פרוטוקול עצרת זכרון במלאת שלושים וחמש שנה למרד גיטו ורשה

עצרת זכרון במלאת שלושים וחמש שנה למרד גיטו ורשה

במלאת שלושים ושלוש שנה למרד גיטו ורשה נתקיימו בארץ וברחבי העולם היהודי מאות רבות של עצרות זכרון לציון מאורע זה.

מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים ערך אף הוא עצרת זכרון, אור ליום כ"ז בניסן, בבית ז'בוטינסקי בתל אביב, בהשתתפות בית"רים, פרטיזנים, אנשי שארית הפליטה וקהל רב.

הטקס החל בהעלאת נרות לזכר הקדושים הגיבורים. בהדלקת הנרות נתכבדו:

אדם הרתאן – לזכר מורדי גיטו ורשה.

האחים אקשטיין – לזכר הנספים במחנה אושוויץ ובשאר מחנות המוות.

הגברת אנט שטיינגרטן – לזכר לוחמי המחתרת בארצות מערב אירופה.

דוד ארליך – לזכר הפרטיזנים.

בצלאל צ'ייקוביץ – לזכר החיילים היהודים בצבאות בנות הברית.

זלמן לונברג – לזכר חיילי הבריגדה מארץ ישראל.

מנחה העצרת מר חיים לזר אמר:

המרידות הראשונות נתחוללו בגיטאות שהיו כולם מבודדים מהעולם החיצוני, מהעולם הגוי. תושבי הגיטאות היו חסרי אמצעים, מעונים ומרודים ומדוכאים, מוכים, מופחדים מושפלים, למרות זאת מצאו עוז ואומץ רוח לאגור נשק, לשמור על צלם האדם, לשמור על כבוד ישראל ולהתקומם.

הרשימה ארוכה מדי מכדי לפרט את כל המקומות בהם נתחוללו התקוממויות, החל מלחווא הקטנה וגמור במרד גיטו ורשה, הידוע והמפורסם ביותר מכל המרידות בכל הגיטאות ואשר מסמל את המרד היהודי בכללו. מרד גיטו ורשה בממדיו הגדולים היה הראשון באירופה כולה, אשר התקומם ונלחם משך שבועות ארוכים. אף אומה ולשון, אף ארץ לא התקוממה נגד הכובש הגרמני המדכא על אף זאת שהם ישבו על אדמותיהם, ישבו בבתיהם, היו להם ממשלות, היו להם צבאות לפני המלחמה ובתוך המלחמה, היה להם נשק למכביר ואף אחד מהגויים האלו לא מצא עוז בנפשט לקום ולהתמרד, לקום ולהילחם נגד הכובש הגרמני.

הראשונים היינו אנחנו, היהודים. הראשונים להשמדה והראשונים ללחימה.

הערב נשמע סיפורים קצרים על הלחימה היהודית במלחמת העולם השניה, החל מפרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939.

בצבא פולין, שהיתה הקורבן הראשון של גייסות היטלר, נלחמו כמאה וחמישים אלף חיילים יהודים, רבבות מהם נפלו בקרבות הקצרים שנמשכו בסך הכל עד נפילת ורשה שמונה-עשר יום. אחד החיילים שנותרו בחיים, חבר הנהלת המוזיאון משה ירקוני, יספר הערב על שעבר עליו בימי המלחמה הראשונים: 

משה ירקוני:

הפולש הגרמני חצה את הגבול הפולני ביום שישי ה-1 בספטמבר 1939. משך יומיים נתחוללו קרבות עקובים מדם. ובאחת ההתקפות הסוערות של יחידתנו, בקרב כידונים פנים מול פנים, הצלחנו להתגבר על הגרמנים, להשמידם ולחדור לשטח הגרמני. אולם שעות מספר לאחר מכן, כשבגידת הפולנים היתה בעוכרינו ושום עזרה לא הוגשה לנו, נאלצנו לסגת נוכח ההתקפות העזות של הגרמנים.

משך ארבעה-עשר ימים ולילות צעדנו ללא מנוחה תוך קרבות קשים עם האויב הגרמני ליד העיר קראקוב והקרב האכזרי ליד הוויסלה בקרנצ'ק ובהפצצות איומות. כל אלו הפילו חללים רבים בקירבנו ומעטים נשארו בחיים. ואז נודע לנו כי המלחמה אבודה. פולין נכבשה על ידי הגרמנים.

לא רצינו ליפול בשבי הגרמנים. הסתתרנו, שלושה חיילים יהודים, אצל משפחה יהודית באחד הכפרים, פשטנו את המדים וחיפשנו דרך לחזור הביתה, שנמצא במרחק של מאות קילומטרים. ביום כיפור יצאנו ממחבואנו והלכנו לבית יהודי להתפלל. אחד מחברינו הלך לסייר בסביבה ובשובו לפנות ערב סיפר לנו על המקרה המזעזע: הגרמנים הוציאו מבית תפילה יהודים זקנים, הריצו אותם בשדה פתוח, התעללו בהם, גזזו את זקניהם, לאחר מכן שפכו עליהם בנזין והעלו אותם חיים באש. הגויים הפולנים, בתוכם גם כמה חיילים מהצבא הפולני המובס, שאיתם יחד עברנו את המלחמה בסבל ובהרג, עמדו בצד והזינו עיניהם במעשה זה שמחים לאיד.

זאת היתה המציאות שליוותה אותנו בכל תקופת האימים והסיוטים.

לכודים בידי המפלצת הנאצית הגרמנית בגיטו, עשינו במחתרת מאמצים אל-אנושיים למצוא קשרים ועזרה ולקבל נשק אצל שכנינו הפולנים, אך אלו הנחילו לנו אכזבה ובגידה. הראשון שפנה למכיריו הפולנים היה הבית"רי ליאון ולנה, שהוסגר לידי הגסטאפו והוצא להורג ביריה. מאוחר יותר נמצא קשר עם ארגוני המחתרות. קצין של הפרטיזנים, מוחה שמו, הסכים לקבל קבוצה של עשרים בחורים עם נשק לפרטיזנים ביערות. הם נפלו במלכודת הגרמנים ורק אחד הצליח להימלט. וכך חיו המוני העם היהודי בסבל, באימה, בזוועות, בסיוט השילוח למחנות הכפיה וההשמדה על אף זאת לא נשברו ברוחם. הם נאבקו בכל יכולתם, וכל חייהם היו בבחינת מרידה מתמדת.

אפילו במחנות ההשמדה היו גילויי עמידה על הנפש והיו מרידות שבחלקן הוכתרו בהצלחה. מרד כזה היה במחנה אושוויץ.

גם בטרבלינקה היה מרד בו חוסלו כמה קציני ס.ס., הסתערו על מחסן הנשק, פרצו את הגדרות ורובם נפלו בקרב, ורק בודדים ניצלו. מתוכנן בקפדנות היה המרד בסוביבור. בבתי המלאכה חיסלו בגרזנים ובסכינים שמונה-עשר קציני ה-ס.ס., דאגו גם לנתק את החשמל והקשר עם החוץ, ובהינתן האות התנפלו על מחסן הנשק וחיסלו תוך קרב שומרים אוקראינים ופרצו את הגדרות.

אין עוד פרשה מזעזעת ומחרידה כפרשת המיליון וחצי מיליון הילדים היהודים שדמם נשפך כמים בכל רחבי אירופה. כשנסתמנה אפשרות להציל עשרים וחמישה אלף ילדים ולהעבירם לשוודיה עד לאחר המלחמה, הודיע מיניסטריון החוץ של בריטניה על התנגדותו להצלת היהודים, כי אין לו אפשרות להבטיח את העברתם לארץ ישראל.

