שמחה קורנגולד, בעמדה בקרמליצקה 5, כוננות לקראת מרד גטו ורשה, ב'
מתוך הספר: חיה וחיים לזר (עורכים), עדות מימי חורבן ומרד, תל אביב, 1978
שמחה קורנגולד, בעמדה בקרמליצקה 5, כוננות לקראת המרד
ארבעה ימי המרד הראשונים
ה-19.4.43. מרד גיטו ורשה היה לעובדה. אני נמצא בשטח ה"שופ" טבנס-שולץ. אני עובר על פני עליות-גג, בכל מקום עומדים משמרות. כל אחד במקום שנקבע לו. אני נמצא על גג הבית של ה"שופ". לאוזני מגיע קול צעקות ויריות ורעם התפוצצויות, הדים של קרב ממש. איני יכול להישאר יותר במקום. אני אומר לבחורים שלי: "הבה נלך". אנו מוציאים מבית החרושת שלנו את שארית הנשק החבוי. הפועלים מסתובבים באפס מעשה. הגרמנים שבשטח בית החרושת מתחבאים. הכל הפקר.
אנו מגיעים לעמדה שברחוב קרמליצקה. אנו מתחלקים ליחידות לוחמות ונקבעות לנו עמדות: ברחוב נובוליפיה מספר 30 – עשרה איש. נובוליפיה 25 – עשרה איש, נובוליפה 43 – עשרה איש. נובוליפיה 44 – עשרה איש, נובוליפיה 31 – עשרה איש. קבוצה נוספת נמצאה בחנות אשר בבית שברחוב קרמליצקה 5 – עמדה נוחה להתקיף את האויב. עוד קבוצה הכינה את עמדתה בכנסיה שברחוב לשנו וקבוצה נוספת ברחוב לשנו 40. בשאר בתי רחוב לשנו נמצאו קבוצות לוחמים אחרות. כן התמקמו קבוצות לוחמים בפינת הרחובות ז'לאזנו-לשנו-סמוצ'ה. לכל אחד מאיתנו ארבעה רימונים, אקדח, כמות כדורים מספקת ובקבוקי מולוטוב.
האנשים נדרשים להתייצב מרצונם לנסיעה לסביבות לובלין. מי שלא יתייצב מרצונו הטוב עד הערב וימצא בשטח – יירה במקום, אומרת ההודעה. מעטים בלבד נענים לקריאה, אלה הם אנשים מיואשים. רוב האוכלוסיה יורדת לבונקרים ולמחבואים והלוחמים מתפזרים לעמדותיהם ונשקם דרוך.
היום הראשון למרד, ה-19 לחודש, עובר עלינו בשקט יחסי. מספר אנשים נתפסו ושולחו לפוניאטוב וטראווניקי.
הקבוצה שלנו נמצאה בעמדה בקרמליצקה 5. בלילה אנו שומעים יריות חזקות בשטח. בבונקר עורכים את ליל הסדר. חמישה איש עומדים בחוץ על המשמר עם נשק ביד. שאר אנשינו נמצאים כל אחד בעמדתו הוא. אבי עורך את הסדר. כאשר הוא אומר את המלים "שפוך חמתך" נשמע בכי חרישי. שני נרות קטנים מאירים את כוסות היין. נדמה לנו כי הכוסות מלאים דם. אנו הנאספים כאן – הקורבן. ולמרור אין צורך לדאוג, יש לנו למכביר. ציפינו לנס – אך הוא לא בא. אנו עולים לעליית הגג, להשקיף מה מתרחש בגיטו הגדול. לאחר שנפרדנו מבני המשפחה התפזרנו לעמדות. הורי יורדים לבונקר. חמישה מאיתנו ואני בתוכם תופסים עמדה בחנות הגובלת עם רחוב נובוליפיה 25. באותו לילה הגיעו אלינו הדי יריות בלבד. לנו לא היתה התנגשות עם הגרמנים.
