פרקי בריחה, פרק ראשון: המעבר מפולין לרומניה, ב'
מתוך הספר: חיים לזר, פרקי בריחה, תל אביב, 1986
פרק ראשון: המעבר מפולין לרומניה
בוקרשט
כשהגענו לבוקרשט נתפרדה החבילה. מרדכי רויזמן פנה לחברי תנועתו, שהיו מרוכזים בקיבוץ ברחוב רומנה. ניסן רזניק פנה לחבריו בקיבוץ ברחוב ויטורולה, ואנחנו פנינו לקיבוץ ברחוב פרגה, בו היו מרוכזים רבים מחברי הבית"רים, מפקדי פרטיזנים ואחרים. הקיבוץ נמצא באחת השכונות החדישות והמפוארות בעיר.
בבואי פגשתי את האחראים לפליטים הבית"רים, שהיוו כעין מפקדה מורכבת מיצחק ארליך, מיכאל מיקוסיי, אבא קלורמן וגד רוזנבלט. מלבד גד רוזנבלט לא היו אנשי "המפקדה" מוכרים לי. כאן פגשתי אותם לראשונה. עד מהרה נקשרו בינינו קשרי ידידות ועבדנו בשיתוף פעולה.
מיכאל מיקוסיי, איש ברנוביץ, פרטיזן לשעבר, עזב את עירו בינואר 1945, עבר את בריסק, לובלין, ורשה והיה בין הראשונים שהגיעו לבוקרשט.
יצחק ארליך הגיע עם גל הפליטים לליטא מיד כשפרצה המלחמה ב-1939. הוא מצא מקלט בעיר הליטאית שבלי, עבר את דרך היסורים של פליט בארץ זרה, עד שמצא את חבריו לרעיון והשתלב בפעולתם. הוא עבר את כל מוראות תקופת השואה – רדיפות, השפלות, עבודות פרך, חיי מרודים בגיטו ואקציות למיניהן, אך לא נפל ברוחו. הצטרף למחתרת הגיטו והיה אחד מיוזמיה, היה בין רוכשי הנשק, אימן לוחמים וחיפש קשרים עם פרטיזנים – אך כאלה לא נמצאו ביערות הסביבה. רכש ידידים בין איכרי הסביבה ויחד עם קבוצת חברים נע ונד בין שבלי לעיירה קורשני, גם בזמן חיסול הגיטו, עד לשחרור.
יצחק החליט זה מכבר שאם יתמזל מזלו ויזכה להיגאל – יגשים את נדר בית"ר ויעלה לארץ. ועל כן מיד אחרי ששבלי שוחררה, התחבר עם שניים ממכריו, טדק פיק ויצחק לשצינסקי ויצאו לדרך.
הם הגיעו לוילנה ולא הצליחו למצוא קשר. המשיכו דרכם לגרודנה, ומשלא מצאו גם שם אחיזה, המשיכו לביאליסטוק, בה מצאו כשבעים יהודים. מכאן המשיכו דרכם והגיעו ללובלין, שהיתה עדיין כמעט ריקה מיהודים. את דרכם משבלי ללובלין עשו ברגל, ובכך היה סוד הצלחתם, להגיע בין הראשונים ללובלין – בראשית ספטמבר 1944. כאן מצאו את דוקטור ראובן פלדשוה (לימים בן-שם) ואת יולק קוסובר, שניהם מראשי מארגני שארית הפליטה בפולין. יחד עם טיכסו עצה וחיפשו דרכים לארגן את השרידים שהחלו להגיע ללובלין. הם החליטו לארגן את כל הבאים, ובמיוחד את הנוער – לא על בסיס מפלגתי – ולהוציאם מהשטחים שתחת השלטון הקומוניסטי. יעד נוסף הציבו לעצמם, להביא לעולם את הידיעות על אשר עוללו לנו הגרמנים.
