פרשת מאשה ברוסקין

מתוך: פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, מספר 18, מרץ 1973 

פרשת מאשה ברוסקין

ליקטתי חומר על פרשה זו מתוך העתונות הסובייטית. הרשימה הראשונה בפרשה זו, בשם "בת האלמוות", הופיעה בעתון "טרוד" מיום 24.4.68, והרי תרגומה:

חיפושים של למעלה מעשרים שנה הגיעו לסיומם. שם "האלמונית" פוענח.

עוד בשנת 1946 הגיע לשגרירות הסובייטית בוורשה קצין פולני ובידו תצלום שעליו רשום: מינסק 1941. לפי דבריו, מצא הקצין את התצלום בבית פרטי בעיר הגרמנית זאלצינגן. בתצלום – הוצאה להורג של שלושה אנשים. בתצלום נראים האנשים המובלים לתליה, כשהם מסתכלים בבוז בתליינים. לו ראינו כזאת בקולנוע, היינו זוקפים הבעה זאת על חשבון משחקו המעולה של השחקן. ואילו כאן – צילום לקוח מהמציאות. על הנידונים שלט: "אנו פרטיזנים שירו בצבא הגרמני".

שם הגבר הקשיש מבין השלושה נודע מיד: קיריל טרוס. שם הצעיר נודע רק בשנת 1966: וולודיה שצ'רבאצביץ (אמו אולגה הוצאה להורג באותו יום, אבל אינה בתצלום). ואילו שם הצעירה לא נודע, ולכן כינוה "האלמונית".

קבוצה של שנים-עשר אנשי מחתרת הוצאה להורג ב-26.10.41. הקבוצה טיפלה בשבויי-מלחמה ועזרה להם לברוח ליער. שם הקימו יחידות פרטיזניות. כעת נודע שם ה"אלמונית": מאשה ברוסקין. בת שבע עשרה היתה בהרצחה. סיימה בשנה זו את בית הספר התיכון והיתה מדריכת פיונרים מצטיינת. בעתון "הפיונר הבילורוסי" פורסם בשעתו מאמר עליה.

פרטים נוספים מסרה סופיה דוידוביץ, ידידת האם של מאשה: "כשסיפרתי יום אחד לילדי בית הספר על גבורת האנשים הסובייטים במלחמת המולדת הגדולה, הראו לי את תצלום התליה, ומיד הכרתי את מאשה. אמה של מאשה עבדה בהוצאת ספרים ממשלתית בבילורוסיה. תכופות היתה מאשה מבקרת את אמה במקום עבודתה. שמחתי יחד עם אמה כשנתקבלתי לקומסומול. נזכרת אני בשמחתה של מאשה כשאמה עמדה להתקבל לחברות במפלגה. יחד תיכננו תכניות לעתיד הבת. לחגיגת סיום בית הספר תפרו למאשה שמלה חדשה, אבל היא לא זכתה ללבוש אותה. ב-21.6.41 פרצה המלחמה והחגיגה נתבטלה. כשהחלו להפציץ את העיר, ניסו מאשה ואמה לברוח, אך חזרו באין ברירה.

מאשה ואמה, וכן אנוכי, ביקרנו במחנה ההסגר בדרוזדי, בו היו כלואים שבויי-מלחמה וכן הגברים משש-עשרה עד שישים, תושבי מינסק. חיפשנו בין הכלואים קרובים ומכרים. השגנו להם גם מים לשתיה, כי גם זה מנעו מהכלואים – ולפעמים גם אוכל.

"בהתחלת אוגוסט 1941 נודע לי כי מאשה הסתדרה כמטפלת בבית החולים לפצועי מלחמה של הצבא האדום. דאגות רבות הטרידו את מאשה. הנה מבקש אחד הפצועים קצת מאחורקה, ולו כדי סיגריה אחת, לפחות. שני מבקש לדעת את המצב בחזית וכן הלאה.

"הגרמנים לא סיפקו תחבושות לפצועים ומאשה רתמה את אמה לאיסוף לבנים בין המכרים על מנת להתקינם כתחבושות. גם אלי פנתה בדרישה לצרכים דחופים. יום אחד ביקשה מצלמה ויום אחד – בגדי גברים. לא גילתה לאיש בשביל מי היא אוספת דברים שונים. פעם גילתה לי, כי אחד הפצועים הוא מאיור, אך יש לקרוא לו פשוט: ולדימיר.

"כשהבריא ולדימיר, קרא למאשה ואמר לה: 'האחות מאשה, דעי כי התעודות והמעילים שהשגת ערכם כנשק. אל תופיעי עוד בבית החולים, ותודה לך על הכל. אם אשאר בחיים לאחר המלחמה, אחפש אותך ואודה לך שוב'.

"שוב לא ביקרה מאשה בבית החולים, אך נודע כי שוררת שם מהומה ומבוכה רבה. פצועים רבים נעלמו, חמישה-עשר קצינים ברחו ובכללם ולדימיר. מאשה ביקשה שלא לספר על כך לאמה, שלא להדאיגה.