20.4.43 אנשי הקבוצות הנמצאות סמוך לגבול לשנו-ז'ילאזנה רואים בצד ה"ארי" את ה-ס.ס. מתרכזים במקום. מהבתים לשנו 74 ניתך עליהם מטר אש. גרמנים הרוגים ופצועים נופלים ברחוב. פלוגות הקרב מתקיפות גם את הגרמנים המתכוננים להיכנס לשטח הגיטו הגדול. מתקיפים אותם מפינת רחוב נובוליפיה-סמוצ'ה. חלק מהגרמנים מצליחים לחדור לרחובות סמוצ'ה ונובוליפיה. הם פונים לעבר ה"שופ" של שולץ. דרך קרמליצקה ונובוליפיה מתקרבים גרמנים לעמדה שלנו. אנו חמישה איש. בעצם אורבות להם קבוצות קרביות לאורך כל רחוב נובוליפיה. אנו מתקיפים. ברד של כדורים ורימונים ניתך על הרחוב. הגרמנים משאירים מאחוריהם הרוגים ופצועים ונסוגים. היתה זו טבילת האש הראשונה שלנו. באותו קרב נפצעתי ברגלי השמאלית. זה קרה כאשר יצאתי עם קבוצתי מהחנות ואחד הרוצחים זרק לעברנו רימון-יד. הרימון פגע בקיר. רסיסים פגעו ברגלי. הפצע לא היה חמור ולא הפריע לי להמשיך בקרב. חלק מהגרמנים ניסה להימלט דרך השער שבקרמליצקה-נובוליפיה. אך שם פגשו אותם באש הקבוצות מספר 2 ומספר 3, אשר התמקמו בבתים ברחוב נובוליפיה.
מצבנו בשטח ה"שופים" של שולץ וטבנס לא היה נוח. שני גושי בתים היוו את שטח בתי החרושת, והבתים נשענו על חומת הגיטו. ומבעד לחומה ברחוב קרמליצקה שבחלק ה"ארי" שמרו פלוגות ס.ס. אוקראיניות ולטביות. הם ירו עלינו מעבר לחומה. השטח היה מצומצם וידענו שלא נוכל להחזיק כאן מעמד זמן רב. בשטח הגדול היה יותר מרחב, אפשר היה לנוע. למרות זאת הצלחנו להרוג ביום הראשון גרמנים רבים. עם רדת הלילה נסוגו הגרמנים משטח ה"שופים", אך מעבר לחומה נמשכו היריות עלינו. כמו כן נזרקו לעברנו רימונים רבים. שלחנו סיירים לרחובות לשנו ונובוליפיה. שאר הלוחמים התרכזו בבונקר בקרמליצקה 5.
ביום ה-21.4.43 מתחולל שוב קרב. אין אנו יוצאים לשטח הפתוח כי אם יורים מן המארב. אנו מצליחים להדוף את התקפותיהם. קרבות חזקים יותר מתחוללים בעמדות נובוליפיה 41, 43 ו-30. חשיבות גדולה היו לקרבות בשטח נובוליפקי 41 ונובוליפיה 30-44-43 ו-25 בסוף רחוב קרמליצקה. מהצד השני הותקף האויב מהעמדות שברחוב סמוצ'ה וברחוב נובוליפיה 67 ורחוב לשנו 74-76. בקצה השני של נובוליפיה פינת קרמליצקה מתקיפים את הרוצחים הלוחמים מהעמדות שבסמוצ'ה ונובוליפיה 67.
ה-22.4.43. יריות מכל צד. אנחנו מוקפים פלוגות ס.ס., אוקראינים ולטבים. אין לנו כל קשר עם הלוחמים שבנובוליפיה. המצב מתוח מאד.
השטח צר ומעבר לחומה בקרמליצקה ניתך עלינו ללא הרף מטר יריות. אין לנו כל סיכוי לצאת מגיהנום זה.
ב-23 לחודש ביצענו מספר גיחות על כוחות האויב, אולם פעולתנו מצומצמת מאחר וטבעת החנק התהדקה סביבנו. היריות מעבר לחומה, מנשקם של האוקראינים והלטבים, אשר התמקמו סמוך לחומה העוברת ממש ליד הבית בו שוכן הבונקר המרכזי של שטח טבנס-שולץ, והשרפות הראשונות הפורצות ברחוב לשנו, מנתקות אותנו למעשה מהגיטו המרכזי, אך המצב הנואש אינו מרפה את ידינו. הלוחמים מקרמליצקה 5 ממשיכים לתקוף מן המארב את כוחות האויב, הנכנסים דרך השער של נובוליפיה 25 לכיוון הגיטו המרכזי, רבים מקלגסי ה-ס.ס. נהרגים מאש רוביהם. בלילות אנו עורכים פשיטות בסביבה. המטרה היא להצטייד במזון ולאסוף את הנשק והתחמושת שנותרו אחר הנופלים בקרב. יהושע פרכנר, האחראי לאספקה, מבצע את תפקידו למופת. הבחור הצנוע והשתקן, אינו נרתע משום סכנה. שעה שמשתתק קול היריות והדי הפיצוצים, כשהלוחמים יורדים לבונקר להחליף כוח, מתרחק הוא משטח העמדה בחיפוש אחר מזון, ומביא פת לחם לילדים ולקשישים שבתוך הבונקר ומעט אוכל ללוחמים הרעבים. בלילות, היינו עולים לגגות ומשקיפים על פני השטח, והתמונה המתגלה לעינינו אין בה ניצוץ של תקווה. מהגיטו מתנשאים תמרות עשן, ואנו מוקפים מכל צד קלגסים.
בחצר של קרמליצקה 6 התמקמו פלוגות האויב. הם מתאמנים בנשק. כולם חבושים כובעי פלדה והם חמושים במכונות יריה וזחלים קטנים. כנראה שמשהו עומד להתרחש כאן. אבל אין בידינו לעשות דבר. האויב חזק ומצוייד היטב. צריך לחכות ולראות מה יביא עמו היום. קבוצות המורדים פזורות בשטח. הפלוגה שהפילה לפני כמה ימים ארבעים גרמנים ברחוב סמוצ'ה הצליחה לחדור לכיוון שלנו והם נמצאים בקרבת מקום. בקטע שבין קרמליצקה 5 ללשנו 40 קיימות עוד כמה עמדות של לוחמים.
בצינורות הביוב
ב-27.4.43. אני עולה על גג הבית של קרמליצקה 5. הבית גבוה ואפשר להשקיף ממנו על שטח רחב. אני מסתכל סביב ורואה את הקלגסים הגרמנים והלטבים ממלאים את רחוב קרמליצקה שמעבר לחומה. הם כל כך חזקים והנשק כה רב בידם, אני יודע כי לא נצא מכאן חיים, אבל לא ניפול גם לידי הרוצחים כל עוד נשמתנו באפנו. ומהעבר השני אני רואה את הגיטו הגדול אחוז להבות. אני יורד בחזרה לבונקר. במשך כל היום נשמעים הדי התפוצצויות כשטירטור מכונות ירייה מתערבב בהם מפרק לפרק.
יורד הלילה, שלושה מאיתנו יוצאים לשמירה בצינור הביוב. מעל ראשינו על הכביש חולפות מכוניות. לפתע אנו שומעים קול צעדים בסמוך לנו. מישהו בא. האקדח שוב שלוף ביד. אנו שואלים לסיסמה. מישהו עומה את הסיסמה החוזרת. מישהו משלנו. האיש עולה בסולם הברזל לניקבה. והנה עומד לפנינו טאדק, המקשר הפולני של קבוצת ז.ז.וו.* אני לא הכרתי אותו, אבל חברי לשמירה, אנשי ז.ז.וו., הכירוהו. הוא מוסר את הקשר לשני מפקדי הקבוצה הבית"רית, נתן שולץ ופנחס טאוב, וזה דברו: עלינו לעזוב תיכף ומיד את הבונקר, כי בשעות הבוקר יעבירו הגרמנים באש את הקטע הזה של רחוב קרמליצקה. עלינו לקחת איתנו את נשקנו ולצאת מיד לדרך במעבר של צינורות הביוב. בפתח היציאה ברחוב קרולקובה 2 (או 9) מחכים לנו מפקדי מחתרת יהודיים ופולניים. אנו נכנסים לבונקר ונערכים ליציאה. שלושים ושישה איש, חמש נשים ושלושים ואחד גברים נועדו ליציאה. את הקשישים והאמהות עם הילדים עלינו להשאיר מאחורינו – הם לא יעמדו בתלאות המעבר בצינורות הביוב. אנו בוססים בבוץ. לעתים מתגבר זרם המים. אנו מהדקים את לחיצות הידיים, לעמוד בכוחות משותפים נגד הזרם הגואה לבל יסחוף אותנו עמו. הצינור הולך וצר, אנו זוחלים על ארבע, רק הראש מוצא מעל למים. הגוף כולו חותר נגד הזרם. כאשר יורדים פני המים משתפשפים המותניים והכתפיים בקיר המחוספס. ודאי זב דם מאיתנו, אך איננו מרגישים זאת. אנו מפלסים לנו דרך באפלה וברטיבות. יד אוחזת ביד ויד שניה מגששת בקיר בנסיון נואש להאחז במשהו יציב. כף היד מעלה חופן בוץ ורפש בלבד. לפתע אורות… אלומות אור מפנסי-יד. בלחש עוברת הפקודה: לעמוד במקום. האקדחים נשלפים מתוך החגורה. טאדק מתקדם לכיוון הצינור היבש. הוא חוזר ומודיע לנו שבקטע היבש נמצא משמר גרמני. עלינו לחפש דרך אחרת. חוזרים על עקבותינו. אנו תועים. איש אינו מכיר את הדרך. מחליטים לחזור לקרמליצקה 5. סטינו מהדרך, אנו אבודים בלבירינט האפל. במקום להתקדם לצד ה"ארי" אנו חוזרים אל מתחת לשטח הגיטו הגדול. הנה אנחנו בניקבה שבפינת גיינשה-זמנהוף. במעמקי האדמה מגיעים אלינו קולות ירי וצעקות. אלה קולות הקרב מהגיטו הלוחם**. אנו רוצים לצאת ולהצטרף לאחינו הלוחמים, אך איננו מצליחים להרים את מכסה הניקבה.
