שלום רק, דמותו של לוחם: יצחק רוכצ'ין – מפקד המחתרת בלחווא

שלום רק, הראשונים למרד 

דמותו של לוחם: יצחק רוכצ'ין – מפקד המחתרת בלחווא (לחווה)

בכנס המדעי הבין-לאומי השלישי לחקר השואה, שנערך באפריל השנה בירושלים, בהרצאתו על ההתגוננות הקולקטיבית של קהילות ישראל בזמן הכיבוש הנאצי במזרח אירופה, אמר דוקטור דב לוין, חוקר תקופת השואה ומחבר הספר "לוחמים ועומדים על נפשם", בין היתר, את הדברים הבאים:

"קבוצה מחתרתית אקטיביסטית של צעירים, שהתארגנה בחשאי בלחווא בראשות יצחק רוכצ'ין (הדגשה שלי – ש.ר.), קיבלה הבטחה מהיודנראט להמציא להם כסף לרכישת נשק חם. בגלל תקלה לא הושג הנשק ולכן תוכננה ההתקוממות הצפויה ביום חיסול הגיטו, בהתבסס על שימוש בנשק קר והצתה".

עד כאן דברי דוקטור דב לוין. לא הזכיר החוקר המכובד, במתכוון ואם בשגגה, כי יצחק רוכצ'ין היה מפקד בית"ר לחווא. זאת היה הוכחה נוספת לגישה המוטעית של חוקרים ופרופסורים להיסטוריה בישראל, המתארים את מאורעות תקופת השואה באור הלא נכון. עובדה המעידה על יחסם לבעיות הלאומיות בכלל.

הפרופסור להיסטוריה, יהודה באואר, קבע בראיון עם גדעון לב-ארי בערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, כי "עם פרוץ המלחמה עמדו היהודים באין-אונים פוליטי… ולא היתה מנהיגות יהודית". גם פרופסור באואר לא פירט מה היו הסיבות למצב הנ"ל בתקופה הכי קשה והכי נוראה בתולדות עמנו.

פרופסור טלמון בספרו "אחדות ואיחוד" – על סוד קיומו של העם היהודי – כותב, בין היתר, את הדברים הבאים: "הנבואה הקודרת ביותר בכל הנוגע למצבם הנואש של היהודים באירופה המזרחית התאמתה, ולמעלה מזה".

גם פרופסור טלמון לא קרא לילד בשמו ולא רצה לציין מי היה "נושא הנבואה הקודרת" הזאת. זה כבר מעל לכוחותיו הנפשיים להודות, כי היה זה זאב ז'בוטינסקי, אשר לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה הזהיר את יהדות מזרח אירופה בפני השואה האיומה, אותה הוא ראה בעיני רוחו מתקרבת בצעדי ענק – וקרא להם במלים פשוטות: "יהודים, תחסלו את הגולה, אם לא – תחסל הגולה אתכם!"

אולם המנהיגים היהודים הרשמיים, ביניהם גם מהמחנה הציוני, הרגיעו את המוני בית ישראל וקראו להם לא להיגרר אחרי הרעיונות ה"אוואנטוריסטיים" של זאב ז'בוטינסקי.

רבים מהמנהיגים האלה, סופרים והוגי דעות, לא אוהבים את האמת, המטפחת על פניהם. מכאן גם "הקביעה", כי עם פרוץ מלחמת העולם השניה לא היתה ליהדות מזרח אירופה מנהיגות.

"הזורעים רוח, סופה יקצורו". המנהיגים האלה, אשר משך שנים רבות היוו שמן למדורות המהפכות הזרות בעולם מחד, והפיצו דעות פאציפיסטיות מאידך, בהאמינם ובתמימותם כי עם המהפכה העולמית תבוא הגאולה גם לישראל, עם פרוץ המלחמה נעמדו בפני שוקת שבורה, הקונצפציה שלהם התנדפה ככדור מנופח והוכחה כהבל וריק. לפתע פתאום התמוטט כל העולם הרעיוני שלהם, לכן אין פלא שלא היה באפשרותם להנהיג יותר את העם, אותו הטעו כל השנים. 

*

זה למעלה משלושים שנה מזייפים ומסלפים את תולדות השואה.

הראשונים היו הרוסים והקומוניסטים הפולנים, אשר בהשפעתם של הסובייטים עשו כל מה שהיה לאל ידם כדי להצניע, להעלים ולהשכיח את חלקם של היהודים במאבק המזויין נגד הגרמנים, וזקפו את כל מעשי הגבורה וההקרבה רק על חשבון המחנה הקומוניסטי.

בעקבותיהם הלך השמאל הציוני, אשר מתוך צרות עין ובכוונה תחילה עשה גם הוא הכל, אם כי לא תמיד בהצלחה, לטשטש ולהעלים את חלקה של התנועה הלאומית במאבק המזויין נגד הקלגסים הגרמנים.

טחנות הצדק טוחנות לאט. וכך התגלתה גם האמת על התקופה הנוראה בתולדות עמנו: שלל של חומר דוקומנטרי מעיד כי יוצאי התנועה הלאומית, מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי, היו מהראשונים אשר הרימו את נס המרד נגד הצורר הגרמני וקראו לתושבי הגיטאות ואסירי מחנות ריכוז לא ללכת כצאן לטבח, להתקומם ולמרוד נגד הקמים עליהם לכלותם.

ככה היה בוורשה, בה הקימה התנועה הלאומית את ה-ז.ז.וו. – הארגון הצבאי היהודי, בגיטו וילנה, שם יוסף גלזמן, נציב בית"ר, היה ממפקדי המחתרת והפרטיזנים, בביאליסטוק ולובלין, קובנה ולחווא, אושוויץ, מיידנק, טרבלינקה ומחנות מוות אחרים – בכל מקום נטלו אנשי המחנה הלאומי חלק מכריע בהתמרדות היהודים נגד מרצחיהם.

רובם נפלו מות גיבורים בגיטאות, מחנות ריכוז, בשורות הפרטיזנים, הצבא האדום וצבא בנות הברית. מיעוטם הצליחו להינצל, "אחד ממשפחה ושניים מעיר", ובדרך לא דרך חתרו לארצם הנכספת, כדי לעזור לאחיהם במלחמת לשחרור המולדת מידי צר ואויב. הם לא כתבו היסטוריה, הם עשו אותה.

וכך קמו סופרים והיסטוריונים "מטעם", אשר זקפו את מעשי הגבורה וההקרבה של המאבק המזויין נגד הגרמנים רק על חשבון המחנה הציוני-סוציאליסטי. היטלר ומרעיו לא הבחינו בין אישי בית"ר והשומר הצעיר, בין ציוני כללי ופועלי ציון שמאל, בין אגודת ישראל ו"בונד". רק הסוציאליסטים שלנו, אשר אחוות-עמים על שפתותיהם ושנאת אחים בקרבם, רק הם העזו להפלות בין דם לדם, בשוכחם כי כל הלוחמים והגיבורים, כולם היו קדושים, כולם טהורים, כולם כזוהר הרקיע הזהירו, ובמותם ציוו לנו את החיים. 

*

מתוך סיפוריהם של יהושע ליכטנשטיין (ליאור), ישעיהו מילמן, יעקב בוקצין, אריה סלוצקי, שמעון חפץ ואחרים מיוצאי לחווא, בספר "ראשונים למרד" שיצא לאור בשנת 1957 עם "האנציקלופדיה של גלויות", אנו יכולים לשחזר אפופיאה שלמה של צעירים יהודים, עם מפקדם יצחק רוכצ'ין, אשר "מעטים נגד רבים וחלשים נגד חזקים" יצאו להילחם ברוצחים הגרמנים.

הם ידעו מראש כי יפלו חללים. כי אין בכוחו של סכין, גרזן ואבן להילחם נגד מכונת יריה. אולם הם ידעו, כי במותם יאפשרו לאחרים להינצל ולהישאר בחיים, לנקום באויב מתוך שורות הפרטיזנים ובצבא, ואולי גם לספר לדורות הבאים, כי בני העיירה הקטנה לחווא אזרו כוח להתנגד למפלצת הנאצית, אשר השמידה שליש מעמם.

ההתקוממות בלחווא פרצה ב-3 לספטמבר 1942, זמן רב יחסית לפני ההתקוממויות והמרידות ביתר הגיטאות ומחנות הריכוז. עוד לפני מרד גיטו ורשה, סמל ההתנגדות היהודית המזויינת נגד המרצחים הגרמנים, אותה מתאר חיים לזר, הסופר הפרטיזן, בספרו המונומנטלי "מצדה של ורשה". לכן יכלו יוצאי לחווא, הקהילה היהודית הנידחת, ששכנה שבעים קילומטרים מזרחית מפינסק ומנתה אלפיים נפש, בצדק לציין את התקוממות בני עיירתם, עם יצחק רוכצ'ין בראשם, כ"ראשונים למרד". 

*

יצחק נולד בשנת 1915 לאביו וולף, יהודי מסורתי מתקדם, ברקר (בוחן) במסחר עצים. היה זה בית יהודי חם, בו היה האב טרוד בפרנסת המשפחה, והאם – בניהול משק הבית וגידול הילדים.

לא הספיק יצחק לסיים את בית הספר העממי במקום והוא הרגיש שהמשך לימודיו לא יקדמו אותו בחיים. נפשו נמשכה לדבר שהוא בעצמו עוד טרם הספיק להגדירו מהו.

יצחק הצעיר. חולם על התקופה המזהירה של עם ישראל בימים עברו. על חיי חופש ודרור ורוח הגבורה וההקרבה שכחוט השני היתה עוברת בכל תולדות עמנו. וכל החלומות והגעגועים האלה מתבטאים גם בתפילות אותן משמיע יצחק יחד עם כל היהודים המאמינים; "השיבינו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" ו"תחזינו עינינו בשובך לציון ברחמים".

והנה בשמי היהדות מופיע זאב ז'בוטינסקי, ומביא לנוער העברי את בשורת הפדות והגאולה, "בגולה אין תקומה ועתיד. העולם היהודי בארצות הפיזור עתיד לההרס. אין מקלט מחוץ לארץ ישראל. זאת היא תקוותנו היחידה. אם רצוננו להציל את נפשותינו, נקומה ונעלה מיד, ולא – יהיה מאוחר".

יחד עם רבבות בני נוער בתפוצות הגולה הולך גם יצחק שבי אחרי רעיון ה"חד נס" – המוניזם הציוני, של הפטריוט העברי הגדול, והוא מוצא את דרכו בבית"ר. יצחק התחיל לעבוד על עצמו. כפי שמספר יעקב לילציוק (מורבציק), חברו ושכנו הכי קרוב, המתגורר היום ברמת גן, היה יצחק אוטודידקט טיפוסי, מלא וגדוש בספרות עברית וחילונית. היה מסתגר בביתו, ימים ולילות קורא מאות ספרים עד שבעצמו התחיל לחבר שירים וכותב מאמרים, וכולם חדורים אהבת העם והמולדת.

יצחק מפתח קשרים עם רבים מגדולי הסופרים העברים, אשר תלו תקוות רבות בעתידו הספרותי. המשורר ח.נ. ביאליק אפילו השיגו בשבילו סרטיפיקט לעלות לארץ, עלייתו נתעכבה עקב הסכסוך שפרץ אז בין הסוכנות היהודית ושלטון בית"ר, אשר דרש חלוקה צודקת של אשרות עליה.

קן בית"ר בלחווא נוסד בשנת 1931. מארגניו היו יעקב בוקצין, תלמיד הגימנסיה העברית "תרבות" ויאשא מורבצ'יק, תלמיד הגימנסיה היהודית-פולנית של ציציק בפינסק. בחנוכה 1932 מצטרף יצחק לבית"ר ותופס בה מקום כאחד החברים הפעילים ביותר. בשנת 1935 הוא מתמנה למפקד הקן.

כבר בשנים הראשונות לפעילותו התחילה להתבלט דמותו של יצחק כסמל האומץ והכוח לכל הנוער היהודי בעיירה. חסון בגופו וברוחו, שחיין מצויין וידיו ידי ברזל, היודעות להנחית מכה נאמנה. הפורעים הפולנים היססו לפגוע ביהודי העיירה, ביודעם שלא יינקו מיצחק וחבריו, אשר הקימו קבוצת הגנה, לעמוד מול ה"אנדקיה", המשתוללים בעיירות פולין.

יצחק לא התייאש ולא התאכזב מאי-יכולתו לעלות ארצה. הוא נוכח כי גם בגולה יש לו עדיין שדה פעולה נרחב – להכין ולהכשיר את הנוער היהודי לקראת יום הפקודה – עליה ציונה, שיחרור המולדת והקמת המדינה העברית. בינתיים יש למלא אחר צו הנדר הבית"רי, אותו כתב ראש בית"ר עצמו ונתקבל בכינוס העולמי השני בקראקוב בשנת 1935, והאומר: "לקראת הגיוס הבית"רי, אם ללגיון ואם לעמל, אם לעליה ציונה ואם לשירות בגולה, אם מקרוב ואם מרחוק, אבוא".

יצחק מכניס את כל כוחו ואת כל כשרונותיו הברוכים כדי לקיים את הצו הנ"ל. ביחד עם חברו יצחק עזגוד, מנהל בית הספר העברי, הוא מארגן את פעולות התרבות בקן הבית"רי – שיעורי עברית ותנ"ך, תולדות ישראל ושיחרור עמים אחרים. מבריסק דליטא נשלחו מפקדים להדריך בסיוף והגנה עצמית.

בפינסק מתקיים כינוס מחוז בית"ר בהשתתפות מנחם בגין, מפקד גליל פולסיה. בכינוס הזה נוכחים בית"רי לחווא עם מפקדם יצחק רוכצ'ין, מאות צעירים, דור עברי חדש, מפגינים את נכונותם לנתק את כבלי הגלות, לעלות ציונה ולחדש את ריבונות ישראל במולדתו המשוחררת. בכינוס זה ראו ושמעו בית"רי לחווא בפעם הראשונה והאחרונה את מנהיגם זאב ז'בוטינסקי.

חודשים רבים לאחר שובו ללחווא מהדהדים עדיין באוזני יצחק דברי הנבואה של ראש בית"ר: "יהודים, תחסלו את הגולה. אם לא – תחסל הגולה אתכם". הוא גומר בלבו להגביר מעתה את מאמציו ולהקדיש את כל חייו למען המטרה הקדושה: הצלת יהודי הגולה והעלאתם ארצה. לא זכה יצחק להגיע למולדתו הנכספת. הוא נפל מות גיבורים בגיטו לחווא, בראש המתקוממים.

בינתיים, בתור מפקד בית"ר ויושב ראש הצה"ר בלחווא, הוא מארגן פעילות עניפה, מקיים עשרות אסיפות גם בעיירות הסביבה וקורא ליהודים לקחת את גורלם בידיהם, פן יאחרו את המועד. הוא לא מתעלם מתגובתם ויחסם השלילי של מנהיגים יהודים, ביניהם גם מראשי התנועה הציונית, לתוכנית האבקואציה של ז'בוטינסקי, אשר הזהירו את המוני היהודים בתפוצות הגולה לא להיגרר אחר התוכניות ה"אוואנטוריסטיות" של ה"פאשיסט" היהודי, ולהישאר במקום, כי לא יאונה להם כל רע.

יצחק מתמסר כולו לעליה ב', העליה הבלתי ליגלית, אותה יזמה וארגנה התנועה הלאומית, וקראה בשם עליית "אף על פי". בתקופה ההיא ניטש ויכוח סוער בתנועה הציונית בהקשר לכל מערכת ויחסי העליה. ראשי בית"ר והצה"ר התנגדו בחריפות לשיטת הסרטיפיקטים הקיימת וחלוקתם. בביטולו של הסחר-מכר הזה הם ראו את הדרך היחידה להבראת המוסדות של המחנה הציוני, וגם מחאה נגד השלטון הבריטי, הבאה להוכיח את זכותו של כל יהודי הרוצה בכך לחזור למולדתו.

בראש תא הארגון הצבאי הלאומי בלחווא עמד יצחק רוכצ'ין. בשנת 1939 הוא גומר, ביחד עם אשר בן זלמן חפץ, קורס צבאי של האצ"ל באיוניקי, על יד פינסק. הקורס התקיים בהדרכת מפקד מטה האצ"ל בארץ ישראל ובהשתתפות קצינים בכירים מהצבא הפולני. 

*

פורצת מלחמת העולם השניה. זאב ז'בוטינסקי נפטר בניו-יורק. נגוזו תקוות רבות.

אבל צעירים כיצחק רוכצ'ין, אשר חונכו בבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי, לא יגידו נואש. עם כיבוש שטחי פולין, ולחווא בתוכם, על ידי הצבא האדום, מתקדם יצחר, עם כמה מחבריו, בדרך לווילנה, בתקווה להגיע משם לארץ. אחדים מהם מצליחים לעבור את הגבול בשלום. יצחק וכמה מחבריו נתפסו ונכלאו לשבועיים ימים בבית הסוהר בלידה. שני נסיונות נוספים נכשלים והם חוזרים הביתה.

בלחווא הפסיקו תנועות הנוער הציוניות את פעילותן וירדו למחתרת. נסגר בית הספר העברי "יבנה", גם הספריה הגדולה של "תרבות", אשר הכילה כשלושת אלפים ספרים ביידיש ועברית, נסגרה בפקודת השלטונות הסובייטיים. יצחק וחבריו עוד הצליחו, באפילת הלילה ומתוך סכנת נפשות, להוציא מעט מהספרים האלה ולהטמינם במחבוא סתר. מפעם לפעם הוגים בגעגועים בחזון שנפסק באמצע, ומחפשים דרכים לצאת מהמצב הטרגי וללא הצלחה.

ב-22 ליוני 1941 פורצת המלחמה בין רוסיה וגרמניה; ב-8 ביולי אותה שנה הונף דגל צלב הקרס על כל הבניינים הציבוריים בלחווא. משטר הדמים הגרמני משתולל במלוא עוצמתו.

עם הכיבוש הנאצי בלחוא החל יצחק בארגון המחתרת היהודית במקום. הוא מרכז סביבו את תלמידיו וחניכיו מימים עברו, כולם מלומדי נסיון ונכונים להקרבה, איתם הוא מצליח בבוא היום לחולל את אחת הפרשיות המזהירות ביותר: המרד בלחווא.

נאמן לחינוכו הבית"רי, המתבטא בשיר בית"ר "כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש למען ההוד הנסתר", מחליט יצחק ביחד עם קבוצתו להתנגד בכוח להשמדת אחיו, בני עמו, על ידי הקלגסים הגרמים, לא ללכת כצאן לטבח ולא להושיט את הצוואר לתליין.

הזמן קצר והעבודה מרובה. יצחק העניו ועז הרוח, השקט כלפי חוץ והמרדני בפנים, בעל החלומות ואיש המלחמה ללא-חת, מקדיש מעכשיו את כל חייו, עד לרגעיו האחרונים, להתקוממות נגד הגרמנים. באמונה יוקדת ומסירות ללא גבול הוא מרכז סביבו את חניכיו הבית"רים, הנוער הציוני והשומר הצעיר, מארגנם במעמקי המרתפים ועליות הגג, משכנע ומלהיב אותם לקראת המשימה הקדושה – הגנת כבוד עמו ונקדת דם אחיו השפוך.

הדאגה העיקרית: רכישת כלי יריה. אולם כל המאמצים והתחבולות לרכישתם עולים בתוהו; ולא הצליחו בכך. הוחלט להכין נשק קר – סכינים, גרזנים, פטישים וקלשונים.

בינתיים, בסדר הקבוע מראש, באו גם על לחווא כל הגזירות של הנאצים, בהדרגה לפי הנוסח והסדר הידוע: השפלה מוסרית, חגורות בד, טלאים בצורת מגני-דוד צהובים, עבודת פרך בלוויית מהלומות ומכות רצח, קונטריבוציות, גיטו ורעב.

זמן רב לא האמינו גם בלחווא לשמועות על השמדת אנשים חפים מפשע. אפילו כשבא פליט שברח מטרנספורט המיועד למחנות מוות וסיפר על המתרחש, לא האמינו לו. עד שמעדים חיים נודע להם על חיסול הגיטאות על נשיהם, זקניהם וטפם בעיירות הסמוכות להם.

כל מרכז יהודי היה אז כמבצר, אשר חומותיו פרוצות בשביל השונא מבחוץ, אבל מבפנים הוא בית-כלא גדול, מנותק מהעולם, שאסיריו מוצאים להורג, תחילה בלי דעת דבר, ואחר כך בלי לדעת מי הבא בתור.

מפי יוזיק פיצנר, פולני שנתמנה למנהל תחנת הקמח בלחווא, נודע ליצחק כי הגרמנים מכינים כבר בורות בשביל יהודי המקום. יצחק ציווה לא להפיץ את הידיעה הזאת ברבים, כדי לא לעורר בהלה.

בלילה של ה-3 בספטמבר 1942 הוקף הגיטו בלחווא על ידי שוטרים גרמנים. יצחק קרא לאסיפה בביתו של קופלניצקי, כדי לדון על הצעדים הבאים. באסיפה השתתף גם דב לופאטין, יושב ראש היודנראט, אשר כל הזמן שיתף פעולה עם יצחק רוכצ'ין.

כאמור, לא היה בידי המתקוממים נשק חם. הוחלט, לכן, לברר את כל תוכנית ההתקוממות על שימוש בנשק קר והצתה: לאסוף את הנוער ולחלק אותו לקבוצות, כמספר השוטרים המקיפים את הגיטו. כל קבוצה תתנפל על שוטר ותפרק את נשקו. קבוצה אחרת, בעזרת בקבוקי נפט, תצית מספר בתים. וכאשר הגיטו יעלה בלהבות, יוכלו יהודי העיירה לחמוק תוך המהומה ולברוח ליערות.

דב לופאטין ויעקב מעסטער, גם הוא מהיודנראט, הציעו לחכות עד חמש בבוקר לבוא הגרמנים. ואם הם יקחו את הפועלים לעבודה כרגיל, סימן שדבר לא יקרה. הם הסתמכו על כך שעד כה הצליחו להסתדר עם הגרמנים. ואמנם, לזכותו של לופאטין יש לאמר, כי הודות לכשרונו הדיפלומטי ועמדתו האיתנה, עד לחיסול הגיטו לא הוצא בו איש להורג.

יצחק התנגד להצעת אנשי היודנראט וטען כי בבוקר יהיה כבר מאוחר, בוודאי תגיע תגבורת לגרמנים ואי אפשר יהיה לעשות דבר. אולם, חרף גישתו ההגיונית והצודקת, מתוך דאגה לגורל הזקנים והילדים שאולי לא יוכלו ללכת עם הנוער, נכנע יצחק ללחץ היודנראט.

היה זה הלילה האחרון, ליל השימורים בשביל המתקוממים, בעוד שתושבי הגיטו ישנו שנת ישרים, מבלי לדעת מה מביא להם המחר.

בוקר. הפועלים מוכנים לצאת לעבודה ומחכים לליווי הגרמנים שיבואו לקחתם. מרחוק נראו הגרמנים הממונים על הפועלים. נדמה שהכל הולך כשורה. אבל הממונים לא נכנסו לגיטו; הם פנו למשרד הקומנדנטורה של הוורמאכט, משם הם יצאו כעבור דקות ספורות וחזרו כלעומת שבאו.

בינתיים הגיעו מקוזנהורודוק פלוגות ס.ד. מזויינות והקיפו את הגיטו. ברור היה שהגרמנים מכינים את החיסול הסופי של גיטו לחווא. התקווה להינצל אפסה. יצחק אוסף את חברי המחתרת ומתווה בפניהם את תוכנית הפעולה: עליהם לרכז סביבם את כל הנוער. בעלות הלהבות בגיטו עליהם לפנות לעבר המחלבות. באין ברירה ירוץ ההמון אחריהם. אם יצליחו לפרוץ להם דרך, יוכלו להתקדם לנהר פריפץ', משם לחדור ליערות גריצין.

אותה שעה חזר לופאטין, אשר קודם לכן יצא אל ה"געביטסקאמיסאר" לבקש ממנו להפר את רוע הגזירה, הוא חזר בידיים ריקות. הגרמנים מוכנים להשאיר בחיים שש-עשרה משפחות יהודיות, ביניהן משפחת יושב ראש היודנראט. לופאטין דחה בשאט נפש את הצעת הגרמנים. הוא החליט לקשור את גורלו עם אחיו היהודים ולמות יחד עם כל תושבי הגיטו.

יצחק נותן את אות להתחלת הפעולה. הוא פונה אל הנאספים ואומר: "חברים, תזכרו: אנו חייבים ללכת הראשונים. בלי פחד ומורא מכדורי האויב. לא לסגת. מי שיפגע ויפול חלל, יודע שבגופו הוא פולס את הדרך לחיים בשביל אחרים. אין לנו מה להפסיד. אם לא נצליח לפרוץ לנו דרך, נובל כצאן לטבח לבורות המוכנים. יש סיכוי שחלק יצליח לברוח ולנקום את דמם של ההרוגים. חברים, למען כבוד עמנו – קדימה!" (מתוך ספר לחווא "ראשונים למרד" – ש.ר.).

וכך התחיל המרד. הראשון הצית לופאטין באש את בית הוועד. להבות התחילו לעלות גם מיתר הבתים. כל הגיטו בוער. בקריאה "יהודים, כל הרוצה להינצל – אחרי!" צעד יצחק לעבר המחלבה, במטרה לפרוץ את הגדר. המון יהודים אחריו.

בהתקרבם לגדר פתחו עליהם הגרמנים באש ממכונות יריה. ההמון התחיל לסגת. נשארה רק קבוצת המורדים, ובראשם יצחק רוכצ'ין.

בינתיים חדרו קבוצות ס.ד. נוספות לגיטו ובידיהן רובים אוטומטיים. הם התחילו לרכז את האנשים על יד הנהר, כדי להובילם לבורות. בראותו שאפסו הסיכויים, התנפל יצחק על איש ס.ד. ובגרזן שבידו מחץ את ראשו. הגרמני נפל מתבוסס בדמו. הגרמנים הקיפוהו. ליצחק נסגרה דרך הנסיגה. באין מוצא הוא קפץ לנהר, שם פגע בו כדור רצחני.

היהודים, בראותם את מפקדם נפגע מכדור גרמני וטובע בנהר, התנפלו על הרוצחים בגרזנים, סכינים ומוטות ברזל. התחיל קרב לחיים ולמוות, אולם איך יועילו סכינים וגרזנים מול רובים אוטומטיים ומכונות יריה? בכל זאת הצליח קומץ המורדים הנועזים לפרוץ, תחת מטר יריות, את השער ולמשוך איתם החוצה מאות בורחים, כשהם משאירים מאחריהם גיטו בוער, גופות יקיריהם שנפלו מות קדושים וגיבורים ופגרי גרמנים רבים.

כך חי ונפל יצחק רוכצ'ין, מפקד בית"ר לחווא, אשר הפך את העיירה הקטנה והאלמונית שבפולסיה למוקד המרד הראשון נגד המרצחים הגרמנים והוסיף דף מפואר לאפופיאת הגבורה וההקרבה של עם ישראל בכל הדורות.