שלום רק, המורד הגדול – על מיכאל סטריקובסקי

מתוך: פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, מספר 19, אפריל 1973

דמותו של לוחם: מיכאל סטריקובסקי

ד"ר מיכאל סטריקובסקי

שלום רק, המורד הגדול

בספר יזכור של קהילת קונין, בהוצאת ארגון יוצאי קונין והסביבה בישראל, מסופר על מיכאל סטריקובסקי, תלמיד הגימנסיה היהודית במקום, כאחד המארגנים של השומר הצעיר במקום בשנת 1923, ואשר היתה אז עדיין תנועה צופית לאומית. אולם כשקמה ברית הצה"ר (הציונים הרוויזיוניסטים) בפולין היה הוא אחד מראשוניה ומנהיגיה.

מיכאל, שגמר את חוק לימודיו באוניברסיטת ורשה בתואר דוקטור וטרינר, היה בזמן חופשתו מבקר לעתים תכופות בעיר הולדתו והקים בה סניף של התנועה הלאומית. בשנות החורבן והמרד הוא עמד בשורות הראשונות של מורדי גיטו ורשה וגם נפל שם מות גיבורים.

דוקטור מיכאל סטריקובסקי היה אחת הדמויות הבולטות והססגוניות של יהדות פולין. חניך התנועה הלאומית ואחד ממיסדיה, התבלט לא רק בתוך מפלגתו שלו, כי אם בקרב יהדות פולין כולה כנואם בחסד עליון, מארגן ומגייס אלפי בני נוער לרעיון הציוני.

עד היום אין תשובה לשאלה: האם האנשים יוצרים את התקופה או התקופה מולידה את האנשים. במקרה שלנו יש להניח, כי הדעה השניה היא הנכונה יותר.

התקופה היא העשור השני של המאה העשרים; מהפכת פברואר ואוקטובר ברוסיה, התפוררות המעצמות האימפריאליסטיות והקולוניאליות, שיחרור והקמת מדינות חדשות, שהיו שנים רבות תחת עול כובש זר, התפשטות הסוציאליזם המארכסיסטי, ומעל לכל האנטישמיות ההולכת וגוברת ברוב מדינות אירופה.

גם ברחוב היהודי לא פסק הוויכוח בין תורת הסוציאליזם של מארכס והציונות של הרצל. היו אף כאלה שניסו לאחד את שתי התורות גם יחד ויצרו כעין אנדרוגינס בצורת "הציונות הסוציאליסטית" או "הסוציאליזם הציוני".

בכורח המציאות, ניצחה הציונות, אשר נבעה מתוך העוול והעלבונות שנגרמו לעם ישראל בארצות הגולה. היא אשר הביאה לידי ההכרה והתודעה, כי רק מדינה עברית ריבונית במולדת הישנה תפתור את הבעיה היהודית.

יליד התקופה הזאת היה דוקטור מיכאל סטריקובסקי. אחד ממנהיגיה של הציונות הגדולה, המקסימליסטית והאקטיביסטית בפולין, תלמידם של הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי.

הוא נולד בשנת 1903 בקונין שעל הנהר וורטה בפולין, בבית יהודי מסורתי-מתקדם, לאביו שמואל ואמו איטה מבית טראומן.

האב, ר' שמואל סטריקובסקי, היה עסקן ציוני ידוע בעיירתו קונין, יהודי אמיד, בעל בית מסחר לברזל וחומרי בנין. בצעירותו למד יחד עם נחום סוקולוב בישיבת וישיגרוד, ובהשפעתו הפך לציוני נלהב, מן הקיצוניים ביותר.

נתן אחיקם (סטריקובסקי), אחיו הצעיר של מיכאל, השריד היחיד מכל המשפחה, ומוותיקי ופעילי התנועה הלאומית אף הוא, אשר אחר השואה פעל הרבה בהחדרת הרעיון הלאומי בקרב שארית הפליטה בגולה ומעולי "אלטלנה", מספר שאביהם היה מנוי על כל העתונים העבריים שהופיעו בתקופה ההיא, כגון "המליץ", "המגיד" ו"הצפירה". כן היה רוכש ספרים עבריים ככל שניתן.

