בדברי הבל, כי לפני הנסיעה הלך לשאול בעצת פייבל, וזה ייעץ לו לנסוע בדרך המסוכנת, ואכן כך עשה.

מנהיגי הקומוניסטים נדהמו לשמוע את הסיפור, אך מכיוון שבחיי אדם ובמהימנות חברים מדובר – הלכו לפייבל לוודא אם נכון הדבר. ובינתיים כבר עברו כחודשיים ובביתו של פייבל יום יום מאות אנשים ואיך יזכור את הדבר?

לאחר ששאלו אותו אם אי-פעם פנה אליו מישהו לשאול על הדרך שעליו לנסוע, אמר פייבל שאינו זוכר, אך תמתינו קצת. הוא קם משולחנו, התהלך איזה רגעים על פני החדר ואימץ את זיכרונו ולבסוף נעצר בפניהם ואמר: איני יודע וגם לא שאלתי במה מדובר, אך אני נזכר שלפני כחודשיים בא אלי בחור לשאול בעצתי ואמר שלפניו שתי דרכים – ארוכה ובטוחה, קצרה ומסוכנת – איך לנהוג? ייעצתי לו לנסוע בדרך הקצרה והמסוכנת, ושוב מבלי לשאול למטרת הנסיעה, דחיפותה, חשיבותה וכו', וזה כל מה שאני יכול להיזכר.

כמובן שהבחור ניצל.

פייבל עצמו נספה באקציה של "יום כיפור" בגטו וילנה, ומר פרבר מספר, שימים מספר לפני זה ראה אותו ופייבל אמר לו, אני מרגיש שכעת אני מוכן לעלות כקרבן עולה ולקדש את שם ישראל. לדברי פרבר ידע פייבל שקיצו קרוב והיה נכון לקבל את גורלו.

למותר יהיה להוסיף שבפרוץ המלחמה אמר פייבל, כי זמנים נוראיים מתרגשים ובאים לעם היהודי.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות