על אודות

ביוגרפיה של חיים לזר

(נולד ב-31.5.1914 נפטר ב-31.8.1997)

חיים לזר-ליטאי

חיים לזר-ליטאי, היה פרטיזן ביערות רודניקי ונארוץ', איש בית"ר, היסטוריון וסופר. הוא נולד בעיר פוניבז', שבליטא, בשנת 1914 – תחילת מלחמת העולם הראשונה. חייו הבוגרים עוצבו במלחמה העולמית השנייה. חיים לזר הצטרף לבית"ר בגיל עשר, לאחר ששמע נאום של זאב ז'בוטינסקי בעת ביקורו בליטא. כשפרצה המלחמה שהה בווילנה לצורך לימודים ונקלע בימים קריטיים אלה לגטו, שם היה חבר מחתרת הפפ"או (ארגון הפרטיזנים המאוחד) מטעם תנועת בית"ר. נציג המחתרת מטעם בית"ר, שהיה חבר טוב וידיד נפש של לזר היה יוסף גלזמן הי"ד.

לאחר יציאתו של לזר מגטו וילנה ביולי 1943 פעל כפרטיזן ביערות הסובבים את העיר. בפעולה נגד רכבת נשק גרמנית איבד את ידו הימנית, אך לימד את עצמו להשתמש ביד שמאל ומעולם לא חדל לכתוב ולתעד את תקופת השואה ואת זכר חבריו שנפלו בה.

אמו בתיה נפטרה בעודו ילד, ארבעה מאחיו ואחיותיו עלו לארץ-ישראל עוד לפני המלחמה והוא נותר בליטא עם אביו אליהו ועם אחותו שרה שנספו במלחמה בעירם פוניביז'. אחותו עדה יפה ניצלה אף היא אולם איבדה את בעלה ואת בנה הפעוט שנרצחו בידי הגרמנים בגטו קובנה. היא שרדה את מחנות המוות.

אחרי המלחמה הלך וחזר בדרכי ארגון "הבריחה" והגיע לאיטליה, שם היה פעיל ביותר ושימש נציב בית"ר. הוא עסק בארגון העלייה ה"בלתי לגאלית", עד שעלה בעצמו על ספינה רעועה בשם "טרנסילבניה" עם רעייתו חיה לבית שפירא והם הגיעו לחופי ארץ-ישראל ב-15 במרץ 1947. למחרת אותו יום גורלי, ב-16 במרץ, נולדה בתם הבכורה שרה אוסצקי-לזר.

מיד עם הגיעו לארץ החל לפרסם מאמרים בעיתונות על קורותיו בשנות השואה וספר אישי על גטו וילנה – חורבן ומרד (1950). מכאן ואילך הקדיש עצמו להנצחה, לתיעוד ולמחקר מצד אחד, ולמאבק נגד נרמול היחסים עם גרמניה ונגד הסכם השילומים מן הצד השני. בנוסף, עסק במחקר ובכתיבה על חלקם של אנשי בית"ר בהתנגדות במלחמת העולם השנייה ובמלחמות ישראל. אחד ממחקריו המרכזיים חשף את קיומו ואת תפקידו המרכזי של הארגון הבית"רי  Z.Z.W "ארגון צבאי יהודי" (אצ"י) במרד גטו ורשה.

בשנות השבעים הקים את "מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים" במרתף "מצודת זאב" – בית ז'בוטינסקי, ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב. בסדרה ארוכה של פרסומי המוזיאון לאורך השנים, הביא עשרות עדויות, מסמכים ומחקרים על הנושאים הללו. ספרו האחרון, בית"ר בשארית הפליטה, הופיע מעט לפני פטירתו בשנת 1997.

כחמישה עשורים עבד כמנהל המרכז בקופת חולים לאומית והיה אחראי על הסניפים בכל הארץ. הוא היה חבר בארגונים רבים שהוקמו בישראל לאחר השואה – בהנהלת יד ושם, ארגון הפרטיזנים והלוחמים, ארגון נכי מלחמה וגם באגודת הסופרים.

מאז הגיעו ארצה ועד יומו האחרון חי בתל אביב עם רעייתו חיה נולדו להם שני ילדים וארבעה נכדים.

ספרי חיים לזר-ליטאי

עזבונו הספרותי של חיים לזר-ליטאי:

ספרו הראשון של חיים לזר, "חורבן ומרד", הופיע בשנת תש"י (1950) הספר בעל אופי אוטוביוגרפי ומגולל את קורות ארגון הפרטיזנים המאוחד (פפ"או) בגטו וילנה ולחימת הסופר ביערות כפרטיזן.

ספרו "אף על פי" על העלייה ה"בלתי לגאלית" זיכה אותו בפרס ז'בוטינסקי לשנת 1958.

"מצדה של ורשה – הארגון הצבאי היהודי (זז"וו) בגטו ורשה" חשף את עלילות הגבורה של הארגון הבית"רי במרד גטו ורשה שכמעט וירדו לתהום הנשייה מפאת שכחה והשכחה מכוונת. הוא מבוסס על גביית עדויות ואיתור מקורות.

ספריו "מבצר עכו" ו"כיבוש יפו" מתייחסים לאירועים היסטוריים, שהתרחשו על אדמת ארץ-ישראל על סף התקומה, להם היה המחבר עד.

ספרו האחרון, "בית"ר בשארית הפליטה" הופיע בשנת תשנ"ז (1997) השנה שבה נפטר. בספר מתייחס לזר לפועלם של שרידי הנוער הבית"רי בימי ארגון "הבריחה" וההעפלה.

לזר היה עורך 83 חוברות הפרסומים של מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, החל מהחוברת הראשונה שראתה אור באפריל 1967 ועד החוברת האחרונה שיצאה באוקטובר 1997, במלאת "שלושים" לפטירתו. במסגרת זו כתב ביוגרפיות של הבית"רים: יוסף גלזמן, זלמן לוינברג (בשיתוף עם חיה לזר) וד"ר יעקב רובין.

חיים לזר במוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, 1994

רשימת ספריו:

  • חורבן ומרד, הוצאת משואות, תל אביב, 1950.
  • כיבוש יפו, הוצאת של"ח, תל אביב, 1951. (הדפסה חוזרת בהוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1981).
  • מבצר עכו, הוצאת של"ח, תל אביב, 1952. (הדפסה חוזרת בשנת 1962).
  • אף על פי: ספר עליה ב', הוצאת מכון ז'בוטינסקי, תל אביב, 1957. (הדפסה חוזרת בשנת 1959).
  • מצדה של ורשה: הארגון הצבאי היהודי במרד גטו ורשה (ה-ZZW), הוצאת מכון ז'בוטינסקי, תל אביב, 1963.
  • עדות מימי חורבן ומרד, בשיתוף עם חיה לזר, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1978.
  • פרקי בריחה, הוצאת מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, תל אביב, 1986.
  • בית"ר בשארית הפליטה 1945 – 1948, הוצאת מכון ז'בוטינסקי ומוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, תל אביב, 1997.

הספד מאת שרה אוסצקי-לזר, נובמבר 2007

לאבי, חיים לזר-ליטאי, במלאת עשור לפטירתו

 בארבע בבוקר איבד אבי את הכרתו, בדיוק בשעה שהנסיכה דיאנה ובן זוגה המצרי התנפצו אל קיר הכביש המהיר בפריס ועלו בסערה ציבורית השמיימה. רדיו טרנזיסטור ישן היה צמוד, כתמיד, לאוזנו, הוא שמע חדשות ביום ובלילה, בבית ובבית החולים. אף פעם לא אדע אם הלך לעולמו לפני ששמע על התאונה ההיא או אחריה. הוא אהב נשים בלונדיניות ויפות. אמי, אהבת חייו, חיה לבית שפירא אותה פגש כנערה ביער ופרש עליה חסותו, הייתה יפהפייה שחורת שיער וחוּמת עין. בשש בבוקר טלפנו מבית החולים וביקשו שנגיע כי המצב קשה. זה היה יום ראשון, עמדו לצנתר אותו שוב בשעה שמונה. הרופא הצעיר שהכיר את ספריו אמר שאין כבר מה לעשות והצנתור יהיה קשה, אולי יגרום לפיצוץ האורטא בצוואר. אבי בחר בסיכוי הקלוש להמשיך לחיות, כי תעוקת החזה הפכה בלתי נסבלת. בן שמונים ושלוש היה, צנום וקטן, דל גוף ובשר, משקל נוצה. מזה כמה שנים המעיט באכילה "כדי לא להכביד על הלב". רק הרוח האיתנה ורצון החיים העז שנולדו בגטו החזיקו אותו בחיים. במוצאי שבת ישבתי לידו עד שעה מאוחרת ב"איכילוב". מן החלון ניבטו השלדים של מגדלי עזריאלי שניבנו במהירות, נוצצים באלפי נורות. הוא אהב את הנוף העירוני הזה, תמיד ביקש מיטה ליד החלון. בידו החזיק את "הארץ" של יום שישי, אותו קרא מאל"ף ועד ת"ו, כמו בכל שבת. דיברנו על מאמר שהופיע במוסף "תרבות וספרות" ועל תגובת דובר מע"צ שהתפרסמה באותו יום למכתב שכתבתי למערכת בעניין עילגות השלטים בערבית, ועל כך שאפשר לנסוע שעות בגליל מבלי להיתקל בשם של כפר ערבי אחד על שלטי הדרך הירוקים, כאילו באמצעות השילוט אפשר למחוק את סח'נין ולהעצים את מצפה אביב. הוא לא אהב את המכתב, כפי שלא אהב את הדרך הפוליטית שבה בחרתי, שהייתה בעיניו סטייה. אבל הוא אהב אותי, אותנו, בני משפחתו הקטנטנה, אהבה עזה שאינה תלויה בדבר וללא שיפוט.

כל ימיו כתב יומנים, בידו השמאלית, היחידה, באותיות מיוחדות הנוטות בחזקה דווקא שמאלה. את הימנית איבד כשפוצץ עם חבריו הפרטיזנים רכבת גרמנית עמוסת תחמושת שחלפה בשולי היער. יומיים עמד בטרמפים למוסקבה, וכשהגיע נאלצו הרופאים לכרות את אמת היד שנמקה. כל ימיו נשך שפתיים בגלל "כאבי הצמיחה" בגֶדם, שגם הרפואה המודרנית לא מצאה להם מזור. בילדותי חשבתי שהוא טרומפלדור, אך כמה נסיעות לתל חי בי"א באדר הבהירו לי את ההבדל בין האבא החי שלצדי לבין האגדה החקוקה באבן. ערב ערב ישב בגבו אלינו, רכון על שולחן הכתיבה, כותב את אירועי היום הפרטיים והציבוריים בפרטי פרטים. בעיקר תעד את פעילותו הענפה בארגונים הרבים שבהם היה חבר פעיל: ארגוני הפרטיזנים והלוחמים, נכי מלחמה, שארית הפליטה, מועצת יד ושם, מסדר ז'בוטינסקי, תנועת החרות, הסתדרות העובדים הלאומית ועוד ועוד. למרות היותו איש נעים הליכות, רך דיבור ומבט, היו שני מקומות בהם הרשה לעצמו לפרוק את זעמו – מעל דפי היומן האישי שלו או כאשר עלה על בימת הנואמים וזעק נגד הסכם השילומים ונגד היחסים עם גרמניה. עשרות מחברות היומן מכילות הערות נוקבות ותובנות משעשעות על האנשים שסבבו אותו. הוא ידע להבחין בצביעות, ביוהרה, באי אמירת אמת – ובז להם.

"זכור את אשר עשה לך עמלק" היה אחד ההיגדים הראשונים שלמדתי בבית. בכיתה אלף הלכתי לקנות עפרונות בחנות המכולת השכונתית ביד אליהו, שבעליה היה תימני משכונת התקווה. חזרתי בגאווה ובאמתחתי עפרון צהוב ומחודד, אני זוכרת עד היום כמה רציתי כבר לכתוב בו, אך נשלחתי בבושת פנים להחזירו לחנות ולהסביר למוכר הנדהם כי אנחנו לא קונים שום דבר מתוצרת גרמניה. כך, הפינוק האין סופי ועטיפת החנק והחרדה המתמדת בתוכם גדלתי ככל בני דורי, ידעו גם גבולות ואיסורים שתחילה נִדמו בלתי הגיוניים אך במשך הזמן הפכו לטבע שני. שנים ארוכות סירבתי ללחוץ ידם של גרמנים, גם ידידים ושוחרי טוב, ונסעתי לברלין לראשונה רק לאחר מות הורי.

מיומו הראשון בארץ הציב אבי לעצמו מטרה לכתוב, לספר, להנציח, להיאבק בשגרת השִכחה. לכך נוספה מלחמה מקבילה וקשה לא פחות, נגד ההשכחה המכוונת של פעולת אנשי בית"ר בשואה ואחריה. ללא השכלה פורמאלית של היסטוריון הוא ליקט מכל הבא ליד, מסמכים ותעודות, צילומים דהים וחפצים מרוטים, גבה עדויות והעלה על הכתב זיכרונות וסיפורים של אלה שרצו לשתוק, אך הוא הכריח אותם לדבֵּר. כבר ב-1947, מייד עם הגיעו לארץ, פרסם סידרת מאמרים בעיתון "המשקיף", שקדם ל"חרות", בה סיפר את קורותיו במחתרת בגטו וילנה, בשורות הפרטיזנים ביערות רודניקי ונארוץ', בדרכי הבריחה לאחר המלחמה וכנציב בית"ר באיטליה, שם עסק בארגון שארית הפליטה וההעפלה, עד שעלה בעצמו על אחת האניות הרעועות, כדי שאמי, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, תוכל ללדת את ילדה הבכור [אני] במולדת ולא על אדמת אירופה הרוויה בדם בני משפחותיהם.