ר' שמואל היה מהמפיצים הראשונים של מניות הקרן הקיימת לישראל בעיירה וממייסדי בית הספר העברי "לתורה ולתעודה". היה זה ר' שמואל אשר "העז" להשוות את הרצל למשה רבנו ובגלל זה ניסו היהודים הקנאים בעיירה לרגום אותו באבנים.

במשפחה היו ארבעה אחים ואחות אחת. האח הגדול, צבי, נשלח ב-1913, בהיותו בן שש-עשרה, לארץ ישראל ללמוד בגימנסיה העברית בהרצליה שביפו. אחר גמר לימודיו כיהן שנה אחת כמזכיר בית הספר הריאלי בחיפה, אחר כך נסע לאמריקה, גמר שם את לימודיו בתואר דוקטור לפילוסופיה, נשא אישה, השתקע בניו-ג'רזי וכיהן כמנהל בית ספר. בשנת 1962 ביקר את אחיו נתן בישראל ושנה לאחר כך נפטר בארצות הברית.

במשפחה כזאת, באווירה יהודית-מסורתית-לאומית גדל והתחנך מיכאל סטריקובסקי. אפשר לומר ללא כל הגזמה, כי הוא ינק את הציונות יחד עם חלב אמו.

ראשית חינוכו ב"חדר" המסורתי. אחר כך הוא עובר לבית ספר עממי פולני ומשם לגימנסיה העברית בקונין, העיירה הפולנית, אשר היהודים בה, כחמש מאות משפחות בערך, היוו רק עשרים אחוזים מכלל התושבים.

לא כבבתי ספר עבריים אחרים שבערי פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה היו המורים בגימנסיה העברית בקונין סוציאליסטים רדיקלים וקומוניסטים למחצה, אשר הושפעו מתעמולת הבולשביקים לאחר מהפכת אוקטובר 1917. הם לא הסתכלו בעין יפה על הפעולות הציוניות בקרב תלמידי בית הספר.

אולם את מיכאל אי אפשר היה לרסן. כחבר השומר הצעיר הוא מנהל תעמולה ציונית בין הנוער הלומד עד שהוא מסכן את מעמדו בגימנסיה וכמעט שלא נתנו לו לגשת לבחינות הבגרות. חרף כל אלה הוא מקבל ב-1924 את תעודת הגמר, עובר לוורשה, מסיים את לימודיו באוניברסיטה ומתמחה כרופא וטרינרי.

כאן מתחילה פעילותו הציונית של דוקטור מיכאל סטריקובסקי. עוד בשנת 1924 הוא מצטרף ל"השחר", אשר התמזגה אחר כך עם בית"ר, ומשם מוליכה דרכו לתנועה הרוויזיוניסטית. וכמרדן מבטן ומלידה הוא משתייך לאגף הקיצוני והאקטיביסטי של התנועה הזאת.

הוא מתקומם לא רק נגד שאננות ברחוב היהודי, אלא גם נגד הקו הפשרני בתוך המחנה הציוני עצמו נגד העובדת המצערת שהיהודים שימשו שמן על גלגלי המהפכות השונות בעולם. הוא קורא תגר מול אדישות העם לגורלו ועתידו, נגד נביאי השקר, המוליכים שולל את העם ומטיפים לו להישאר בגולה; נגד המנהיגים במחנה הציוני, קטני האמונה ומחוסרי החזון, אשר כל מטרתם היא "עוד עז ועוד דונם".