אילו היה מישהו מרים את המכסה מבחוץ היה מחיה את נפשנו, וכאן איננו יכולים למות ולא לחיות ולא להושיט יד עוזרת לאחינו הלוחמים ממש מעל ראשינו. מה לעשות? אנו סחוטים, כוחותינו כלו מהזחילה הממושכת בצינורות הביוב. הנה עולה זרם המים, עלינו לנוס מפניו. איש אינו חושב עוד על הכיוון, העיקר לברוח מפני זרם המים הגואה. ושוב קטע יבש וקרן אור בוקעת מבין הסדקים, סימן שמכסה של ניקבה מעלינו. טאדק מטפס ומציץ מבין הסדקים, הוא מודיע לנו כי אנו נמצאים בסביבה של מילה, נאלבקי, גם בלאו הכי ידענו שמתחת לגיטו היננו. קולות נפץ ויריות מהולים בצווחות פראיות של הרוצחים, מעידים על כך. השעה שלוש אחר הצהרים. אנו זוחלים מזה שלוש-עשרה שעות תמימות. האמנם כאן יהיה קיצנו, בתוך
* ז.ז.וו. – הארגון הצבאי היהודי, מייסודה של התנועה הרביזיוניסטית ובית"ר.
** היה זה הקרב הגדול בין כוחות ז.ז.וו. לבין הגרמנים בכיכר מוראנובסקי.
הצינורות הצרים המרופשים? כולנו רוצים לחזור לבונקר שלנו, לקרמליצקה 5, שם השארנו את יקירינו, לפחות למות יחד עמם. אך איננו מוצאים את הדרך. אנו מסתובבים סחור סחור. הנה אנו בנובוליפיה פינת קרמליצקה. כל כך קרובים לכניסה לבונקר, אך איננו מוצאים אותה. החלטנו שלא לזוז מכאן. לפחות נישאר בקרבת מקום. אולי יתרחש איזה נס.
השעה חמש לפנות ערב, מזה שעתיים שאנו רובצים במקום. לפתע צעדים, שתי אלומות אור מפנסים גדולים מפלסות להן דרך באפלה ומתקרבות אלינו. ושוב תופסת היד באקדח, לכך עוד יספיק הכוח. שלושים ושבעה צללים לובשים דמות אדם לוחם. הפנסים מתקרבים. הנה הם לידינו. מישהו שואל לסיסמה, עונים לו שניים בבת אחת – פועלי ביוב פולנים. משלנו! רגע של אושר בתחתית הגיהנום. הם מספרים כי חיכו לנו ביציאה מן הביוב, ברחוב קרולקובה 2, כמוסכם. מאחר ולא הגענו ועברו שעות של ציפיה, הוטל עליהם התפקיד לרדת לצינורות הביוב ולחפש אחר הקבוצה האבודה. כעת לא נוכל לצאת בקרולקובה, הם חיכו זמן רב מיד ויתכן שמישהו בלתי-רצוי השגיח בתכונה. כעת מחכים לנו ביציאה בגז'יבובסקה 13 בין חורבות בית הרוס. שם מחכים לנו אנשי מחתרת פולניים ואחד ממפקדי הארגון היהודי, ה-ז.ז.וו. שוב נערכים בשורה. שני הפולנים צועדים לפנינו ואנו משרכים רגלינו בשארית כוחותינו מאחוריהם. מפה לפה נמסרה פקודה לעמוד במקום. שני מורי הדרך שלנו מתקדמים. הם הולכים לבדוק אם הדרך פנויה. מאחר ואיננו מתנועעים, תוקפת אותנו הצינה. השיניים נוקשות זו לזו. הרגליים כשני גושי עופרת כבדים. המקום צר. אי אפשר ליישר את הגב. הגוף המעונה מבקש להשתטח, בבוץ, ברפש, לא חשוב, העיקר לשכב – אך הצינור צר, אין ברירה אלא להישאר באותו מצב משך כל שעת הציפיה הארוכה. לבסוף הם חוזרים. צריך להישאר עד שתרד האפלה כליל. עוד מעט סבלנות, הם אומרים לנו, שם בחוץ מוכן הכל ליציאה. אין ברירה, ממשיכים