"אלה היו ימיה האחרונים של מאשה. היא ישבה על יד החלון שקועה בקריאה. נשמע קול גבר השואל על מאשה, מבית החולים כביכול. היו אלה אנשי הגסטאפו שאסרוה. בעזרת שוחד הכניסה לה אמה אוכל לבית הסוהר.

"באחת הפתקאות שקיבלה אמה ממנה כתוב: 'אמא יקרה ואהובה. מטרידה אותי המחשבה, כי גרמתי לך צער רב. סלחי לי. לא קרה לי כל רע, אני נשבעת לך. אם תוכלי, שלחי לי את תלבושת בית הספר. תודה לך על הכל. המחבקת ומנשקת אותך, מאשה'.

"ב-25.10.41 קיבלה מאשה את החבילה האחרונה. ביום 26.10.41 יצאה יחד עם גבר קשיש ונער בן חמש עשרה, כשהיא לבושה בתלבושת בית הספר, לדרכה האחרונה.

"כך הלכה לדרכה לאלמוות, הגיבורה בת בילורוסיה, מאשה ברוסקין".

הרשימה השניה ב"טרוד", בשם "המשך החיפושים", פורסמה ביום 16.5.67. הרי תרגומה:

לילה. חזרתי מפגישה עם אדם, שאל-נכון לא יעצום עיניו הלילה. גם אני לא אוכל להירדם עד אם אעלה על הנייר כל מה שנודע לי.

צילצלו אלי מהמערכת: אבא של מאשה חי במוסקבה. חצר ארוכה בשדרות סמולנסק, ועלי להגיע לדירה האחרונה. איך זה קרה, ששמה של מאשה היה עלום עשרות בשנים. הלא אביה חי, והתצלום שלה ושלה חבריה לתליה פורסם עשרות פעמים. דירה מספר 103, על הדלת שלט: בוריס ד. ברוסקין. מאחורי דלת זו תשובות לשאלות רבות. את הדלת פתחו השכנים. פגשתי אדם זקן נבוך, שערות שיבה ועיניים מלאות דמעות. מנסה לקום ואינו יכול. "זה אתה כתבת על בתי?"

הוא כעת בן שבעים שנה. לפני עשרים ושבע שנים קיבל מכתב מחבר, מחזית הפרטיזנים:

"התחזק, בוריס! אין לך עוד משפחה. ואת בתך, את מאשה, תלו הפאשיסטים".

הוא לא האמין לשמועה על מות בתו. הרי הוא בעצמו פגש לא מזמן נערה ממינסק באחת מרכבות הפליטים, והיא מסרה לו כי בתו מאשה פונתה מהעיר עם הפינוי. האדם מאמין בדבר שהוא משתוקק אליו.

בוריס עצמו עזב את העיר ביום 23.6.41 עם יחידת הג"א. כל העת המשיך בחיפושים אחרי בתו. כתב מכתבים לערים בוגורוסלאן וקויבישב, ערים שבהן התרכזו פליטים. נסע לסמרקנד ולטשקנט.

עם שחרור העיר מינסק פנה במכתב למועצת העיר. משם הגיעה תשובה המאשרת את השמועה האיומה:

"שלום רב לך חבר ברוסקין! במקרה הגיע לידי מכתבך. אני עובדת אצל יושב ראש מועצת העיר וקראתי את מכתבך. את בתך הכרתי עוד לפני המלחמה והינני להודיעך, כי מתה כגיבורה. סמוך לחגיגות אוקטובר 1941 תלו אותה בעוון מסירת בגדים ותעודות לאנשי הצבא האדום השבויים וכן בגלל קשריה עם ה'בנדיטים ביער'. אמה, אשתך, השתגעה ונרצחה בימי האקציה הגדולה ביום 7.11.41 יחד עם קרובי. אני ברחתי לפרטיזנים, וכך נשארתי בחיים. יודעת אני פרטים נוספים על מותה של מאשה, אך איני מסוגלת לכתוב. בברכה, לינה לוין. 17.9.44".

ובכל זאת לא רצה לב האב להאמין. על פניות נוספות אל לינה לוין לא קיבל תשובה. הוא המשיך בחיפושים. במדור המכתבים של העתון "זווייזדא" פורסמה תשובה למכתבו: 1.12.44. איש לא יוכל להוסיף פרטים, חוץ מעובדת העיריה לינה לוין, שהיתה עדה למות הגבורה של מאשה.

ב-20.11.56 קיבל האיש תשובה מהמכון להיסטוריה של מרכז המפלגה בבילורוסיה: "ברוסקין מאשה בוריסובנה איננה כלולה, לפי הנתונים שבידינו, ברשימת הפרטיזנים ופעילי המחתרת במלחמת המולדת הגדולה".

ואכן, שמה אינו מופיע בשום רשימה של לוחמים, רק הצלם הפאשיסטי הנציח אותה. וכן חרות שמה בזכרון מעטים שנשארו בחיים מהימים ההם.