בני הדור שלנו למדו את הלקח המר וגמרו אומר לא עוד להיות נתונים לחסדי גויים. עלינו להילחם בחירוף נפש על קיומנו ועתידו של עמנו ומולדתו העתיקה והמתחדשת. 

זאב (ולדימיר) רוז'נסקי:

אני רוצה לספר כמה חוויות אישיות על הצלת יהודים בזמן המלחמה. לאחר חלוקת צ'כוסלובקיה הייתי קצין קשר וממונה הז'נדרמריה בכל הדרום לגבול צ'כוסלובקיה.

לילה אחד צילצל הטלפון במשרדי. מפקד הקטע הודיע שאיזה איש עומד באמצע הגשר והמשמר ההונגרי מתלבט אם להרשות לו לעבור או לא. באין באפשרותי להחליט דרך הטלפון, נסעתי למקום כדי לברר את העניין.

לעיניי נתגלתה תמונה מוזרה: באמצע הגשר המוביל מצ'כוסלובקיה להונגריה עמדה משאית ועל ידה איש צעיר וסימפטי עם אשתו. הוא היה יהודי בשם דוקטור דוגל, פרופסור בגימנסיה עברית. לקחתי את השניים אלי הביתה בז'ניובה.

בימים ההם לא הייתי כל כך בקי בענייני היהודים. לא ידעתי על תנועת ההברחה הגדולה של יהודים ממזרח אירופה ושאיפתם לעלות ארצה בכל מחיר. גם פרופסור דוגל סיפר לי שכל שאיפתו היא לעלות ארצה (פלשתינה, כפי שהוא בעצמו התבטא). עזרתי לשניהם לעבור את הגבול.

יום אחד בא אלי דוקטור קומארובסקי, שר הפרופגנדה של הממשלה האוקראינית בגולה, ודרש ממני נשק. כבוגר האקדמיה הצבאית בצ'כוסלובקיה ידעתי שדבר כזה גובל בבגידה. אולם היות ובימים ההם היה לי מגע עם כמה יהדים שארגנו נסיונות בריחה, כדי שלא יעבירו את היהודים למחנות הריכוז הגרמניים, נעניתי לדרישת דוקטור קומארובסקי, בתנאי שהוא ירשה לחמישים יהודים לעזוב את הארץ. ואחר כך נודע לי שיתר היהודים שנשארו במקום הועברו למחנות ההשמדה.

במשך הזמן עליתי בדרגה והועברתי לפרסבורג. הודות לקשרים שלי, שהגיעו עד לפרופסור טובה הידוע לשמצה, היה באפשרותי לעזור למטה ההברחות שהצליח להעביר יהודים רבים דרך הדנובה להונגריה. היו גם כאלה שדווקא בהונגריה היו בסכנה. את אלה היה צורך להעביר בחזרה לצ'כוסלובקיה, שם הצטרפו לפרטיזנים.

כך השתדלתי לעזור בהצלת יהודים מהשמדה, עד שהצלחתי בעצמי להגיע ארצה ולהיווכח שצה"ל ממשיך את גבורת המכבים, הפרטיזנים ולוחמי הגיטאות. 

אפרם ויכסלפיש:

הערב אספר רק חלק מדרכי מ-1941 ועד 1945. ברצוני להזכיר את אלו שעברו את הדרך הארוכה מלנינו עד ברלין. על הפגישות בין החיילים היהודים מיחידות שונות, הפגישות בין יהודים שנשארו בחיים במחנות, במחבואים וביערות. נפגשתי עם הרבה בית"רים שהיו בצבא פולין. אנחנו, שהיינו בהתחלה בצבא האדום, בנינו את הדיוויזיה הראשונה על שם קושצ'ושקה שהיה חלק מהצבא של פולין העממית. בצבא הפולני העממי היו כשבעים וחמישה אחוזים יהודים ועשרים וחמישים אחוזים פולנים.

