פרקי בריחה, פגישותי עם המשורר אלישע רודין

מתוך הספר: חיים לזר, פרקי בריחה, תל-אביב 1986 

אלישע רודין; חיים לזר, פרקי בריחה

פגישותי עם המשורר אלישע רודין

גם אני למדתי להכיר את הדרכים הנסתרות שהובילו מבית החולים, שעה ששעריו כבר היו סגורים למנוחת לילה. את דרכי עשיתי תמיד לבית המשורר אברהם סוצקבר, שגר באחת הסמטאות ליד הכיכר האדומה.

ערב אחד, בהיותי בבית משפחת המשורר, זכיתי לפגישה שרישומה לא ימחק מזכרוני.

נקישה קלה בדלת ריתקה את מבטינו אליה. נכנס אדם נמוך קומה, לבוש מעיל ארוך, מרופט ודהוי מרוב שימוש. נעליו בלות ועל ראשו כובע שכיסה ראשו עד קצות אוזניו, ועד לגבות העיניים הגיע. כשהתקרב אלינו והוזמן להתיישב היתה לי שהות להתבונן בו. פניו היו קמוטים ונפולים. עצמות לסתו בלטו, אפו היה ארוך, צר, וקצהו סמוק מכפור. שתי עיניו היו שקועות עמוק בפניו וריצדה בהן שלהבת מוזרה. גופו הצנום היה מכורבל בתוך עצמו וכולו כמראה שכיב-מרע. נדמה היה שכל רוח מצויה עלולה להפילו או להעיפו. מראהו, לבושו והילוכו – כאחד החלכאים, שאתה נתקל בהם בקרנות רחוב. דומה לפושט-יד באחת השכונות הנידחות באחד מרובעי העוני בשולי הערים הגדולות.

– אלישע רודין – הציג אותו סוצקבר בפני.

לבושתי עלי להודות, שעד לאותו ערב לא שמעתי מעולם את השם הזה, שלא אמר לי ולא כלום.

– כן, אלישע רודין, השריד האחרון מן הסופרים והמשוררים העבריים ברוסיה הסובייטית – אמר רודין.

תמה הייתי עליו. התבוננתי בו ולא אמרתי דבר. הוא המשיך לדבר:

– הם לא יכלו לי. כל כוחה האדיר לא הספיק לה, לממשלה הסובייטית, להכניע אותי, לשבור את רוחי ולחסל את גופי הצנום והחלש!

המשכתי להתבונן בו בתמהון, והוא הוסיף כמתפרץ:

– אתה תמה?! כן! כך הדבר! אני היחיד שגברתי והחזקתי מעמד בכל העינויים שעוניתי בהם במרתפי ה-נ.ק.וו.ד., במחנות הכפייה, בתנאי-חיים בלתי אנושיים, בעבודת-פרך, ברעב, במחלות, בקור ובשרב!

עיניו של אלישע רודין יקדו באש קודחת. התהלך על פני החדר הצר הנה והנה, כאריה פצוע בכלוב. נענע ידיו בעצבנות ודיבר בלהט רב, בדם לבו, בבחינת כל עצמותי תאמרנה:

– כל חברי הסופרים, המשוררים הציוניים שהיו יחד איתי במאסר, בגירוש ובמחנות כפייה – כולם נמקו ואינם. רק מעטים בגדו. רובם נשרפו ואוכלו באש אמונתם בנצח ישראל. הם האמינו בצידקת הדרך בה הלכו ובה מוכנים היו להוסיף ללכת, אילו ניתן להם הדבר. ומשלא ניתן להם – בחרו לקדש את שם ישראל ולמות מות קדושים!

אלישע רודין דיבר ואני התבוננתי בו משתאה, בלי לפתוח את פי. הוא המשיך:

– לא אלה בלבד שהיו יחד איתי או שנתקלתי בהם בדרך היסורים המשותפת שלנו, הוציאו את נשמתם בקדושה ובטהרה. אל תחשוב שגורל האחרים היה טוב יותר! ראיתי בעיני רוחי ועדיין אני רואה את כל ההמונים היהודים האלה, במאותיהם, באלפיהם וברבבותיהם מושפלים ומעונים, נחרפים ומגודפים על אמונתם, דעותיהם ויהדותם. הם הואשמו בבגידה ובקונטרבולוציה. הוגבלו לארץ גזירה עד סוף ימיהם, והכל בשם אותו אליל השקר האדום. הכל בשם עולם המחר המתקדם, למען יקום עולם טוב יותר, צודק יותר וישר יותר; והכל לטובת האדם ולטובת האנושות כולה… כמה לעג מר ואכזר יש בדברי התחסדות צבועים אלה! באיזו ציניות מתייהרת נאמרו! ואיזו הבעה רצחנית היתה בפי אומריהם! רואה אתה, הלא נמצאים אנו בארץ החופש והשוויון כביכול. כי אכן השתוויתי להם. גאה הייתי ויהיר כמוהם, גם אכזר כמוהם! בראש מורם ובקומה זקופה הדפתי את כל התקפותיהם – והם לא יכלו לי! לא, אין זה נכון שהייתי שווה להם. עליתי עליהם בכוחי המוסרי ובאמונתי הקדושה! אני שירתתי את אלוהי אמונתי תוך טהרה וקדושה, ועל כן הרגשתי תמיד עליון מעליהם. על כן יצאתי כמנצח! שנים רבות רדפוני. הייתי ככלב מנודה, מוכה ונירדף. אין פינה נידחת במרחבי רוסיה העצומים שלא הוגליתי אליה: ביערות העד של סיביריה, בג'ונגלים והטונדרות האין-סופיים של אסיה התיכונה, באיזורים נידחים, הרחק מישוב וממסילת ברזל. היגלוני והעבירוני ממחנה עבודה אחד למשנהו, מאיזור אחד לשני. עברתי את רוסיה לאורכה ולרוחבה. רחוק הייתי ומנותק מיהודים ומידידים, גלמוד, עזוב ונשכח – רק הבולשת לא שכחה אותי ולא הסירה עינה מעלי, ולבסוף נואשו מחפצם להחזירני "למוטב". הם נאלצו להשיב אותי למקום מגורי, למוסקבה, והריני אדם חופשי!

התבוננתי בפני "המנצח" – ולבי עלי דווי. אכן, צדקה הבולשת כשנואשה מחפצה להחזיר את אלישע רודין "למוטב". אדם זקן, שחוח ותשוש זה לא היה מסוגל עוד לסכן את השלטון הסובייטי, את רוסיה האדירה ואת משטרה. צל אדם זה לא היה מסוגל עוד להזיק, ועל כן הירפו ממנו, לאחר האסון הכבד שפקד אותו בנפול בנו יחידו במלחמה. היתה זאת המכה האחת שהכריעתו.

כשנוע לו שאני מדבר עברית, התפרץ:

– מה, אתה מדבר עברית?! הוי, הנה התגשם חלומי! פגשתי באדם שאוכל לשוחח עמו בשפתנו.

שטף דיבורו הקולח הואט קמעה. הוא דיבר בהברה אשכנזית, בשפה מליצית, והתקשה במקצת למצוא את המלים המתאימות. אולם פניו קרנו מאושר, כי על כן זכה, לאחר שנים כה רבות, לדבר עברית, לשוחח בעברית ולדובב את מרי שיחו בשפתו הלאומית. כן, הוא זכה לשמוע מבן-שיחו עברית חדשה, כפי שמדברים בארץ ישראל משאת נפשו. הגיע אליו משב-רוח רענן מן המולדת הרחוקה, אליה נשא את עיניו מילדותו, עליה חלם ואותה לא יזכה לראות לעולם.

לפתע הסיר מבטו מעלי, נעץ את עיניו בנקודה סמויה, בלתי נראית לעיני בני-תמותה רגילים, אולם ברורה ומוחשית היתה בשבילו. עיניו ננעצו במרחקים. לא היה ספק בלבי שאותה שעה רואה בעיני רוחו את הבחירה. הבעת האושר שנתפשטה על פניו המצומקים הקרינה אור יקרות בכל פינות החדר.

דממה עמוקה השתררה. איני יודע כמה זמן נמשך חזיון מופלא זה. ובאותה פתאומיות שהפנה את מבטו ממני – החזירו אלי. עיניו ננעצו בי כאילו נאחזו בבשרי. והעיניים – נוגות. עצב וצער תהומי נשקף מהן.

הוא אמר, הפעם כלוחש:

– אתה האדם הראשון והיחיד שפגשתי לאחר שובי למוסקבה שיבין לרוחי ויעריך נכונה את יצירתי האחרונה. כן, זו יצירתי האחרונה. יותר לא אמשיך ליצור, יותר לא אמשיך לכתוב ולא אחזיק עט בידי. יצירה זו כתבתי בדם לבי. בה הכנסתי את שארית רוחי וכשרוני – זו שירת הברבור של חיי העלובים.

הוא החל לדקלם בעל-פה את השיר שהקדיש לבנו וקולו עלה חליפות, עיניו התנוצצו בדמע. גופו המצומק כאילו הצטמק יותר, גבו שח וכל כולו נראה היה כהולך וכלה, הולך ונעלם.

הוזמנו לארוחת ערב על יד הגברת סוצקבר. אלישע רודין מאן להסב עמנו לשולחן, על אף שידענו כי מאז הבוקר ואולי גם מיום אתמול לא בא אוכל לפיו. הרעב נשקף מתוך עיניו. הרבינו להפציר בו, אך ללא הועיל.

ישבנו לאכול, אבל האוכל נתקע לו בגרון. האווירה בחדר היתה קשה.

השיחה התנהלה בעצלתיים, במועקה שגברה והלכה. אחד אחד עזבנו את השולחן. הארוחה נשארה מבוישת ואין נוגע בה.

ניכר היה שבלבו של אלישע רודין מתחוללת מלחמה בין סירובו להיענות להפצרותינו ולהכניע את גאוותו – גאוות רעב שאינו מוכן לאכול לחם חסד – לבין רצונו לא להשבית את ארוחתנו ולא להעכיר את רוחנו. הבעת פניו התחלפת חליפות. נשימתו כבדה עליו ולא מצא מקום לעצמו. הוא הרגיש שאם יעזוב את החדר יצער אותנו מאד, ובזאת לא רצה. לפתע התיישב ליד השולחן והחל לבצוע לחם, בהזמינו אותנו להצטרף אליו.

רוח אחרת היתה עמנו. ליבנו עלץ בקרבנו כשראינו את רודין אוכל. ידענו שאם לא יאכל עמנו, הרי יעלה על משכבו רעב, ומי יודע מתי יזדמן לו מזון בפעם הבאה? מצב רוחנו השתפר וכן גם של רודין. השיחה חזרה ונסבה על הנושא שעניין את רודין – על ארץ ישראל.

– מה? תעלה בקרוב לארץ?! שמעני צעיר – פנה אלי רודין – אין אני יודע כיצד תצליח לעלות לארץ ואיך תצליח לעזוב את ברית המועצות. אתה נמצא בבית סוהר ענק, וממנו אין יוצאים. חוששני שגם בימי מלחמה אלה לא תמצא פירצה דרכה תוכל להתחמק אל מעבר לגבולות. יתכן שבטחונך העצמי מופרז במקצת. ראה, שלא תתאכזב. ואולי בטחון זה הוא שיוציאך מעמק-בכא זה? מי יתן ובטחונך לא יתרערע ואלוהים יצליח דרכיך.

אחרי כן המשיך:

– אני מקנא בך, ולא רק מפני שתזכה לדרוך במו-רגליך על אדמתנו הקדושה. אני מקנא באמונתך. אני מקנא במידת הבטחון שבך וביכולתך להתמסר לחלומות פז. בצעירותי מה עמוקה היתה אמונתי, מה חזק היה בטחוני ומה אדיר היה חפצי להגיע לחוף הנכסף – אבל רבות ומרות היו האכזבות. כן, גם היום אני בעל בטחון – בטוחני שלא אזכה עוד לצאת מפה וכאן אבלה את שארית ימי.

לא הפרענו את שטף לשונו, והוא הוסיף לדבר:

– אתה באמת תעלה בקרוב לארץ ישראל?! אם כן – בקשה לי אליך: ספר להם שם מה שראו עיניך ושמעו אוזניך. ספר על הדיכוי האיום של היהדות, הציונות והעברית. ספר להם על השמדתם של נושאי דבר הציונות ושפתנו הקדושה, של סופריה, קוראיה ומוקיריה. ספר להם שם על העינויים הנוראים שעונו ועל הקדושה והטהרה בהם הוציאו את נשמותיהם. עיניהם נעצמו לנצח תוך הכרה שלא בגדו בצור מחצבתם ובאמונתם. ספר להם על אלישע רודין. רבים מכירים אותי וזוכרים אותי מן הימים הטובים ההם. מסור להם על אלישע, הסופר העברי האחרון המתהלך עדיין על פני אדמת רוסיה: על אלישע רודין שנשאר נאמן לעמו ולשפתו עד נשימת אפו האחרונה. הם לא שברו אותי, לא הכניעו אותי. וכאשר יבוא יומי – יהיה מצפוני נקי. אחזיר את נשמתי לבוראי בהכרה שעמדתי בנסיון העקידה!

פגשתי את אלישע רודין עוד פעמים אחדות בביתו של אברהם סוצקבר. הוא לא הוסיף להשמיע את הגיגיו ואת רחשי לבו. קימץ במלים והיה לי רושם שהמרירות מכרסמת בלבו ללא הפוגה. היה סר וזועף, קודר ושחוח ועיניו התיזו רשפים. גופו הצטמק עוד יותר ואפו, שקצהו הוסיף להאדים – התארך. לפעמים עשה רושם כסהרורי ומתעתע, אולם ידעתי שרושם זה מוטעה. עינויי הנפש והגוף וכן הרעב המתמיד עשו את שלהם. הוא התקרב אל סופו.

סוצקבר ואנוכי טיכסנו עצות כיצד להוציא את אלישע רודין מרוסיה. ברצוננו היה להביאו לאחת מערי הגבול, להכין עבורו ניירות של רפטריאנט פולני ולהביאו כפולני, ומשם קיווינו למצוא דרך אל העולם הפתוח, כפי שנפתח בפני כל שרידי החרב – שארית הפליטה. לפעמים נדמה היה לנו שההצלחה מאירה לנו פנים ותוכניותינו מתקדמות בכי טוב, אבל מדי פעם נתגלו קשיים בלתי צפויים ששמו לאל את כל ההכנות, וצריך היה להתחיל הכל מחדש.

אפשרויותי היו מוגבלות. למעשה לא היתה לי בתקופה ההיא כל אפשרות לפעול. הייתי זר בארץ גדולה ונוכריה, בלי אמצעים, בלי אפשרות תנועה ובלי ניירות. כל הניירות שלי נמצאו במטה הראשי של התנועה הפרטיזנית ובמשרד בית החולים. לו היו עוצרים אותי ברחוב או בחשמלית ומבקשים להזדהות בתעודה כלשהי הייתי צפוי לפי תקנות בית החולים לעונש, על עזיבת המקום בלי רשיון. כל היעדרות מבית החולים וכל נסיעה העירה – סכנה היתה כרוכה בה. קשר עם העולם החיצוני לא היה לי. מכתבי המרובים והמכתבים שנשלחו אלי לא הגיעו ליעדיהם, עקב שיבושי הקשר שבעתות מלחמה. גם סוצקבר, עם כל קשריו ואפשרויותיו הרבות, לא יכול היה לעזור לאלישע רודין.

בכל זאת, נדמה לי, שבתוספת מאמץ אפשר היה כצעד ראשון לקראת הגאולה, להביא את אלישע רודין לאחת מערי הגבול הרוסי-פולני. אבל המאמץ הנוסף לא נעשה, כי לא היינו בטוחים בנכונותו של רודין לעלות על דרך הרפתקנית זו. אפשר שלא האמין בהצלחת תוכניותינו, אפשר שכוחותיו הפיסיים לא הספיקו עוד למסע כזה. יתכן גם שבערוב ימיו לא רצה אלישע רודין להיפרד מעל קבר בנו יחידו – וכי מה עוד נשאר לו עלי אדמות?…

שינוי גודל גופנים
ניגודיות