שלום רק, סילוף ההיסטוריה

שלום רק

סילוף היסטוריה

הסופר הפרטיזן חיים לזר-ליטאי, מחברו של הספר הדוקומנטרי על מרד גיטו ורשה, "מצדה של ורשה", כותב בין היתר, בהקדמה לספרו האחר "חורבן ומרד" על מרד גיטו וילנה, את הדברים הבאים: "ספרים לעשרות ומאמרי עתונות למאות, ונאומים לאלפים, באו להנציח את תקופת ההשמדה ואת מלחמתם של מורדי הגיטאות והפרטיזנים היהודים. ובכל אלה ניסו לעשות הון מפלגתי מן הדם שנשפך, ולהשתיק בזדון את חלקה של תנועה אחת במלחמת ההתנגדות והמרד".

ואכן, למעלה מעשרים שנה שלטה מגמה זדונית לסלף את תולדות תקופת השואה – השמדת ששת המיליונים מחד, והמאבק המזויין של הנוער היהודי נגד הצורר הגרמני מאידך.

חוקרים והיסטוריונים "מטעם" ומ"מעבדי" היסטוריה למיניהם ציירו תמונה מסולפת ותארו בחד צדדיות מכוונת את התקופה הכי איומה והכי טרגית בתולדות עמנו, בהעלימם את האמת ההיסטורית על חלקה של התנועה הלאומית יוצאי מחנה ז'בוטינסקי, במאבק ההירואי וההתנגדות המזויינת לקלגסים הגרמנים, שתיכננו "לפתור" את בעית העם היהודי על ידי השמדתו הטוטלית. הם ניסו, אבל לא הצליחו.

בני הנוער היהודי, מכל המפלגות ומכל השכבות, בגיטאות, מחנות ריכוז והשמדה, בצל תאי הגזים ומשרפות האש, הוכיחו כי הם צאצאיהם של החשמונאים והמכבים, והמשיכו את שרשרת הזהב של רוח הגבורה וההקרבה, העוברת כחוט השני בתולדות עמנו בכל הדורות, מאז ועד היום.

המלחמה הזאת של הנוער היהודי נגד משמידי עמם התנהלה בכל מיני צורות. מן המחתרת ומן המארב, בפעולות חבלה ובקרב פנים אל פנים. במרוכז, מאורגן ומלוכד, ולפעמים גם בבדידות מוחלטת של לוחמים יהודים. ובכל מיני נשק, בו ניתן היה להלום באויב המרצח: בנשק חם וקר, גרזנים, מוטות ברזל ומכל הבא ליד.

אולם, כאמור, לאחר המלחמה ניסו לטשטש, לשכוח ולהשכיח, את כל מעשי הגבורה וההקרבה של הנוער היהודי נגד האויב האכזרי. התחילו במלאכה הבזויה הזאת הקומוניסטים מברית המועצות. הלכו אחריהם ההיסטוריונים של הארצות "הדמוקרטיות העממיות", במיוחד הפולנים, אשר עשו כל שהיה לאל ידם לטשטש את זכר השואה היהודית על אדמתה, להוציא מספרי ההיסטוריה שלהם את הפרק של מרד הגיטאות ומלחמת הפרטיזנים היהודים בכלל והציונים בפרט, ולזקוף את כל פרשיות ההתקוממות המזויינת נגד הגרמנים על חשבונם הם*.

לצערנו ולבושתנו, נגררו אחריהם גם אחינו בני ישראל מהמחנה הסוציאליסטי, במיוחד אלה מבית מדרשו של השומר הצעיר, וגם הם, מתוך צרות עין וכוונה תחילה, עשו את כל המאמצים, אם כי לא תמיד בהצלחה, כדי להמעיט, להסתיר ולהשכיח את חלקם של הבית"רים ויוצאי המחנה הלאומי במלחמה נגד הגרמנים הרוצחים.

ההיסטוריון וחוקר השואה דוקטור דב לוין, מחבר הספר "לוחמים ועומדים על נפשם", במאמרו "הערכות ועובדות בספרות הסובייטית ועל השתתפות ציונים במאבק האנטי-נאצי", שפורסם בחוברת מספר 13 של "פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים" מספטמבר 1971, כותב בין היתר את הדברים הבאים: "ספרות זו מאופיינת בדרך כלל גם בהדגשת יתר ואיזכור מוגזם של פעולות הקומוניסטים היהודים מצד אחד, ובהתעלמות מוחלטת מבעלי תפקידים וזכויות רבות במאבק האנטי נאצי, שהינם ציונים". ובמקום אחר: "ההתעלמות המכוונת והמרכיב הציוני של פפ"א בולטת בהמשך הקטע, המתאר את הפעילות הצבאית של הארגון בגיטו, ומאוחר יותר ביער". ועוד: "כלום לא הכיר זימאנס (זימאן – עורך קומוניסטי בקובנה), בכינויו 'יורגיס', את יוסף גלזמן, חבר מפקדת פפ"א מטעם הרוויזיוניסטים? וכלום לא ידע זימאן את זהותו הפוליטית, במיוחד כשב-1940/41 נרדף גלזמן (נציבה האחרון של בית"ר ליטא) על ידי זימאן עצמו וחבריו על היותו, מה שכונה אז, אלמנט ציוני עויין?"

אולם כל זה לא מנע מהחוקר הנכבד, מספר שנים לאחר כך, להתעלם בעצמו מהאמת ההיסטורית, אולי שלא במתכוון, ולהסתיר את זהותם האמיתית של חלק מהלוחמים האנטי-נאציים. בהרצאתו על ההתגוננות הקולקטיבית של קהילות ישראל בזמן הכיבוש הנאצי במזרח אירופה, במסגרת הכנס המדעי הבין-לאומי השלישי לחקר השואה שהתקיים בירושלים, אמר דוקטור לוין בין השאר, כי "קבוצה מחתרתית אקטיביסטית של צעירים התארגנה בחשאי בלחווא בראשות יצחק רוכצ'ין".

דוקטור לוין "רק" לא הזכיר שיצחק רוכצ'ין היה גם מפקד בית"ר בלחווא, והוא אשר הפך את העיירה הקטנה והאלמונית שבפולסיה למוקד הראשון של המרד נגד הגרמנים, עוד טרם נהפך מרד גיטו ורשה לסמל ההתגוננות היהודית נגד הקמים עליהם לכלותם. גם בנוגע למרד גיטו ורשה מפרסמים עד היום בכל כלי התעמולה, כי מפקדו, מרדכי אנילביץ', היה איש השומר הצעיר, ומתעלמים מן העובדה כי שנים מספר לפני המלחמה הוא השתייך לבית"ר, שם קיבל את חינוכו הבסיסי לתרגילי סדר, הגנה עצמית ושימוש בנשק.

אין לשכוח כי היה זה זאב ז'בוטינסקי, יוצר הלגיון העברי, הראשון ליהודה אשר הוסיף למערכת הגורמים המדיניים של הציונות, שנאבקה על הגשמת מטרתה – מדינה עברית בארץ ישראל – את גורם צבאיותה. הוא הבין כבר אז מה שברור היום לכל, כי אין מדינה בלי צבא ואין צבא בלי חיילים. לכן יצא בקריאה "ללמד את בני יהודה קשת", ורבבות צעירים יהודים בכל רחבי אירופה התארגנו בקני בית"ר. שם, נוסף לאהבת העם והמולדת, למדו גם את "אלף-בית" החדש, אשר בגללו כינו אותם היהודים מהמחנה השמאלי "מיליטריסטים" ו"פאשיסטים".

ההיסטוריון פרופסור יעקב טלמון כותב בספרו "אחדות ואיחוד" על סוד קיומו של העם היהודי בדורות האחרונים, כי "הנבואה הקודרת ביותר בכל הנוגע למצבם הנואש של היהודים במזרח אירופה התאמתה, ולמעלה מזה".

גם פרופסור טלמון לא רוצה "לקרוא לילד בשמו" ולא מודה שהיה זה ז'בוטינסקי אשר הביא את "הנבואה הקודרת" הזאת עוד בשנות השלושים, אחרי עלות היטלר לשלטון. בראותו בעיני רוחו את השואה מתקרבת בצעדי ענק, יצא בקריאתו הנבואית: "יהודים, תחסלו את הגולה, ולא – תחסל הגולה אתכם". והיו אלה דווקא היהודים הסוציאליסטים, עם הבונד בראשם, אשר קראו להמוני בית ישראל בארצות הגולה, שם הם חיו בעוני, פחד, השפלה ודיכוי, לא להיגרר אחרי "התוכניות האוואנטוריסטיות" של ז'בוטינסקי.