הצבא הפולני התארגן עד הקרב הראשון בלנינו, בו הפציץ אותנו חיל האוויר הגרמני יום ולילה במשך שלושה ימים, את הצבא ובקרבות אלה נהרגו בערך כארבעת אלפים וחמש מאות חיילים, רובם יהודים.

קרב נוסף היה לנו על יד העיר זיכלין, לא רחוק מקוטנו, וגם כאן נפלו רבים מאיתנו. לאחר כיבוש זיכלין התקדם הצבא הפולני, יחד עם הצבא הרוסי, עד לאודרנייסר, שם התלקח קרב קשה עם הדיוויזיה השישית של הגרמנים.

מכאן והלאה היתה דרכנו מערבה רצופה קרבות עקובים מדם עד שהגענו ליום הגדול, יום כיבוש הרייכסטאג, כיבושה של ברלין והכנעתה של גרמניה. לא כולם זכו להגיע ליום הנצחון והערב נתייחד עם זכרם של כל הלוחמים, הקדושים והטהורים, שמסרו את נפשם על כבוד העם ועתידו. 

המנחה:

כאשר אנחנו היינו במזרח אירופה מהצד הזה, היינו בגיטאות ובמחנות ריכוז ובחזיתות, נלחמנו וסבלנו, חשבנו תמיד מה עושים היהודים בעולם המערבי כדי להצטרף למלחמה נגד משמידי עמנו, וכדי להציל יהודים ולו רק שארית הפליטה. במיוחד ניקרה במוחנו השאלה: מה עושים למעננו, למען העם היהודי, המובל לשחיטה ולהשמדה? מה עושה הישוב היהודי בארץ ישראל? נמצא איתנו אחד מראשוני המגייסים והמתגייסים לכוח העברי הלוחם בארץ ישראל, החטיבה היהודית – הבריגדה היהודית – ידידנו אליהו. 

אליהו גלעזר:

קשה להשוות את המלחמה של הצבאות הסדירים של מדינות אירופה עם מלחמת הפרטיזנים, עם מלחמת היהודים בגיטאות. קשה גם להשוות את תנאי המלחמה שלכם, של הפרטיזנים, של מורדי הגיטאות,של יהדות הגולה בתקופת שלטון היטלר למלחמת דה-לוקס שלנו במסגרת צבא סדיר.

אחת הסיבות של התגייסותנו היה הדחף העיקרי לקבוע בפני העולם שצבא עברי מופיע באירופה בחזית ומנסה לעשות משהו נגד היטלר ולמען שיחרור יהודים. וחשוב לזכור, שבתוך הצבא הבריטי היינו צריכים להילחם על זכותנו להילחם.

דרשנו להישלח לחזית. בתקופה ההיא הציבו אותנו הבריטים בארץ ישראל ודאגו לזה שגם בארץ ישראל נהיה פלשתינאים. הבית"רים היו בראש המאבק הזה כפי שלמדו את זאת ממוריהם, החלום להקים במלחמת העולם השניה צבא עברי במתכונת שהקים זאב ז'בוטינסקי במלחמת העולם הראשונה.

הסיבה השניה להתגייסותנו היתה רצוננו להגיע לאירופה לעזור ליהודים. למעשה, לא היינו מודעים שעד כדי כך הגיעו ממדי ההשמדה באירופה. גם בארץ ישראל היה קשה להאמין מה שאחר כך הפך למציאות. אבל רצינו לעזור.

ועוד סיבה היתה. רומל התקרב אז לגבולות ארץ ישראל. חשבנו שכחיילים בתוך המסגרת של הצבא הבריטי נוכל לרכוש נשק ולהעביר אותו לארץ ישראל, לתנועות המחתרת אצ"ל ולח"י. קיווינו גם שכאשר המלחמה תיגמר יכירו בהשתתפות במלחמה של העם היהודי ככוח לוחם ונבוא על שכרנו.

