שמחה קורנגולד, בעמדה בקרמליצקה 5, כוננות לקראת מרד גטו ורשה, א'

מתוך הספר: חיה וחיים לזר (עורכים), עדות מימי חורבן ומרד, תל אביב, 1978 

שמחה קורנגולד, בעמדה בקרמליצקה 5, כוננות לקראת המרד

 היה זה ב-14 בספטמבר 1942. חזרנו מן העבודה, וכרגיל הקדמנו לעלות על יצועינו כדי להחליף כוח לקראת יום חדש של עמל מפרך.

לפתע, אחרי חצות, אני שומע צילצול בשער הבית. אני קופץ מן המיטה ורואה דרך החלון, כי השוטר ווייצבלום הגיע לבית הוריו וכעבור דקות אחדות אני רואה קבוצת יהודים עומדים ומתלחשים. אני מתלבש ותוך רגעים ספורים אני בחצר. השוטר אמר כי משהו לא טוב עומד להתרחש; כעת, בשעה שתיים בלילה, הוציאו הגרמנים צו, שעם בוקר חייבים כל היהודים, מבלי להתחשב במקום העבודה ובסוג ה"שיין" שברשותם, לעזוב את בתיהם, את מקומות העבודה שלהם ולהתאסף בגיטו הגדול ברחובות מילה-וואלינסקי ובסמטאות הסמוכות. עד שעה עשר לפני הצהריים חייבים כולם להימצא שם. כל אחד רשאי לקחת עמו חפצים במשקל עד חמישה-עשר קילוגרם. אין לסגור את הדירות, הכל חייב להישאר פתוח. כל מי שלא יציית להוראה – יירה.

תוך רגעים ספורים המו הרחובות אדם. אנשים התרוצצו הנה וחזור, בלי לדעת לאן לפנות, מה לעשות ומאין לבקש עזרה, עצה ותושיה.

ראשית דבר, הזעקתי את כל בני משפחתי מרחוב לשנו לדירתי. השנית, אספתי את כל עובדי בית החרושת, בחרתי מהם חמישים איש, הצעירים, החזקים והאמיצים ביותר, ונשאתי בפניהם נאום. אמרתי, כי אנו צריכים לצפות לגרוע ביותר, והיה אם ירצו להסיע אותנו ל"אומשלאגפלאץ" – נתנגד בכוח. לשם כך עלינו להצטייד בסכינים ארוכים וחדים ובנשק קר אחר (נשק חם עדיין לא היה לנו אז). אנו נסתער על אנשי ה-ס.ס. בכל כוחנו ובכל המרירות שנצטברה בלבנו ונכה בהם עד שניפול בקרב. אולם, אם יצוו עלינו לחזור – נעשה כן. יעצתי גם להחביא את הזקנים והילדים, כי להם אפסה, לדעתי, כל תקווה. הכל הסכימו לדברי. החלה עבודה קדחתנית להכנת והסוואת המחבואים לשם גם הועברו מצרכי מזון ומי-שתיה, כי אין לדעת כמה זמן יאלצו לשבת בבונקרים.

בשעה תשע וחצי בבוקר הסתדרנו בשורות ויצאנו לעבר נקודת האיסוף. אין רואים ברחובות גרמנים, אוקראינים או אנשי משטרת הסדר. רואים רק יהודים בהמוניהם כפופים ורכונים תחת משא החבילות שעל גביהם ומשא הדאגות הכבדות מנשוא המכרסמות בלב. היה זה מחזה עגום לראות את ההמון אחוז היאוש ומשלים עם הגורל.

אנו מגיעים לרחוב מילה מספר 47. נכנסים לחצר שכבר מלאה יהודים. הדוחק רב. זרימת האנשים נמשכה. השעות זוחלות בעצלתיים, השעה כבר אחת-עשרה, שתים-עשרה, אחת…

השעה כבר שש לפנות ערב ועדיין לא רואים אף גרמני. והיהודים עוסקים בניחושים, יתכן שכאן יוכרע גורלה של יהדות ורשה.

בשעה שמונה בערב הופיע הגרמני נוימן, מנהל בית החרושת שלנו, והודיע שה"שופים" (מפעלים) "שולץ" ו"טבנס" רשאים להמשיך ולהעסיק שמונת אלפים פועלים כל אחד. התברר, שמשך היום ניהלו מנהל ה"שופים" ויכוח עם הגסטאפו ולבסוף ניצחו הראשונים. הם מקבלים בחזרה את העובדים היהודים, בעוד שכל שאר היהודים – זקנים, נשים וילדים – ישלחו ל"אומשלאגפלאץ".

השעה תשע בערב. בפינת הרחובות מילא זמנהוף נמצא שער עץ, על ידו עומדים ראשי המרצחים בראנד, האנטקה וקלויסטרמאיר. לאורך הרחובות משמרות של אנשי ס.ס. ואוקראינים. מצד אחד מובילה הדרך מזמנהוף לעבר נובוליפיה (איזור ה"שופים") ומצדו השני של זמנהוף – לעבר ה"אומשלאגפלאץ". קבוצה אחר קבוצה מתחילה לזוז ולצאת לדרך. חלקן של בעלי תעודות שונות, מספרים וסימנים אחרים שצריכים לשמש הוכחה למשרות הגרמניים, כי הם חוזרים לעבודה, יתרן, יופנו שמאלה ל"אומשלאגפלאץ" שפירושו – טרבלינקה.

אנו חוזרים לרחוב זמנהוף. שיממון שורר בכל. אין נפש חיה, פרט לאנשי ס.ס. ואוקראינים. לכל שעינך תפנה – גופות הרוגים. הדלתות פעורות, השמשות מנופצות, שברי רהיטים מתגלגלים. ידם הפורעת וההרסנית של המרצחים ניכרת בכל. הם השאירו אחריהם הרס, חורבן ורצח לסיפוק תאוותם הסדיסטית.

אנו חוזרים לשטח ה"שופים" כשכאב וצער תהומי מכרסם בלבבות ממראה עינינו. מראות הזוועה שנתגלו לעינינו באותו ערב היו מן המחרידים שעברו עד כה על יהודי ורשה. למיבצע ההרג באותו יום הודבק הכינוי "מיבצע הדוּד". 

*

נודע לי שמשפחת גלדבאנד ומקורביהם עברו לצד ה"ארי". שולץ סידר להם דרכונים, מקומות מגורים וכל שאר צרכיהם. ידענו שאסון מתקרב. נוסף על כך מאיימת עלינו הקריאה להרשם לנסיעה למחנה בטראווניקי. גם מבתי החרושת "טבנס" עבור לצד ה"ארי". טבנס עצמו הכין עבור קומץ מקורביו ניירות ודירות, בעוד הוא מאיץ בכל השאר לנסוע למחנה פוניאטוב.

הכל מרגישים שהמצב הולך ומתדרדר, איש אינו יודע מתי יגיע היום הנורא, יום החיסול הסופי. אנחנו כבר מאורגנים. כאשר נפגשים ידידים – הנושא היחידי הוא ההכנות למרד; האם יש לך כבר מקום בתוך בונקר? האם הכנת "חומרים"? (הכוונה לאקדח, רימונים, תחמושת). זוהי כעת דאגת הכל. היהודים עובדים בקדחתנות בהכנת בונקרים, מלאי מזון ו"חומרי מלחמה". אנו רואים את הקץ מתקרב. ב"שופים" לא מביאים חומרי גלם חדשים, והמלאי במחסנים אזל. דבר זה משמש לכולנו סימן שהרעה מתקרבת ובאה.

בפברואר 1943 הגיעתנו הידיעה המשמחת על מפלת הגרמנים בחזית סטאלינגרד. הלב מפרפר משמחה. אנו מצפים להתמוטטותה הסופית של גרמניה. ובינתיים אנו קונים נשק מכל הבא ליד. אנו משלמים מחירים גבוהים ומפולפלים. איננו עומדים על המקח. ה"פטריוטים" הפולנים מנצלים את הדרישה המוגברת לנשק ומעלים מדי יום את מחירו, פי עשר וחמש-עשרה מהמחיר הרגיל. מובן שהמחירים הגבוהים הגבילו את כושר הרכישה ולבסוף זה היה בעוכרי המורדים. לי באורח אישי לא הפריעו המחירים, כי אנחנו שילמנו תמורת הנשק בסחורות שהיינו "מושכים" מבית החרושת. אולם בגיטו הגדול נאלצו המורדים לנקוט באמצעים בלתי-שגרתיים כדי להשיג את הכספים הגרושים, כגון מאסר סוחרים עשירים ודרישת כופר, פריצה בקופת ה"יודנראט" ועריכת מגביות, שאנשים נענו להן ברצון או מאונס.

בד בבד עם התזוזה בחזית, התחילה גם פעילות פרטיזנית בעורף. קבוצות פרטיזניות מורכבות מיהודים, שהיו בשורות הפרטיזנים הרוסים והפולנים, ביצעו מעשי חבלה בקנה מידה רחב בפסי-רכבת ומטרת צבאיות אחרות. הלוחמים קיבלו עידוד רב מן הנצחון והרחיבו את פעולותיהם נגד הגרמנים. הכל ציפו לסופו הקרוב של הצבא הגרמני, אך ליהודים בגיטאות נעשה קשה מיום ליום. הגרמנים הוציאו את זעמם בשל מפלותיהם בחזיתות על היהודים – והגבירו את קצב ההשמדה.

המחתרת הפולנית הבטיחה לנו להוציא קבוצות לוחמים שלנו מן הגיטו ולהעבירן ליערות מיאנדילשיה לשורות הפרטיזנים הפולנים שפעלו בסביבת אוטובוצק. ואכן, קבוצה אחת הובאה לשם, אך כאשר הגיעו למקום, נוכחו לדעת שנלכדו במלכודת. ביערות אלו לא היו פרטיזנים. שם נמצאו אנשי העולם התחתון וסתם מרצחים, אשר שדדו את הבאים ורצחו אותם באכזריות.

באותה תקופה נהיו היהודים ב"שופים" טבנס-שולץ יותר זהירים. הם לא נענו לדרישות הגרמנים לצאת לטראווניקי ופוניאטוב. גם התעמולה היום-יומית שניהלו משתפי פעולה שונים למען היציאה – לא הועילה הרבה.

התמקמנו, קבוצת חברי מחתרות, בבונקר אשר ברחוב קרמליצקה מספר 5. נשבענו להילחם למען שארית יהודי ורשה ועל כבוד ישראל. היינו מוכנים לכל קריאה. בחודש פברואר קיימנו משמרות קבועים בני ארבעה איש בבית החרושת שולץ, בבתים ברחוב נובוליפיה מספר 25, 30, 43. את הנשק אחסנו בבונקר שבקרמליצקה 5, ובמטוויה של שולץ השארנו לנו מספר רימונים, אקדחים ונשק קר, לכל מקרה שעלול להתרחש. 

*

הגרמנים על מפקדיהם היו ממשיכים לבקר בשטח בתי החרושת כדי לשים עין על הנעשה בקרב היהודים. גם משתפי פעולה שונים היו מסתובבים כל הזמן כדי לאסוף ידיעות על מקום הבונקרים, מספר המאורגנים וזהותם, הכוח היהודי בנשק וההכנות לבריחה או למרד. בלשים אלה היו מסוכנים לארגוני הלוחמים ומספר פעמים התנקשו הלוחמים בחייהם של הבוגדים. כל התנקשות כזאת היתה מעוררת גל של שמחה בלב היהודים.

יום אחד, בפברואר 1943, נודע על התנקשות מוצלחת שהלוחמים ביצעו בגיטו נגד משתפי פעולה יהודיים, ביניהם פאוול וולאדובסקי, אדם וויינטרוב ולוליק סקוסובסקי. ההתנקשות אירעה בביתו של אחד הבוגדים בשם רוזנברג, ברחוב שוויינטויארסקה 38. ארבעה נהרגו במקום ואילו סקוסובסקי נפצע קשה. סיפר לי על כך אחד המשתתפים בפעולה, משה קליינברג.

