עדה יפה ז"ל (במלאות שלושים למותה)

עדה יפה ז"ל

(במלאת שלושים למותה)

 

עדה יפה – לבית לזר – לא הייתה עסקנית ציבורית במובנו המקובל של מושג זה. לא הייתה חברה בשום מרכז או הנהלה ולא יצגה איש. היא הייתה אחת מאנשי השורה בצבא הציוני אשר בגולת ליטא, ובעשור האחרון לחייה שילמה את המחיר המלא בגלל אלה שלא קלטו בזמנו את זעקתו המרה של מנהיג הדור: "באם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אותכם!" הגולה חיסלה את משפחתה הקטנה.

עדה נולדה בשנת 1907 בפוניבז' דליטא, בה קיבלה את השכלתה התיכונית. בנעוריה למד תלמוד, הלכה ואגדה. הייתה זו תופעה נדירה לגבי נערה בימים ההם, ואף על פי כן הצטיינה והתבלטה בין הנערים. על אף העובדה שהייתה באווירה הספציפית של תלמוד וקבלה, גילתה חשק ורצון לקריאת הספרות העברית הישנה וזו של תקופת ההשכלה, וכן מצאה פנאי לקריאת הספרות הרוסית המקורית והמתורגמת. כאחד היא רכשה ידיעות בשפה האנגלית והגרמנית ולמדה את הספרות שנכתבה בלשונות אלה במקורן.

בהיות בת שש עשרה נמנתה על מייסדיו ומנהליו של "על המשמר" – ארגון דוברי עברית. הצטרפה לתנועת "גורדוניה" והייתה חברה בה עד שנת 1928, בה באה בברית הנישואין עם משה יפה י"ד – אדם בעל השכלה גבוהה, מורה ומחנך עברי, ששמו נודע בכל רחבי ליטא. בשנת 1936 נולד לה בן.

אך שנים ספורות בלבד נהנתה עדה מחיי משפחה מאושרים ושלווים. פרצה המלחמה והארץ נכבשה על ידי גיסותיו של היטלר. כבר בימים הראשונים שלאחר הכיבוש נלקח ממנה בעלה, אשר יותר לא ראתהו. היא הועברה לגיטו, שם נאבקה קשות ברעב ובמחסור. בשנת 1944 נלקח ממנה ילדה היחיד – והוא אז בן שמונה! כעבור זמן קצר הוחרד הגיטו מן הידיעה המדהימה כי הילדים הושמדו במיידנק.

עדה נלקחה למחנות העבודה בגרמניה בקיץ 1944. היא הועברה ממחנה למחנה – משטוטהוף לברגן-בלזן, ומכאן לניישטט-הולשטין בדרך הים. אונית העצורות הופצצה מן האוויר בדרכה ועדה הייתה אחת מן המעטות שניצלו מן הטביעה. בשארית כוחותיה הגיעה אל החוף, בשעה שנכבש מידי הגרמנים על ידי צבאות האנגלים. תשושה וחסרת-אונים הועברה לבית חולים צבאי בריטי.

עם החלמתה חוזרת היא לברגן-בלזן הכבוש על ידי בנות הברית. נוסעת היא לשם על מנת להשתתף בסמינר שהוקם להכשרת מדריכים לשארית הפליטה. כאן מקבלת היא לראשונה את הידיעה כי אחיה ניצל מן השואה.

כבר בהיותה בגיטו ואחר כך במחנות העבודה בגרמניה החלה עדה מבינה עד כמה צדק ראש בית"ר בתורתו ובקריאותיו. מלחמת המחתרת העברית במולדת נעשתה קרובה ללבה יותר ויותר. היא מצטרפת לבית"ר, ובהגיעה לרומא מתמסרת לעבודה במחלקת הארגון של בית"ר, מבלי שדבר זה יפגע בעבודתה בין הפליטים באיטליה. באותו פרק זמן הייתה חברה באגודת הסופרים של שארית הפליטה וערכה חוברות רבות לחינוך והסברה לנוער.

בקיץ 1947 הגיעה ארצה, נכנסה לעבודה בהסתדרות העובדים הלאומית ואחר כך בקופת חולים הלאומית, בה עבדה עד יומה האחרון.

כמו בגולה כן גם בארץ לא הפכה עדה לעסקנית: המשיכה במולדת את עבודתה בין אנשי השורה. כמאז ומתמיד עשתה את עבודתה ברצינות רבה, תוך אחריות ומסירות המציינות את אופייה. חבריה בעבודה אהבוה והוקירוה. לא היה לה לא שונאים ולא יריבים. היא ידעה יפה לגשר בין הניגודים השונים ושימשה מקור עידוד וסעד לרבים מחבריה. הייתה איש שיחה נוח, ללא הבדל מהו נושא השיחה. היא ידעה להסתיר את המתרחש בלבבה פנימה ולכסות על כאבה בבת-צחוק ידידותית ומעודדת, בה בשעה שהיא עצמה הייתה נזקקת ביותר לדברי נחמה ועידוד. ואך מעטים מאד ידעו כי פצעי נפשה מימי הגטו לא הגלידו ולא יגלידו לעולם. ואף אמנם כרעה לבסוף תחת נטל כאבה: היא נפלה על ערש-דווי, הועברה לבית החולים, אך מאמצי הרופאים והידידים להצילה היו ללא הועיל: היא עייפה מן החיים. לא עמד בה לבה בגעגועיו ובזכרונותיו, הגולה חיסלה את בני ביתה וסיוט הגולה חיסל אף אותה לבסוף. לבה פקע ופתיל חייה ניתק…

דמותה היקרה והחביבה תישאר לעד לנגד עיני מעריציה ואוהביה, וזכרה לא ימוש לעולם.

 

יוסף פעמוני

 

חרות 25.12.1951

שינוי גודל גופנים
ניגודיות