אחרי מאבק קשה על הזכות להילחם בתור יהודים נשלחנו למצרים וגם שם נאבקו הבית"רים על הזכות להילחם כיהודים. נגד הפקודה של הבריטים הנפנו מגן-דוד, ציירנו על המכוניות שלנו מגני-דוד והנפנו דגל עברי. הצבא הבריטי אסר עלינו לעשות את זאת. כאשר מפקדי הגדודים היהודים פקדו לענוד סמל פלשתינאי עם אותיות א"י, בעברית, צרפנו לזה את הסמל שלנו. התוצאה היתה שהואשמנו במרד בזמן מלחמה. שישים ותשעה מאיתנו נשלחו לעבודת פרך. בסופו של דבר נשלחנו לחזית איטליה. רק כאן נתנו לנו פרס – את הדגל העברי ואת הסמלים העבריים. ובאמצע יוני 1945 יצאנו לחפש יהודים במחנות וגילינו את מחנות המוות. באפינו עלה ריח בשר חרוך. נודע לנו על גודל האסון.

טעמנו גם את טעמה המתוק של נקמה בחזית איטליה, כאשר נפלו לידינו שבויים גרמניים ואחר כך, כאשר עברנו על רכסי ההרים של איטליה ולצידנו הרוגים של צבא היטלר. כאשר בתור ארוך של מכוניות הבריגדה משלושה גדודים נכנסנו למחנה פרנוואלד פרצנו כולנו בבכי, מכיוון שהאנשים שיצאו מהמחנות אחרי כל כך הרבה סבל יכלו לנשק את המגן דוד על המכוניות ולדבר איתנו. הבאנו להם את הרגשת השלום והאהבה שלנו. וכאשר בצפון איטליה עצרה הבריגדה והופיעו ראשונים שנשארו הפכה הבריגדה מצבא למוסד של הברחת היהודים מאירופה המזרחית מערבה, לחופי הים התיכון, כדי להעלות אותם ארצה. 

חיים לזר:

לא אצא ידי חובתי אם לא אקדיש מספר מלים על הביקור שלי בפולין. לבוא לפולין, איפה שהיו שלושה וחצי מיליון יהודים, לב לבה של האומה היהודית, סופריה וחכמיה ורבניה, והיהודים הישרים והתמימים בהמוניהם, לעבור את העיירות של פולין וברחובותיה של ורשה ולא לפגוש אף יהודי, כמה זה עצוב, איזה כאב לב! ביקרנו בטרבלינקה, זה מחנה ההשמדה בו הושמדו שמונה מאות אלף יהודים. הגרמנים הקימו בו שלושה-עשר כבשנים בהספק של אלפיים אנשים לשעה. מרגע שהגיעה רכבת הושמד משך שעתיים כל הטרנספורט. כך הם עבדו יומם ולילה. במקום הזה לא נשאר זכר ממה שהיה אבל הוא מטופח מאד, ישנה מצבת זכרון גדולה ומרשימה. בכניסה לאתר מוצבות עשר אבנים, עשר מצבות גדולות וחרותים עליהן מאיפה הגיעו היהודים; מהולנד, בלגיה, פולין, ליטא, יוון, רוסיה, יוגוסלביה וכו'. על מאה ושלושים אבנים גדולות חרותים שמות הערים בפולין שמשם הובאו היהודים להשמדה. ישנן שבע-עשרה אלף אבנים הפזורות בקבוצות כמצבות בגדלים שונים ובצורות שונות. כשאתה מסתכל על אבן קטנה, כאילו אתה רואהילד יהודי הולך לכבשן, אתה רואה אבן זקופה, כאילו רואה צעירה יהודיה זקופת ראש מובלת להשמדה. ואתה רואה באבנים סבא, אבא ואמא, זקן זקנה, סוחבים על כתפיהם כל הסבל של השנים האלו אלי כבשן.