שאלתי את האב: היתכן שלא ראה מעודו את התצלום הנודע? הלא גם בסרט הנפוץ "פאשיזם כמו שהוא" שולב התצלום? ואולם עד הפירסום בעתון "טרוד" לא ראה האב שום תצלום. בני-ביתו לא נתנו לו ללכת להצגת הסרט. כשראה את התצלום ב"טרוד", הכיר מיד את בתו, הרי היא דומה לו כל כך. ואמנם, דמיון מפתיע בין תצלום האב בצעירותו לבין תצלום הבת.

רשימה נוספת באה ב"טרוד" מיום 20.7.68 בחתימת הכתב המיוחד לייב ארקאדייב וסופר עתון הערב של מינסק ולדימיר מריידין, ובה פרטים נוספים על הפרשה, לפי תעודות של הארכיון לתולדות המפלגה הקומוניסטית בבילורוסיה:

הקבוצה המחתרתית של החברים טרוס ושצ'רבאצביץ אירגנה בריחת מפקדים של הצבא האדום מבית החולים אשר במכון הפוליטכני. הפטריוטים סיפקו לשבויים תעודות מזוייפות וכן דירות למחבוא. בבית שצ'רבאצביץ ואחותו הלבישו אותם בבגדים אזרחיים. הם היו הראשונים שסבלו מבגידת הסגן בוריס רודזיאנקו. את חברי המחתרת אסרו והוציאו להורג בתליה, ביום 26.7.41. שנים-עשר אנשי מחתרת נתלו.

בוז'ניב מספר: בבית החולים היה חובש, בשם פיאסרנקו, שהתהלך חופשי. הוא הכין תעודות מזויפות לי, ללויט, לזורין, לאיסטומין ולרודזיאנקו – הוא הבוגד, הסגן בוריס, שעבד במטה החטיבה. אני הסתתרתי בביתה של אולגה פיודורובנה ורודזיאנקו בביתה של ילנה אוסטרובסקה. שתיהן נאסרו והוצאו להורג.

כעת ניתן להבין את פירוש הפיסקה של מאשה במכתבה לאמה: "לי לא קרה דבר רע".  פירושה: היא לא בגדה בחבריה ולא גילתה דבר לחוקריה.

פרט מעניין נוסף מוסר אלכסיי סרגייביץ קוזלובסקי, כעת מרצה בפוליטכניון:

מיוני 1941 עד ראשית 1944 עבדתי בצלמניה של הפולקס-דויטשה ורנר. בנובמבר 1941 הוא מסר לי לפיתוח תצלום של תליה, כשמונה ורייאנטים שונים. אף שהתחייבתי בפני קומנדנט העיר מינסק לא להשאיר אצלי שום העתקים מהתצלומים, הכינותי בכל זאת העתקים והסתרתי אותם במרתף. כך נשארו אצלי מאתיים שמונים ושבעה תצלומים מפעילות הגסטאפו. עם שחרור העיר מסרתי אותם לשלטונות הסובייטיים.

ברשימה האחרונה, בחתימת הסופרים ארקאדייב ופריידין, ב"טרוד" מיום 21.7.68, מובאים פרטים נוספים על מאשה. נאמר שם שהיא היתה מבקרת במינסק בבית המלאכה של דודה, הפסל הבילורוסי הנודע, חתו פרס לנין, פעיר אזגר.

בכלל יצירותיו של פסל זה מצויים גם פסלים של רבי יהודה הלוי וכן של בעל-עגלה יהודי.

אשתו של הפסל אינה יהודיה. בנם בחר להירשם בתעודת הזהות שלו כיהודי. לפי החוק הסובייטי, נקבעת הלאומיות אוטומטית לפי ההורים. רק במקרה של נישואי-תערובת קיימת אפשרות של בחירה.

ועוד נאמר שם כי לא מזמן צויין במשפט על יחידה ליטאית ממשתפי הפעולה, שהשתתפה גם בתליית שנים-עשר אנשי מחתרת, ובכללם מאשה ברוסקין, כי יחידה זו עסקה ברצח יהודים מרוסיה ומפולין, וביניהם גם קומוניסטים. במשך חודשים אחדים רצחה ארבעים ושישה אלף איש. מפקד היחידה, ששמו אמיפלוביציוס, לא הועמד למשפט. הוא הצליח להגיע לארצות הברית וחי בפילדלפיה.

כן נמסר ב"טרוד" על כינוסים של תלמידי בתי הספר במינסק לזכרה של מאשה ברוסקין, וביחוד תלמידי בית הספר שבו למדה. הספסל עליו ישבה בכיתה הושאר ריק ופרחים עליו. המורים וחברותיה של מאשה שנשארו בחיים מספרים זכרונותיהם עליה.

עד כאן העתון "טרוד". מובן מאליו שהסופרים ליב ארקדייב וולדימיר פריידין מציגים את מאשה ברוסקין כבת העם הבילורוסי ומדגישים את אהבתה לעם ולמולדתה. אין הם רומזים אף כשלהו על היותה יהודיה. ברם אין ספק שהידיעה שמסר אנטולי רובין, כי מאשה ברוסקין היתה יהודיה, היא נכונה.