באותם ימים החלו להגיע ללובלין הפרטיזנים מרובנה: אבא קלורמן, אליעזר לידובסקי, גד רוזנבלט, מנשה פרצ'וק, בצלאל קֶק ואחרים. הם קיימו פגישות והתייעצויות משותפות, וכולם היו בדעה אחת – שיש לארגן את הפליטים במסגרת בלתי מפלגתית. כצעד ראשון החליטו להקים קיבוץ בגרוכוב, על יד ורשה. נבחרה שלישיה שתטפל בכך: ארליך, פיק וקק. עוד הם מארגנים צעירים ומתכננים לצאת ליעדם, חידשו הגרמנים את התקפות הנגד, ובאיזור כולו התלקחו קרבות כבדים. באותם ימים החלו גם הכנופיות הפולניות להשתולל בסביבה ולרצוח יהודים, והשלושה זנחו את רעיון הקיבוץ.
תוך כך הגיע ללובלין דוקטור אמיל זומרשטיין, שנועד לעמוד בראש המוסדות היהודים שיוקמו בפולין. הוא שמח לשמוע שהנוער מתארגן בתנועה ציונית אחידה וזימן אסיפה ב"בית פרץ". כאן שמעו מפיו, בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, על הנעשה בארץ ישראל. התלהבותם של השרידים היתה גדולה. הם החליטו להגביר מאמציהם ולמצוא דרכים כדי לזרז את היציאה מפולין. חלק מראשי הארגון היו בדעה שצריך קודם להתארגן היטב ולהמתין לבואם של שרידים נוספים. יצחק חלק על דעתם. אז התארגנה קבוצה בת חמישה צעירים, ביניהם יצחק, וופקה רבינוביץ, מנשה גוויסר, והם יצאו לדרך, כשיעדם רומניה. הגיעו לקרוסנה, וכאן מצאו את הלגיון הצ'כי שהיה מורכב ברובו מחיילים וקצינים יהודים.
הרכבות עדיין לא פעלו. ניתן היה להתקדם רק במכוניות משא צבאיות, אך כיצד זוכים לתחבורה זאת? התיידדו עם נהג צבאי יהודי בשם איינהורן, והתברר שגם הוא בית"רי מצ'כיה. סיפרו לו את כל האמת, שבדעתם לעלות בהקדם לארץ ישראל, דרך רומניה, והוא הבטיח לעזור. בינתיים נאסרו ונחקרו מספר פעמים ובקושי רב הצליחו לשכנע את חוקריהם שהם פליטים מסכנים, ושאין להם קשר לריגול ולמעשי חבלה. כשהם כבר על סף יאוש, הצליח איינהורן להשיג דלק, והבריחם להומנה. עיר צ'כית זו היתה כמעט ריקה מאוכלוסיה אזרחית, כי בקירבתה בהרי הקרפטים השתרעה החזית. בעיר חנה אז צבא רוסי וצבא צ'כי ונמצאו בה כמה יהודים מקומיים ופליטים. מזכיר המפלגה הקומוניסטית האזרחית, אף הוא היה יהודי.
גם כאן החלו חקירות ודרישות: מאין באו, מה מעשיהם ולאן פניהם מועדות? הם טענו שברחו מן הפרעות בפולין והם מבקשים מקלט ורשות להשתקע בהומנה. האוכלוסיה היהודית המצומצמת בעיר החליטה להתכנס לאסיפה ולאסוף כסף לעזרתם, שהרי הגיעו בחוסר כל. במהלך האסיפה קם ממקומו קצין רוסי, יהודי, כבן חמישים, ושאל: "למה אתם מספרים בדותות? ספרו את האמת. אני יודע שאין בדעתכם להשתקע כאן, אלא התכנסתם להקים ועד ולהגיש עזרה לפליטים. אני יודע שמטרתכם להגיע לארץ ישראל. וטוב הדבר. שם צריך להילחם". הוא דיבר אידיש עסיסית. הוציא אקדחו וציווה על הנאספים להרים תרומתם בכסף ולאפשר לקבוצה להמשיך בדרכה.
לפני עזבם, הבטיח להם הקצין הרוסי שיעזור לכל מי שיעבור בסביבה, כל עוד יהיה שם, עד שיקום גוף מוסמך שיטפל בהעברת הפליטים.
לאחר מכן נדדו ימים רבים בדרכים, מעיר לעיר, ברכב וברגל, דרך מונקאטש, כרוסט, מארמורוסיגאט, סאטימארה, ראדי-מארה, קלוז' – ובחודש דצמבר 1944 הגיעו לבוקרשט.