היתה לי הזדמנות לראות את לוליק סקוסובסקי ב-13 ביולי 1943 בצד ה"ארי" – ב"הוטל פולסקי", גם אז עבד בשירות הגסטאפו. הוא פעל יחד עם הבוגדת האנקה מאנבה ואחרים, כדי לפתות את היהודים לתת אמון בגרמנים ובתוכניותיהם להעביר את היהודים נתיני חוץ, לארץ נייטרלית. לא ידוע לי מה עלה בגורלו של לוליק. אך האנקה, יורק ומשתפי פעולה אחרים היו בטרנספורט שהועבר לברגן בלזן. לבסוף הם נשלחו יחד עם עוד אלף ושמונה מאות איש לבירקנאו, שם מצאו את מותם בתאי הגזים.

חודש מרץ מתקרב לקיצו. המצב מתוח. אנשי ס.ס. וצבא נכנסים בשער הגיטו, מפוצצים בתים ושודדים מן היהודים את שארית רכושם. היהודים מתנגדים. הגרמנים נסוגים. אין יודעים מה ילד יום, אצלנו בבית החרושת נשתבשו הסדרים הרגילים. ה"מיוחסים" כבר אינם, הם מצאו מקלט ומחבוא בצד ה"ארי". היהודים לא מתעניינים עוד בעבודה ובנעשה ב"שופים". הם לא מעוניינים עוד ב"שיינים", ב"מספרים ירוקים" ותעודות אחרות למיניהן, המקנות כביכול זכות לחיים. הדברים המעניינים עתה את הכל הם: בונקרים, נשק, מלאי מזון. הכל משוכנעים כי כל רגע תתחולל הסערה.

בסוף מרץ עברתי לצד ה"ארי" ופגשתי את ידידי הפולני אנטוני פולאבסקי. שאלתיו לדעתו על המצב. הוא האיץ בי לא לחזור עוד לגיטו ולהישאר עמו. יש לו עבורי ניירות מוכנים, גם מקום מגורים ומקום עבודה יסדר עבורי. סרבתי, אמרתי לו כי לא אפרד ממשפחתי, מידידי ומשארית יהודי הגיטו. גורלם גורלי. אך ביקשתיו שאם אפול בקרב – והיה ואשתי ושלושת ילדי ינצלו, שיעזור להם להגיע לארץ ישראל – משאת נפשי מאז עמדתי על דעתי.

חזרתי ל"שופים". אני לוקח דברים עם מנהל העבודה ב"טבנס" – שוארץ. אני שואל אותו על ההכנות למרד, אך הוא אינו מספר דבר. אני יודע שגם ב"טבנס" התאגדו קבוצות שנתארגנו על דעת עצמן. שוארץ אומר, כי השעה מתקרבת, אך אין מה לפחד – יהיה טוב. גם אני לא מספר לו על הקבוצות שלנו ב"שולץ". אנו נפרדים תוך דברי עידוד.

ה-10 באפריל. אין לי עוד קשר עם הצד ה"ארי". כל הדרכים סגורות. אף ידיעה לא חודרת מן החוץ. כולנו מרגישים כי הסוף מתקרב במהירות. נודע לי כי קיימות עוד קבוצות לוחמים מאורגנות. הן מצויידות בנשק – אקדחים ורימונים ובהחלטה נחושה לעמוד על נפשם. כולם כאילו הקיצו מתרדמה עמוקה, והכל עומד הכן על המשמר. איזה כוח טמיר דוחף את האנשים להתגונן, צעירים וזקנים, נשים וגברים – כולם איתנים ברוחם, איש אינו מיואש, איש אינו מבוהל. כולנו מחוסרי סבלנות ורוצים שהרגע המכריע יבוא מהר ככל האפשר.