ספרו האוטוביוגרפי הראשון "חורבן ומרד" שיצא לאור ב-1951 סתר את המיתוס שכבר החל להתגבש בארץ סביב דמותו של אבא קובנר ודבר המרד (שלא פרץ) בגטו וילנה. באותן שנים של שלטון מפא"י לא היה לקולו כל סיכוי להישמע מעבר לחוגים הפוליטיים המצומצמים אליהם השתייך, אך הוא לא נרתע. בספריו הבאים תעד את כיבוש יפו על ידי האצ"ל ואת הפריצה למבצר עכו, את עליית אף-על-פי ואת הארגון הבית"רי שפתח במרד בגטו ורשה ועד היום נסתרות עלילותיו מן הציבור. לפרנסתו עבד כל השנים בקופת חולים לאומית, מקום שאפשר לו עשיית חסד. משרדו היה אתר עלייה לרגל לחולים ונזקקים. מתן בסתר וסיוע שקט שלא על מנת לקבל תמורה אפיינו אותו. אחרי שהבנתי שהוא לא טרומפלדור חשבתי שאולי הוא אחד מל"ו צדיקים שירדו אל העולם. כשישבנו שבעה, באו עשרות אנשים ואמרו: "אתם לא יודעים מי היה אבא שלכם. לא באמת הכרתם אותו".

באביב 1993 כשהוא כמעט בן שמונים, וחמישים שנה אחרי שהפנה את גבו לארץ הולדתו לבלי שוב, נעתר לראשונה להפצרותינו לחזור לליטא שהרימה את מסך הברזל. היה זה מסע מכונֵן אל עבר שמעולם לא פסק להיות הווה. אחרי שיטוטים ארוכים בסמטאות וילנה, נסיעה ליער הסמוך בו שימרו הסובייטים את ה"זמלאנקות" – שוחות החפירה שבהן הסתתרו הפרטיזנים, ומפגש מרגש עם עמיתיהם לפלוגה, שדבקו בקומוניזם בלהט ולא עזבו אחרי המלחמה, נסענו לפוניביז'. העיר השתנתה ללא הכר. כמה דולרים פוגגו את חשדו של ראש הקהילה היהודית בת 25 הנפשות שנותרה שם, והוא הוליך אותנו אל רובע היהודים ופתח שער לחצר שבמרכזה באר ואסם תבואה בנוי עץ. לכאן הביאו הגרמנים בלילה אחד עשרות גברים יהודים מבני הקהילה, ושרפו את המחסן עליהם. אולי שם הפך אביו אליהו לאפר ועלה השמיימה, מי יודע? מעולם לא הצליח לברר מה עלה בגורלו. כמה רחובות משם הצביע מלוונו על בניין גבוה ובו מאפייה, שריח משכר של לחם טרי עלה ממנה. מתחת לגג אפשר היה להבחין בסימני לוחות הברית השקועים באבן – זו הייתה ישיבה ד'פוניביז' המפוארת, שבה למד אבי בנעוריו. הוא החל לספור צעדים מן הישיבה לכיוון הנהר, ואחר כך מן הנהר אל העיר ולפתע עצר על כר דשא, מתחת לעץ עבות ואמר בקול חרישי ושנוק – כאן היה הבית! צילמתי אותו מכל עבר מצביע על הנקודה הירוקה באדמה שהייתה בית ילדותו. בשתיקה נכנסנו לבית הקפה הבודד והאפור שהיה שם, להירגע.

בשנותיו האחרונות נאלץ לבלות שעות ארוכות ביום בשכיבה. הוא בלע ספרים בִּמקום אוכל, רצה להספיק עוד ועוד. בעיקר ביוגרפיות, ולרוב באנגלית. ערמות של ספרים ועיתונים היו ליד מיטתו והוא היה צלול וערני עד הסוף, לא החמיץ שום אירוע וידיעה, למרות חולשתו, והביע דעה נחרצת על כל דבר ועניין. תשע שעות לאחר שהכרתו אבדה הפסיק לנשום בשקט. הוא ניצֵל רגע קצר בו יצאנו אמי, אחי ואני לשאוף אוויר מחוץ לבית החולים ולידו ישב רק בן זוגי הדומה לו באופיו השקט, המופנם, זה שאינו רוצה להבהיל, להטריח ולהדאיג. הקו על המוניטור התיישר ונשמתו הטהורה התעופפה מן החלון היישר אל חיקנו.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות