פרקי בריחה, פרק ראשון: המעבר מפולין לרומניה, א'

מתוך הספר: חיים לזר, פרקי בריחה, תל אביב, 1986

פרק ראשון: המעבר מפולין לרומניה

בסוף אפריל נודע לי שחברי מרכז הבריחה עומדים לעזוב את פולין בדרכם לרומניה. החלטתי שעלי להצטרף ליוצאים, להביא את דברינו בפני נציגי ארץ ישראל ולהקים קשר עם חברינו בתפוצות ובארץ.

הברקתי למרכז בלודז' על החלטתי וביקשתי שפרץ יבוא לקראקוב לקבל את ניהול העניינים מידי. ואכן, חברי המרכז סמכו ידם על עמדתי, פרץ הגיע לקראקוב ומסרתי לו את ה"פיקוד" על התנועה והבריחה שלנו.

ב-3 לחודש מאי, יום שמש אביבי, נדחסנו, כל קבוצת מנהיגות הבריחה, לקרון רכבת שהובילה אותנו לעבר קרוסנה, נקודת הגבול בצ'כיה. צויידנו בניירות של הצלב האדום, הסתרנו הסתר היטב כל פתק שעלול להוכיח את זהותנו ולסכן את שליחותנו, ואולי אף את חרותנו.

עזבנו את פולין, ארץ הדמים שהפכה לקבר המוני למיליוני אחינו. עזבנוה בלי עצב. בלבנו היתה תקווה ואמונה שאנו הולכים לקראת חיים חדשים, טובים יותר. בקרוסנה קידם את פנינו בן, האחראי לנקודת מעבר זו. היתה לנו הזדמנות לעמוד מקרוב על הסידורים הכרוכים בטיפול בקבוצות המגיעות, ציודן, הדרכתן והמעבר בגבול עצמו.

שהינו במקום שלושה ימים והיינו עדים לעבודה הקשה, המסובכת והמסוכנת המתבצעת במקום. אנו קיבלנו הדרכה מתאימה. כשאר הקבוצות היינו גם אנחנו אזרחים "יווניים", החוזרים למולדתם. לא היה קושי בשבילנו להופיע כבני לאום זה, כי השפה העברית היתה שגורה בפינו ובשעת הצורך אף תיבלנו אותה במלים ארמיות לרוב.

אכן, יוונים כשרים למהדרין…

בקרוסנה המתין לבואי מנחם ספירשטיין. כפי שכבר סיפרתי, היה מנחם בן הראשונים שיצאו בשליחותנו לאתר נתיבי בריחה ונקודות-מעבר בגבולות לצורך "הבריחה" העצמית שלנו. הוא עשה ימים ולילות בנסיעות ברכבות הדחוסות, במשאיות, בעגלות ואף בוסס ברגל בשלגי הקרפטים, תוך סכנת נפשות, סכנה להיתפס ולהיאסר, או להיהרג בידי חיילי משמר הגבול. לאחר חיפושים ובדיקות, קבע תחנת מעבר זמנית בקרוסנה, שכר דירות-סתר לשכן בהן את הקבוצות הבאות, ולאחר הסידורים הדרושים ותודות לקשריו הטובים עם מפקדי משמר הגבול, העביר את האנשים לצ'כוסלובקיה בדרכם לרומניה.

בהגיעי לשם נמצאו בטיפולו של מנחם עשרות בית"רים, שנשלחו על ידנו זמן קצר לפני צאתנו אנו. בהיותנו בפולין, סברנו שהאנשים נמצאים כבר מעבר לגבול, אבל נתברר שבאותו שבוע נתחלפו מפקדי המשמרות, ועד שמנחם קשר קשרים עם המפקדים החדשים היה עליו להצניע את אנשיו גם מעיני המשטרה וגם מעיני תושבי המקום. היתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, כי נוסף לבידודם המוחלט צריך היה לספק להם מצרכי מזון בכמות ניכרת ורכישתם עוררה חשדות. נוסף לכך נשתרר אי-שקט בין האנשים, שכמחצית מהם היו "סתם יהודים" ששילמו עבור הוצאתם מפולין סכומי כסף, שבהם כיסינו הוצאות הבית"רים מחוסרי האמצעים. קשה היה למנחם לבדו לשלוט במצב ועל כן שמח לקראתי. אכן, ביליתי בחברת הקבוצה שעות רבות ובכל כוח השפעתי השתדלתי להרגיעם. היו כאלה שלא נרגעו ותבעו: "נשימה ראש ונשובה לפולין". לאלה נתתי פתק מופנה אל יעקב פרנר בלובלין, וביקשתיו להחזיר להם את כספם. ואכן כך היה.

עמדתי על קשייו העצומים של מנחם, בעיקר בגלל המחסור באמצעים כספיים מספיקים, גם לשכן ולכלכל את האנשים וגם לשחד את ראשי המשטרה ומשמרות הגבול. בכל זאת עמד מנחם במשימות שהוטלו עליו.

את הגבול חצינו ברכבת משא, וכעבור שעות מספר הגענו לעיר הצ'כית הומנה. אף כי גם עיר זו נמצאה בשלטון הסובייטי, והסכנות בה היו עדיין רבות, הרגשנו עצמנו כאילו אנו נמצאים כבר בעולם החופשי. טיילנו ברחובותיה של העיר ולבנו טוב עלינו. נישאנו על כנפי הדמיון וחלמנו על רבבות יהודים נוספים שיבואו בעקבותינו בדרכם אל החופש, אל הארץ. המידע על מסע "ראשי הבריחה" הועבר לכל האחראים בנקודות המעבר לאורך הדרך מפולין לרומניה, ועל כן זכינו גם כאן לטיפול אישי מיוחד. ניתנה לנו הזדמונת לראות את המוני הפליטים שמילאו את העיר, ביניהם יהודים רבים שחיפשו את דרכם מערבה.

בדברצ'ין הובלנו למבנה ששימש קודם לכן כבית ספר, והפך למחנה פליטים. כאן פגשנו לראשונה מזה שנים יהודים זקנים וזקנות, שהגרמנים לא הספיקו לרצחם במחנות. הם היו במעבר, בדרכם לבתיהם בחלקי הונגריה השונים.

התקשינו להאמין שיהודים מזוקנים, בעלי שיער שיבה וזקנים צחורים כשלג, שרדו במחנות הריכוז. היה זה חזיון מרנין לב, מלווה כאב חד, על מאות אלפי הזקנים שלא זכו לכך. במחנה הפליטים פגשנו רבים מידידנו וחברינו לנשק – פרטיזנים, שנמצאו שם מזה שבועות, ועדיין לא הצליחו להתקדם. כעת תלו בנו תקוות. הם ידעו יפה שאנו שלחנו אותם מפולין, ומן הדין שנמשיך לטפל בהם, עד הגיעם למקום מבטחים. עד מהרה נכחו לדעת שגם אנו היינו פליטים כמוהם, מחוסרי אפשרויות ואמצעים לפעול. אבל אנו האמנו שאנו חותרים למטרה ברורה, וכאשר נשיגה נמשיך לטפל בהם. האמנו כי נמשיך להוציא יהודים משטח השלטון הרוסי, ונבריחם לעבר חופי הים התיכון.

בגבול רומניה עברנו את כל התהליכים הרגילים שהיו מקבלים ביחס לפליטים. כאן חייבים היינו לחזור לזהותנו האמיתית ולהופיע כיהודים, לא ידיעותינו ביהדות ובתפילות, ומשקיבלנו "הכשר" – המשכנו בדרכנו. בקלוז' קידמו את פנינו אנשי "בריחה", שהיו אחראים לנקודת-מעבר זו. למרבה פליאתי היה הממונה במקום הבית"רי מאיר טרנופולסקי, איש וילנה, ועל ידו אחיו הצעיר שלמה. שמחת הפגישה היתה גדולה. הוא סיפר שכאן, ברומניה, עובדים הכל תוך תיאום ובאמון מלא, ואין בודקים בהשתייכות המפלגתית של הפליטים. הכל מקבלים טיפול נאות ושווה.

בקלוז' נודע לנו שבסביבה נמצאים מספר קיבוצים, בהם בית"רים שנשלחו על ידנו מפולין. החלטתי לבקרם.