כל להט לבו וכושר דיבורו מנצל מיכאל, במאות האסיפות בערי ועיירות פולין בפני אלפי היהודים החיים בהשפלה, מצוקה רוחנית וחומרית, הוא מוכיח את צדקת רעיונו של זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר וממשיך דרכו של חוזה המדינה העברית דוקטור בנימין זאב הרצל.

מיכאל לא תופס איך יכולים האנשים, אשר שמו להם למטרה "לחדש את ימינו כקדם" ולהקים מדינה עברית, לשבת בחיבוק ידיים, בו בזמן שהממשלה הבריטית, אשר קיבלה את המנדט על ארץ ישראל כדי לעזור ליהודים להקים את הבית הלאומי, מתנכרים ליעודם, קורעים את עבר הירדן, חלק חי מהמולדת העברית, ומקימים שם ממלכה בראשותו של המלך עבדאללה.

כאיש המסורת היהודית, נאמן לתורת "עין תחת עין ושן תחת שן", הוא מתנגד להבלגה המחפירה, אותה כפו על עצמם חלוצי ובוני הישוב העברי בארץ ישראל לאחר פרעות הערבים ב-1929 וב-1936.

לאחר שהוא נשא לאישה את זלדה מבית מורגנשטרן בשנת 1930, לא מסתגר דוקטור מיכאל סטריקובסקי בד' אמות ביתו ובחיק משפחתו, והפרנסה ממקצוע כרופא וטרינרי בין כך לא נמצאת בשפע בוורשה הבירה. הוא נודד ממקום למקום ונהפך לאחד התעמלנים הראשיים של תורת ה"חד-נס" הציוני של זאב ז'בוטינסקי, המעמיד את רעיון המדינה העברית בארץ ישראל מעל לכל רעיונות הקוסמופוליטיים, ויהיו הצודקים והיפים ביותר.

דוקטור מיכאל סטריקובסקי נבחר כחבר מרכז הצה"ר בפולין. מאז ועד יומו האחרון עלי אדמות הוא מקדיש את כל זמנו, מרצו ואונו לרכישת נפשות למען הציונות הגדולה, הרוממה והממלכתית של הרצל-ז'בוטינסקי.

בשבילו היה צו הנדר הבית"רי האומר: "אני מקדיש את חיי לתחיית המדינה העברית" לא סתם פראזה ריקה, כי אם תוכן חיים והד למשאת נפשו. וכנואם מזהיר, החוצב להבות אש, הוא לא פוסח על שום פינה נידחת בתפוצות הגולה של יהדות פולין. הוא מקרב אלפים ורבבות לרעיון המשיחי של הציונות.

דוקטור מיכאל סטריקובסקי היה פעיל בכל מוסדות התנועה הלאומית בפולין מלפני מלחמת העולם השניה. בהכירו באמת היחידה, הבוקעת משירו של אורי צבי גרינברג, גדול משוררי הזעם והתקומה של דורנו, בספר "הקטרוג והאמונה", כי "ארץ לא בכסף נקנית, אלא נכבשת בדם", נרתם דוקטור סטריקובסקי, ביחד עם שלמה וליצקר, אינגינר מ. כהן, לויטננט מונדלאק, לויטננט אוליק ודוקטור קרול, לארגן את החיילים היהודים המשוחררים במסגרת "ברית החיל", אשר בראשה הועמד אינג' שסקין, מי שהיה קונסול פולין בהונדורס בתקופה ההיא.

כאשר הקים דוקטור אבא אחי-מאיר את "ברית הבריונים" בארץ ישראל, קבוצת עברים קנאים, אשר התחילו את מאבקם בבריטים בהתנגדותם למיפקד האוכלוסין, נגד הטרנספר ההיטרליסטי, בהורידם את הדגל מהקונסוליה הבריטית בארץ ישראל, ובפעולות אחרות, כדי להוכיח שלא יסבלו שלטון זר על אדמת המולדת, היה דוקטור סטריקובסקי מהראשונים שהצטרף לאגף הזה של התנועה הלאומית בגלות פולין.