כאן כבר שהתה באותו זמן המשלחת הארצישראלית בהרכב יוסף קלארמן, משה אורבוך ודוד צימנד. אנשי המשלחת שמעו מפיהם לראשונה את אשר קרה ליהודי אירופה, והם ישבו עם מביאי הבשורות הנוראות, המומים, ממררים בבכי.
בהגיעי לבוקרשט היתה ראשית דרכי לביתו של יוסף קלארמן. היתה זו פגישתי הראשונה עם אדם מן העולם החופשי, מן העולם שמעבר לפלנטת אושוויץ, מעבר לתהום הדמים של עולם השואה והכליון. הייתי מסוקרן האם מי שלא היה בעמק הבכא מסוגל יהיה להקשיב לרחשי-לבנו, לעקוב אחרי מהלך מחשבותינו ולהבין את בעיותינו? האם יעמוד על היקפה של השואה ועל הצרכים המרובים של שארית הפליטה, לשיקומם הנפשי והחומרי?
כל חששותי וספקותי נמוגו עם לחיצת היד הראשונה; עם חיוכו הרחב והלבבי, עם מבטו החם, האבהי. מאז אותה פגישה ראשונה, והפגישות הרבות אחריה בבוקרשט, שמורים בלבי רגשות חמים כלפיו.
שמו של קלארמן הגיע אלי עוד בשנים שלפני המלחמה, כאחד מראשי התנועה בפולין, מעוזריו הקרובים של זאב ז'בוטינסקי. הוא התפרסם כנואם מזהיר, עתונאי, ערך כתבי-עת של התנועה, היה מפעילי עליית "אף על פי", אחד מעמודי התווך של התנועה הלאומית.
ידעתי שקלארמן שהה בליטא תקופה קצרה, לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, עד לעלייתו לארץ. מאז נותק הקשר בין הישוב בארץ ובין יהדות אירופה, לא שמענו ולא ידענו דבר על התנועה וראשיה, פעולותיה ומעלליה.
הגעתי לביתו של קלארמן בלוויית מיכאל מיקוסיי ואבא קלורמן. השניים כבר היו מיודדים עמו מאז שהותם בבוקרשט, ושיתפו אותו בבעיות שרידי התנועה בפולין וברומניה. אבל באותו זמן, גם הם היו מנותקים מן המתרחש בפולין.
קיוויתי לשמוע מפי קלארמן פרטים על התנועה בארץ וברחבי העולם החופשי, אך משום מה המעיט לדבר על כך. לעומת זאת ביקש לשמוע ממני על שעבר עלי, על גורל יהודי ליטא בתקופת המלחמה, על המתרחש בפולין, על מספר השרידים ומצבם של אנשי התנועה, על הלך הרוח בין היהודים, על יחס השלטונות ויחסו של העם הפולני כלפי הניצולים, על פעולות הבריחה ועל התוכניות לעתיד. שהינו בביתו שעות רבות, עד לשעות הבוקר המוקדמות. משך הלילה סיפרתי ודיווחתי לו על כל מוראות התקופה, על פעולותינו בפולין באיסוף השרידים, על הקשיים המיוחדים לאנשי תנועתנו, על האפשרויות המצומצמות להתארגן, בגלל התנאים הבטחוניים; על אפלייתנו במסגרת הבריחה הכללית, על ארגון נתיבי בריחה עצמאיים ועל הלחץ הגובר והולך של אנשינו לעזוב את פולין, ובהקדם. פירטתי בפניו את תוכניותינו, סיפרתי על האנשים המצויינים שלנו, שהשארתי מאחורי, חלק מהם הכיר תוך עבודה משותפת לפני המלחמה.
אף כי קלארמן כבר ידע את אשר התרחש בתקופת השואה, נפעם ונרעש מסיפורי. הוא נדהם בשמעו על הקשיים ששותפינו בתנועות הציוניות האחרות מערימים על דרכנו, ובמיוחד על ה"נומרוס-קלאוזוס" בענייני הבריחה. וזאת נוכח היחסים הטובים ששררו בינו לבין שליחי הארץ בבוקרשט, לדבריו היה שיתוף פעולה מלא ביניהם.