לחכות. סוף סוף זזים. אומרים לנו כי ברגע שייפתח המכסה, עלינו לצאת אחד אחד ולהיכנס ישר לביתו של שומר הבית בגז'יבובסקה 13. בין החורבות מסתתר איש מחתרת פולני והוא ידריך אותנו לכיוון בית השוער. כולנו התאספנו בנקודת היציאה, מתחת למכסה. סופרים את האנשים, איש אינו חסר, איזה נס! מלמעלה מוסרים לנו כי מבצע היציאה צריך להסתיים מהר ככל האפשר. צללי אדם מתרוממים למעלה, גונחים ממעמקי האדמה, חומקים על פני הריסות. בחורים צעירים, פולנים, עם נשק דרוך ביד מחפים עלינו. והנה כולנו בביתו של שוער הבית. בחוץ נשארו אנשי המשמר בעמדותיהם. הסתכלנו איש ברעהם ולא הכרנו את עצמנו. מלבד זוג עיניים נוצצות לא נותר אצל איש מאיתנו זכר לדמות אנוש. הביאו לנו קערות מים לרחצה ואוכל.
שני מפקדים פולניים ואחד יהודי מטפלים בנו. הם לקחו את נשקנו ואמרו לנו לשכב לישון ולנוח בשקט. רצפת הקרשים כמיטת מלכים היא בעינינו.
בחמש לפנות בוקר מעירים אותנו. מחזירים לנו את נשקנו ואומרים לנו להתפזר בין חורבות הבתים ההרוסים. עלינו להישאר שם, כל אחד בפינה נפרדת, עד שיבואו לקחתנו למנדזילשיה, שעל קו אוטבוצק. מבין אנשי הקבוצה זכורים לי נתן שולץ, יעקב ביננקורן, פנחס טאוב ואשתו, קלמן צקרס (סוחר עצים ורשאי) ונכדו, יוזק ואשתו, אחותי פרל קורנגולד, אטה ברנשטיין, אחי זאב קורנגולד, אחי אברהם קורנגולד, אברהם בקרמן, פלה (אסתר) יהושע פרכנר, ציגן מייטק, משה קליינברג, משה נורנברג – ואת השאר איני זוכר.
השעות חולפות. הנה כבר שתים-עשרה בצהרים. הרעב מתחיל להציק. ארבעה מאיתנו מחליטים להגיע בכוחות עצמם למנדזילשיה, הם אומרים לנו כי ישתדלו לאחר מכן לבוא לעזרתנו. נתן שולץ, מייטק, ציגן ועוד אחד מקבוצת בית"ר, מתקדמים בין החורבות אל כיוון הרחוב. הם יוצאים דרך שער הבית של גז'יבובסקה 13. על פני הכביש עוברת כרכרה, הם עוצרים אותה, עולים ומצווים על העגלון להובילם לתחנת הרכבת המזרחית. הלה פורץ בצעקה שהוא אינו מוביל יהודים בעגלתו. הם מאיימים עליו בנשקם.
האיום פועל, הוא מריץ את הסוס, אך הנה עוברים ברחוב שני שוטרים פולניים, העגלון קורא להם לבוא לעזרתו, הוא אינו רוצה להוביל יהודים – צועק העגלון. הבחורים שולפים את האקדחים. בינתיים קמה צעקה וגם גרמנים מופיעים ברחוב. הבחורים קופצים מן העגלה, זורקים רימונים ויורים מנשקם. נופלים הרוגים, העגלון, השוטרים הפולניים, מישהו מבין עוברי האורח וגם גרמנים – אך גם ארבעת הלוחמים מוצאים את מותם. עוד אנו בראשית דרכנו וכבר נפלו לעינינו ארבעה קורבנות יקרים. רק אתמול עברנו את דרך היסורים בצינורות הביוב והנה יצאנו על פני האדמה וקרן אור תקווה האיר לנו – והם אינם עוד עמנו.
הם היו הקורבנות הראשונים בקבוצתנו, אך לא האחרונים. רוב אנשינו נפלו בקרבות בחורבות רחוב גז'יבובסקה, אחרים נתפסו והוגלו ל"אומשלאגפלאץ".