"ברית הבריונים" הצליחה לחולל את המהפכה אצל הנוער בדרך הגשמת הציונות. לא רק דיבורים והתיישבות עובדת, אלא, ובעיקר, פעולות ומבצעים מדיניים. היא היתה גם הראשונה, אשר הרימה את נס המרד נגד הכובש הבריטי בארץ ישראל, ולאחריה באה המחתרת העברית הלוחמת, אצ"ל ולח"י.

בשנות השלושים היו שערי ארץ ישראל נעולים, במיוחד בפני הנוער הלאומי. כמות הסרטיפיקטים אותה העמידה ממשלת המנדט לרשות הסוכנות היהודית היתה זעומה וחולקה רק ל"אנשי שלומנו". ואז יצא זאב ז'בוטינסקי בקריאה לנוער היהודי לאוונטיוריזם – עליה בלתי ליגלית.

דוקטור מיכאל סטריקובסקי עושה ימים כלילות, לא חוסך זמן ומרץ, וביחד עם אינג' זייציק הוא מארגן את ה"עליה ב'", כפי שקראו לה אחר כך, ואשר בפי אנשי התנועה הלאומית נקראה בשם עליית "אף על פי". עשרות אוניות ובהן רבבות יהודים הצליחו "אף על פי" ו"למרות הכל" לפרוץ את ההסגר הבריטי ולהינצל מהשואה האיומה, אשר התקרבה בצעדי ענק לעבר יהדות אירופה.

כיהודי מאמין פעיל היה דוקטור סטריקובסקי גם ב"ברית ישורון", החלק הדתי של התנועה הלאומית, אשר בראשה עמד הרב משה ברנשטיין, אחד האישים הדגולים של היהדות הדתית בפולין (היום מכהן הרב משה ברנשטיין שליט"א כמנהיגה הרוחני של "היכל התלמוד" בתל אביב).

במאות האסיפות בהן השתתף, קרא דוקטור מיכאל סטריקובסקי ליהודים הכמהים לגאולה לא לשבת בחיבוק ידיים, לעזור למלך המשיח לגאול את עמו ולהחזירו למולדתו. הוא לא שם לב לטענות היהודים הדתיים הקיצוניים, אשר הזהירו לא לדחות את הקץ. לפי דעתו, והוא מסתמך על דברי חז"ל, מצוות ישוב הארץ שקולה נגד כל המצוות בתורה. הוא גם טוען, כי זהו חילול הקודש וחילול השם להתפלל כמה פעמים ביום "השיבנו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם… ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים" ולא לעשות דבר כדי להגשים בפועל את התפילה הזאת.

עם הקמת תאי הארגון הצבאי הלאומי בגולה, נהפך מיכאל סטריקובסקי לרוח החיה בהם, ובהשפעתו ושיתופו נרקמת התוכנית להעביר עשרות אוניות עם רבבות חיילים לארץ ישראל, למרוד בשלטון הבריטי ולהכריז על הקמת המדינה העברית. אלפי חיילים יהודים משוחררים מכל צבאות אירופה מוכנים היו, בפיקודו של זאב ז'בוטינסקי, "לכבוש את כנען בסערה" כבזמנו של יהושע בן-נון. ודוקטור מיכאל סטריקובסקי, כדוגמת מורו ורבו, נודד מעיר לעיר ומעיירה לעיירה ונושא בפני המוני בית ישראל את בשורת המרד, השיחרור והגאולה.

תוכנית הארגון הצבאי הלאומי על הכרזת המרד ושיחרור ארץ ישראל לא יצאה לפועל, כי בינתיים פרצה מלחמת העולם השניה וזאב ז'בוטינסקיף ראש בית"ר, מצביא ברית החייל והארגון הצבאי הלאומי, אשר כמתוכנן צריך היה לעמוד בראש מרד זה, נפטר בנכר והוא רק בן שישים.

דוקטור סטריקובסקי משתתף באורח קבוע בעתון האצ"ל בפולין "די טאט", שבעריכת אורי צבי גרינברג. מעל דפיו הוא קורא לנוער העברי למרוד בירושת הקלון של הגלות ו"מי ברכב, מי ברגל", בכל מיני דרכים אפשריות, לעלות ציונה, למולדת ההיסטורית של עם ישראל, לשחרר אותה מידי זרים ולהקימה מחורבנה.

כתר פעילותו של דוקטור סטריקובסקי, מן היום הראשון שהוא נקרא לדגל המהפכה הציונית הרוממה של הרצל-ז'בוטינסקי, הוא ללא ספק חלקו במרד גיטו ורשה.

עם פרוץ המלחמה מביא דוקטור סטריקובסקי את כל משפחתו לוורשה. הם מתגוררים כולם בגיטו, אולם מקומו של מיכאל לא ביניהם. הוא נמצא באחד התפקידים המרכזיים ב-ז.ז.וו., הארגון הצבאי היהודי, מיסודו של בית"ר והתנועה הלאומית, שהוקם בגיטו ואשר הוא אחד ממייסדיו.

הסופר הפרטיזן חיים לזר (ליטאי) כותב בספרו "מצדה של ורשה" כי "אלה שניהלו את ההסתה נגד בית"ר 'המיליטריסטית' עוד מלפני המלחמה, לא יכלו לסלוח שבית"ר זו היתה הראשונה לארגון ההתנגדות בגיטו ולפעולות נגד הנאצים, ולכן הם עברו לדרך ההשתקה, תוך ניצול העובדה שמשורות המחתרת הלאומית כמעט ולא נותר איש, ועל כן ניסו להשתיק את קיומה והחלו לארוג את 'אגדת מרד גיטו ורשה' בחוטים מפלגתיים, בצרות לב וצרות מוח".

דוקטור מיכאל סטריקובסקי יכול לשמש עדות מוחצת ובלתי מעורערת לחלקה של התנועה הלאומית במרד גיטו ורשה וההתנגדות המזויינת לגרמנים של הנוער היהודי בכלל. הוא היה מהראשונים אשר קרא לאחוז בנשק נגד רוצחי עמנו.

לפי עדותו של דוקטור ראובן בן-שם (פלדשוה), אחד מראשי מרד גיטו ורשה (כיום מנהל הגימנסיה העברית ביפו), אמר דוקטור סטריקובסקי עוד בשנת 1940, בפגישה שהתקיימה במשרדו של דוקטור הלל זיידמן בהשתתפות דוקטור ליפמן, פראפוס, מזכיר מערכת ה"מאמענט" ואחרים, תוך שיחה על נושאים אקטואליים, את הדברים הבאים: "אנו חייבים לנקוט באמצעי התגוננות נגד הגרמנים. עלינו להקים כוח מזויין שיהיה מורכב מקבוצות מתגוננות, מאומנות ומצויידות כהלכה". היתה זו הפעם הראשונה מאז הכיבוש הנאצי שהועלה הרעיון של התנגדות מזויינת.

בסוף דצמבר 1941 הגיעה לגיטו ורשה משלחת מווילנה, מורכבת מארבעה צעירים: שלמה אנטין – איש הנוער הציוני, אדם בורקס – איש השומר הצעיר, יהודה פינצ'בסקי וישראל קמפנר – אנשי בית"ר. הם סיפרו את האמת על השמדת יהודי ליטא ועל תוכניות השמדה אחרות של הגרמנים. בגיטו ורשה לא האמין איש לסיפורים ואף אחד לא רצה לארגן מרד נגד הגרמנים.

אוזן קשבת הם מצאו רק אצל הבית"רים ויוצאי המחנה הלאומי, אשר בעזרת הגרעין המאורגן כבר אצלם, ניגשו ללא דיחוי להקמת ה-ז.ז.וו., הארגון הצבאי היהודי, ודוקטור ימיכאל סטריקובסקי נתמנה לנציג הפוליטי של המטה, ביחד עם דוקטור וודובינסקי וליאון רודאל.