אתה יודע ששמונה מאות אלף היהודים האלו הם דם מדמנו ובשר מבשרנו, אשר שרפו אותם בשדה הפתוח. האפר פוזר על פני שטח של עשרות קילומטרים מרובעים. אנו הולכים בחוצות ורשה ומגיעים לאומשלאג פלאץ. זה המקום שבו נערכו הסלקציות הגדולות, שלוש מאות אלף יהודי ורשה הובלו מכאן לטרבלינקה. אתה בא לאושוויץ ונקלע לעולם אחר. נמצא הקרמטוריום הקטן. עד אשר התחילו הסלקציות הכניסו לשם ושרפו שבעים אלף יהודים. אתה הולך על פני השטח ורואה את הצריפים העלובים של מחנות הנשים ומחנות הגברים. יורד שלג שהופך לגשם. הרוח מצליפה בפנים. יש לך הרושם כאילו השמים בוכים יחד איתך. איתה רוצה לבכות ולא יכול, אתה רוצה לזעוק ולא יכול, אתה רוצה להטיח דברים ולא יכול, כאילו איבדת את שיווי המשקל שלך. אתה לא נמצא עוד בעולם הזה, אתה מרחף בין שני עולמות שלא קיימים, דמיוניים, שאף מוח אדם לא יכול לתפוס אותם. מגיעים למצבות, ביניהן מצבה קטנה, במקום שנספו ארבעה מיליון בני אדם, ביניהם שני מיליון וחצי יהודים. ישנה מצבה אחת קטנה כתובה באידיש, שבמחנה זה ניספו גם יהודים. מאחורי המצבות של כל הארצות עומדים תרנים ומתנוססים דגלים, והתורן שלנו, מאחורי המצבה שלנו, מיותם. אין דגל יהודי באושוויץ.

אנו חוזרים לוורשה ומתהלכים על פני שטח הגיטו אשר אין זכר בו ליהודים, אין זכר לבתים היהודים, לחנויות, לבתי המלאכה. בשטח מתנוססים בתים רבי קומות ומסביבם מדשאות, שנבנו על חורבות הגיטו. ילדים מתרוצצים וצוחקים, ואתה יודע שמתחת לבתים האלו, מתחת לערימות האפר מצאו את מותם רבבות ילדים, רבבות יהודים. אין זכר לוורשה שהיו בה חצי מיליון יהודים. ראינו קומץ יהודים בבית הכנסת, עלובי החיים, שאולי יותר טוב לו לא היינו פוגשים אותם ולא רואים אותם ולא מדברים איתם. אלו הם השרידים וזהו הזכר היחיד לשלושה וחצי מיליוני היהודים המפוארים שאינם עוד.

איתרנו את מקום מטה הארגון שלנו, הארגון הצבאי היהודי, במוראנובסקה 7. במקום עומד בית ענק, בתי מגורים. התאספנו קבוצה קטנה של יהודים מישראל והצבנו זר באמצע הרחוב לזכר הלוחמים שניהלו במקום הזה את הקרבות הקשים ביותר והקרבות הגדולים ביותר. אם היה מרד בגיטו ורשה שכל כך ידוע ומפורסם – המרד התחולל ברחוב זה. פה התנוססו דגלים, הדגל היהודי והדגל הפולני, על הבית במוראנובסקה 7. עדיין לא מזכירים את זה, עדיין מסתירים את הדבר. מספרים על קרבות, על דגלים, ולא מספרים שזה היה במוראנובסקה 7, שאלו היו לוחמי הארגון הצבאי היהודי, הז.ז.ו., הלכנו למילא 18, איפה שניספו אנילביץ' וחבריו. גם פה שמנו זר לזכר הלוחמים. את הזר הנחנו בשמנו, בשם המוזיאון, בשם כל העם היושב בציון. עמדנו דום לזכרם. בתוככי ורשה הקומוניסטית עמדנו דום, אמרנו קדיש, אל מלא רחמים. בוורשה הקומוניסטית שרנו את התקווה.

חבר הנהלת המוזיאון מר שלום רק קרא "יזכור".