היום מודים כולם שמאות אלפי יהודים ממזרח אירופה עשויים היו להינצל מגיא ההריגה לו היו שומעים בקולו של זאב ז'בוטינסקי. גם מדינת ישראל היתה מקדימה לקום בעשר שנים לפחות, ולשמש מקום מקלט בשביל ההמונים שחיפשו את האפשרות להימלט מעמק הבכא.

וכך סילפו וזייפו סופרים "מטעם", היסטוריונים מסויימים ומושכי עט למיניהם את תולדות השואה והמאבק המזויין של הנוער היהודי נגד הגרמנים. הם ניסו לשכתב את מרד הגיטאות ומלחמת הפרטיזנים לא לפי העובדות ההיסטוריות, כי אם לפי ראייתם המפלגתית הצרה, בהתעלמם מחלקה של התנועה הלאומית במאבק ההירואי הזה.

עד שלא נתגלה שלל של חומר דוקומנטרי המעיד ללא כל צל של ספק כי דווקא תלמידי ז'בוטינסקי נאמנים לתורת מורת "כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש למען ההוד הנסתר", ובקיימים את הנדר הבית"רי האומר "אכין זרועי להגנת עמי…" היו הראשונים אשר הרימו את נס המרד נגד הצורר הגרמני, וקראו לתושבי הגיטאות ואסירי מחנות הריכוז וההשמדה לא ללכת כצאן לטבח ולהתקומם נגד הקמים עליהם לכלותם.

דוקטור נחמן בלומנטל, חוקר השואה, הודה בעצרת זכרון למרד גיטו ורשה שהתקיימה בבית ז'בוטינסקי ברמת-גן, כי עם תום מלחמת העולם השניה הופיע אצלו מפקד המחתרת הפולנית והעיד בפניו שהראשונים אשר הקימו קבוצת לוחמים בתוך גיטו ורשה נגד הגמנים היו אנשי המחתרת של הארגון הצבאי היהודי ז.ז.וו., מיסודו של בית"ר וברית הצה"ר.

גם גנרל-לויטננט ה-ס.ס. יורגן סטרופ, מחסל גיטו ורשה, כותב ב"דו"ח-ויסבאדן" בין היתר: "אנשים אלה התארגנו בתנועה, הידועה בשם חלוצים, ואשר לדעתי קראו לה בית"ר".

ככה היה בוורשה ובווילנה, בביאליסטוק ובלחווא, במאות ערים ועיירות ברחבי פולין, שם רוכזו היהודים מכל אירופה, במחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ, מיידאנק, טרבלינקה, סוביבור ועוד. בכל המקומות האלה נטלו יוצאי המחנה הלאומי חלק מכריע בהתמרדות נגד המרצחים, בהגנת כבוד עמם ונקמת דם אחיהם השפוך.

היטלר, הנאצים ועוזריהם, לא הבחינו בין אנשי בית"ר להשומר הצעיר, בין ציוני כללי ופועלי ציון שמאל, בין אגודת ישראל והבונד. כולם נחנקו, נסקלו, נטבעו, נשרפו והושמדו בעינויי תופת על ידי האשמדאי הגרמני. שישה מיליון יהודים, נשים, זקנים וטף.

כולם היו גיבורים, כולם קדושים, כולם טהורים, ונשמות כולם כזוהר הרקיע מזהירים. וכל הלוחמים והמורדים אשר ב"ימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש" (מתוך המנון לח"י לא. יאיר – ש.ר.), ירדו למחתרת כדי לעלות למלחמה נגד מעניהם ומשמידיהם, כולם, לא זו בלבד שמפארים את דפי ההיסטוריה של עמנו, אלא מהווים דוגמה ומופת גם לעמים אחרים. 

 * רק באחרונה נתבשרנו שעומד לקום במחנה ההשמדה אושוויץ ביתן יהודי.