המטה הראשי של הארגון קבע את מקום משכנו בכיכר מוראנובסקה 7-9 ופעל באמצעות מחלקות שונות, כגון תעמולה, אינפורמציה, ארגון, רכש ואחרות.

דוקטור מיכאל סטריקובסקי היה פעיל במטה המשנה של ה"שופים" בטבנס-שולץ, ביחד עם פנחס טאוב, נתן שולץ, שמחה וויטלזון ועורך-דין דוד שולמן. הוא היה נציגה של התנועה הלאומית בוועד הקואורדינציוני בגיטו.

אולם עיקר פעילותו של דוקטור סטריקובסקי היתה בפרסום והפצת עלוני המחתרת בשם "אף על פי כן", אשר קראו לתושבי הגיטו להתמרד נגד הגרמנים, משמידי עמנו.

כפי שמעיד דוקטור הלל זיידמן ביומנו היו הרוויזיוניסטים המטיפים הראשיים להתנגדות. ודוקטור סטריקובסקי, מן היום הראשון להשתתפותו בוועד הקואורדינציוני, או "המועצה הלאומית" בפי רבים, לא פסק לדבר ולהטיף לא ללכת כצאן לטבח, אלא בכוח, עם נשק ביד, להתנגד לתוכניות ההשמדה של הרוצחים הגרמנים.

בכל האפופיאה המפוארת הזאת, הנקראת הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, אותה מתאר, כאמור, חיים לזר בספרו בצורה כל כך חיה ומשכנעת, בהסתמכו על חומר דוקומנטרי ועדויות אנשים הקשורים בה, נטל דוקטור מיכאל סטריקובסקי חלק פעיל ביותר.

לאחר המרד הצליחה קבוצת אנשי ז.ז.וו., אשר נלחמו בכיכר מוראנוב עם פאוול פרנקל בראשם, לפרוץ לצד ה"ארי" ולהתבצר בבונקר שבבית ברחוב גז'בובסקי 11. ביניהם היה גם דוקטור מיכאל סטריקובסקי. הם לא ישבו בחיבוק ידיים ובחוסר  מעש. הם הקימו קשר עם שאריות הלוחמים שנמצאו עדיין בשטח הגיטו, והשתדלו לסדר גם עבורם מקומות מחבוא בצד ה"ארי". הם עזרו גם לקבוצות ה-ז.ז.וו., אשר עזבו את הגיטו ואת כיכר מוראנוב, ופעלו בסביבות ורשה בקו מיכאלין-אוטבוצק-יוזפוב.

לרוע מזלם, הסתובבו בוורשה לאחר המרד בגיטו, כנופיות של שוטרים פולנים, סוכני גסטאפו וסתם סחטנים ומלשינים, אשר למען בצע כסף וגם מסיבות אנטישמיות חיפשו אחרי היהודים שהצליחו להתחמק מן הגיטו, ומוסרים אותם לידי הגרמנים.

וכך קרה גם ברחוב גז'בובסקה 11. ב-19 ליוני 1943 הגיעה הז'נדרמריה למקום המחבוא. אולם לוחמי ה-ז.ז.וו. לא יושיטו את צווארם לתליין. ברימונים ואקדחים הם יצאו נגד משמידי עמם. ובקרב האחרון הבלתי שווה, מעטים נגד רבים, מצאו כולם את מותם בגיבורים.

וככה בא גם הקץ לחייו של דוקטור מיכאל סטריקובסקי, המורד הגדול, מהקיצונים שבתנועה הז'בוטינסקאית בפולין, מראשוני הוגי רעיון ההתנגדות המזויינת ומאחרוני המפקדים של

ה-ז.ז.וו., אשר הקריב את חייו על מזבח כבוד עמו.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות